מעמדות בהודו – על שקיעות וברהמינים

מה שטוב ללוחם רע מאד לברהמין, ואלה בדרך כלל צמחונים קנאים, ונמנעים משתיית אלכוהול ואפילו משתיית בהאנג, אותו משקה העשוי מעיסת עלי קאנאביס שהיה חביב מאד על האל שיווה. אולי בזכות עובדה זו הוא נמכר עדיין באופן רשמי בראג'סטאן ובמדינות אחרות בפדרציה. בעיקרון אסור לברהמין לאכול אלא מה שהכין טבח ברהמין, ואסור לו לשתות מים אלא מבאר מיוחדת. סוכן הנסיעות נאלץ להתפשר משהו, בתוקף עבודתו, אם כי אין להניח שיהיה מוכן לשבת לשולחן עם שודרה, בן הקאסטה הרביעית, שנוספה מאוחר יותר לשלוש הראשונות, ושבעיני בני המעמדות העליונים, אינם טובים הרבה מהטמאים, בני בלי קאסטה. אין גם להניח שהיה מוכן לשאת לאשה מישהי שאינה בת לתת-קאסטה המסוימת שלו. (לא ששאלו אותו, השיאו לו את אשתו בעזרת אסטרולוג ושדכן, כשם שעושים עד היום מרבית ההודים).

ארבע הקאסטות ("וארנות", "צבעים" בסנסקריט) אינן אלא מבנה תיאורטי שממשותו מתפרקת למאות של קבוצות ותת-קבוצות במידרג סבוך, תלוי במקום, במקצוע, ובהקשר היסטורי. משהו מהמערכת הזאת הולך ומתפורר אמנם במעבר המאסיבי לערים, (אפשר לראות במודעות שידוכים רבות בעיתונים האנגליים את משפט המפתח של המתקדמים ("SUB-CASTE NOT IMPORTANT"), אבל האחיזה האיתנה של שיטת הקאסטות בהודו היא עובדה שהדמוקרטיה החדשה (האמיתית מאד), והמלחמה האצילית של גנדי ויורשיו למען הטמאים לא שינו כמעט. יש אמנם חברי פרלמנט ושרים מהקבוצות שבתחתית הסולם או מחוצה לו, כמו הטמאים והשבטים הלא-הודיים, אבל מעמדם הפוליטי לא גרע מאומה מההתנשאות הטבעית של "הנולדים פעמיים", בני שלוש הקאסטות העליונות.

בפריאר, שמורת טבע במדינת קראלה שבדרום הודו, חיכיתי יחד עם בני משפחה אחת, אנשים משכילים, נעימי שיחה ומסבירי פנים, לסירה שתקח אותנו לראות פילים באיים שבאגם. פתאום הופיע איש קטן, כהה למדי (אם כי קשה להתחרות בהודים בהבחנה בין גוני חום) וארוך שיער, מלווה בפמליה של פקידים ממושקפים. זהו תת-שר המשהו, לחש האיש מהמלון, ואמנם הפמליה נכנסה לסירה בלי תור. האנשים ששוחחו איתי בנעימות השתתקו לרגע, ואז השמיעו את דעתם על האיש ועל מוצאו, בנעימה כפולה המאחדת בתוכה את השנאה של האזרח לביורוקרטיה ואת הבוז היהיר של הטהור לטמא.
את הבוז הזה ראיתי גם בעיניו של סורש, מוכר בחנות המזכרות שבשער המצודה של ג'ודהפור. הוא לקח אותי על האופנוע הדפוק שלו – מהיר בירידות, בעליות צריך לדחוף – להתענג על מראה המדבר בשעת השקיעה, בדרך לעיר הכחולה. לדבריו, בזמן המהרג'ות אסור היה לבן קבוצה חברתית אחרת לצבוע את ביתו בכחול מסוים זה. למרות שאיסורים כגון אלה בוטלו עם ההצטרפות לפדרציה ב-1949, בעיר שמרנית כג'ודהפור, עדיין גרים רבים ברבעים המתאימים להם. שם גרים בני משפחתו המרובים. "אני ברהמין", היה אחד המשפטים הראשונים שלו. היו מעט תיירים באותו יום, ואחרי שנפטר מזוג צרפתים טרחנים הבטיח להראות לי את העיר הברהמינית "מבפנים", ולקח אותי לדודו האסטרולוג. ישבנו על חומה נמוכה בצד הדרך, הבטנו בשמש השוקעת במהירות ושוחחנו. עד מהרה הצטרפו לשיחה כמה אנשים אחרים. שמעתי בשמחה שה"אקשאיה ג'הודיט", כתב העת האסטרולוגי, שאחד מדודיו של סורש מוציא לאור, מנבא גדולות להודו ולישראל בשנים הקרובות, גם יהיו הכי חזקות בעולם, וגם ידידות. אמנם, זמן קצר לאחר מכן הקלו ההודים במתן ויזות לישראלים. "יש, ווי האוו פרובלמס, באט סון נגושיאשנס מיי בי". אך ברגע שהופיע עוד איש אחד, השתנה הכל. "לך מפה", אמר לו סורש, והבוז היהיר ניצת בעיניו. "זה צ'יטינג מן, ליינג מן". הוא לא הכיר את האיש כלל, אבל חותם שודרה שהיה טבוע בו נעלם רק מעיני הזר.

המבנה ההיררכי של החברה ההודית, עיקרו איסור האכילה והחיתון בין קבוצות שונות. (פרופסור ליבוביץ' חוזר לא אחת על טענתו: "על איזה עם אתם מדברים? אפילו לאכול ולהתחתן זה עם זה אנחנו לא יכולים"). אבל נראה שהעם ההודי (ואם תתעקשו שזה לא עם, כי יש להם הרבה שפות, אפשר לקחת עם של שפה אחת, והיסטוריה אחת, ותודעה של היותו עם אחד, מהחזקות בתודעות הלאומיות: העם הטאמילי, למשל) מקבל איסורים כאלה כאבן יסוד בהגדרתו. המבנה ההיררכי הזה מבטיח למי שנמצא בתוך קבוצה את הסיוע החומרי והנפשי של הקבוצה כולה, והוא גם אינו נוקשה לגמרי. הוא דומה יותר לנוזל צמיג, שבו הקבוצות צפות ומוצאות את מקומן המתאים. כשם שבראג'סטאן קבעו הלוחמים (ולא הברהמינים) את אופי התרבות, כך בגוג'ראט השכנה, למשל, הכוח הכלכלי של הסוחרים (באניה) "הציף" אותם כלפי מעלה. מה שאפשר לכנות בעקבות מקס וובר, "האתוס של הבאניה", עשה את המדינה לאחת המצליחות ביותר מבחינה כלכלית בהודו, וגם אחת הנוקשות ביותר, באכיפת חוקי היובש, למשל.
המבנה הזה נוח בדרך כלל גם למיוטים דתיים ואתניים. הג'איינים, הפרסים והסיקים משגשגים בנבדלותם. הקהילה היהודית העתיקה שבמערב הודו, גם היא לא סבלה כמעט מרדיפות, אלא מצאה לה את הגומחה שלה בג'לי החברתי הצבעוני והמורכב של הודו. אבל כשכל היחסים מצטמצמים לקשרים תוך-משפחתיים ותוך-שבטיים, מי שמנתק את קשריו עם קבוצת המוצא שלו נידון לבדידות קשה, ותרבות עירונית אינה אפשרית כמעט. (בספרו "היבשת של קירקה", ספר המלא פנינים של התבוננות ומחשבה, שזורות על חוט תיאורטי רופף למדי, כותב ניראד צ'אודהורי, שחי בין השאר גם בכלכותה ובדלהי, על עליבות התרבות העירונית של הודו).

את ג'אסטין מהנדרה, איש נשוא פנים ומשכיל, פגשתי לפני 11 שנים באולם המתומן של קבר איסה חאן, בגן שליד קבר הומאיון, אחד המבנים היפים ביותר שהשאירו קיסריה המוגולים של הודו. הוא כבר היה זקן למדי, וגר בצל כיפת הקבר שנים רבות. לא היה לו אלא תרמיל גב שאיתו הסתובב בכל פעם שעזב את משכנו, ובו שמר על המחברות הרבות של שיריו. בן למשפחה בוהמינית נכבדה (לדבריו, אבל קשה שלא להאמין לו), הוא היה מורה לאנגלית, עד שהתנצר. משפחתו נידתה אותו, ובעקבות העצבאות איבד גם את מישרתו. "האם הוא מתגעגע לאנגלים?" "בכלל לא. נלחמתי למען העצמאות". כשחזרתי כעבור שנה עוד היה שם, חשדן קצת יותר, והלכנו למסעדה מוסלמית קטנה לא הרחק, שם אכל בשר. שנה לאחר מכן, כבר לא היה, ואיש מהקבועים באיזור לא יכול היה להגיד לי מה עלה בגורלו. השנה חזרתי שוב ואפילו את המסעדה לא מצאתי.