ברבורי קצף שטו על הגלים כשהמטוס גלש מעל ים השיש לשדה התעופה. דרך המשי. כל הדרך מסין לים התיכון. פה נפגשו דרכי המשי, זו שבאה מהקווקז וזו שבאה מאנטיוכיה. לכאן הושטה סחורה מאלכסנדריה. המונית החליקה לטופקאפי. מעל איסטנבול התגבהו המינארטים של האיה סופיה, של הסולמניה ושל המסגד הכחול. גשר הגלאטה עמד במקומו ולידו מכרו הדייגים כריכים עם נתחי דגים מטוגנים. חלון החדר נפתח אל חומת הטופקאפי, ארמון המלוכה הביזנטי שהפך לעות'מני לאחר שהעיר נכבשה ב-1453. מלון זול שיכול להרשות לעצמו נוסע זהיר בין איסטנבול לבייג'ינג. ברובע העתיק שממזרח לטופקאפי אפתה מאפייה לחם, ותה אדמדם הוגש בכוסות שגופן כגוף אישה, רחב בבסיס, צר במרכז ומתרחב בעגלגלות כלפי מעלה, קוביות סוכר קטנות ריחפו כשהכפית הקישה בכוס. חנות הירקות נצבעה בצבעים של אור דועך, מאבדת את השפיות.
קרן הזהב היתה חשוכה. על המעבורות המפליגות בין אירופה ואסיה הצטופפו אנשים ממהרים. התחנה האחרונה של האוריינט אקספרס. איזה מקום יכול להיות יותר מלכותי ומתאים מאיסטנבול, כשהרכבת מחליקה באיטיות מתחת לחומות הכבירות, על שפת קרן הזהב, עוצרת מתחת לסולטאן אחמאד, מול השוק המצרי באננו, משקיפה על מגדל גלאטה האיטלקי ועל בשיקטאש? כשהאיר היום השני יצאתי להשיג ויזה בקונסוליה הסינית. "מחר" , אמרה הקונסולית. ירח מלא עלה מעל הגלאטה, מאיר את המים בשביל לבן. עליתי על אוטובוס שנסע לטקסים. ירדתי מעבר לגשר, מצפון לגלאטה, דרך סמטה, לתוך רחוב איסתיקלאל . חשמלית נסעה במרכז המדרחוב, מסעדות מקורות מילאו את החלל וצוענים ניגנו בכינור. מסע לאורך דרכי משי לא יכול להתחיל טוב יותר. כעבור יום היתה לי ויזה סינית. חציתי את גשר הגלאטה והלכתי לדולמב'צה. ספינות מלחמה אפורות הצדיעו לארמון. בבשיקטאש קניתי מחברת לכתוב בה על משי ועל דרכים. הבטתי בשעון , כמה חודשים מספיקים לחצות את אסיה? כדאי להתחיל. קפצתי על אחת המעבורות, שהורידה אותי בצד השני. באסיה.
קאיסרי, תורכיה: שטיחים וזהב הסלג'וקים הגיעו בדרכי המסחר מהמדבריות הטורקמנים שליד ימת אראל. הם התנגשו בביזנטים והביסו אותם, מובסים זמן קצר לאחר מכן על ידי מסע הצלב של 1097. הביזנטים, לא ידידים של הצלבנים, השתמשו במאבק על דרכי המסחר כדי לנוע שוב מזרחה. אלא שמסוף המאה ה-12 נדחקו בהדרגה עד שהסלג'וקים קבעו את בירתם בבורסה. כאן דאגו הסלג'וקים לבנות את החאנים כדי לייעל את תנועת הסחורה. יצאתי מהחאן של קאיסרי (KAYSERI), אליו הגעתי מסולטאן חאן, הקפתי וטיפסתי לגג מצודת העיר שבתוכה עמדו חנויות השטיחים. אתא תורק, האיש שהביא את הלטינית במקום האות הערבית. כשאמרו לו שתהליך עיבוד השפה הכתובה לתורכית ייקח חמש שנים, הוא אמר שישה חודשים או לא כלום. תוך שלושה חודשים הונחו היסודות לאותיות הלטיניות של התורכית, שאותן יכולתי לקרוא בלי להבין. אנשים בנקודות צומת היסטוריות יכולים לשנות: אלכסנדר. מוחמד. ג'יג'ס חאן. טימור. אתא תורק. "שלום. אני יכול לעמוד לידך?"
זו היתה ההרגשה ברחובות. לא עיר נידחת, אלה עיר מודרנית שבה האנשים התלבשו בבגדים מערביים והפעולות היו מהירות ויעילות. יש ערים כאלו. אפשר להרגיש את הקצב העסקי. הונג קונג היא כזאת. גם אורומצ'י וסמרקנד. עיר מאושרת. עיר רחוקה מאיסטנבול, אבל יודעת איך היא רוצה להיראות. זוג איטלקים נכנס אל החנות, הם היו כאן קודם, לפני שבאתי, יצאו לשוטט בין חנויות השטיחים וחזרו למיקוח הסופי. הם הצביעו על שני קילמים שנפרשו על הרצפה. "הקילם עם החיות בא מאיראן. קוראים לו סוקוק". קילם ושטיח. כל הדרך מתורכיה ועד מערב סין, לאורכה של אסיה. דרך איראן ואפגניסטן ופקיסטן. שטיחי המשי האיראניים הבהיקו באור. "360,000 לירות", אמר האיטלקי הנמוך מסרדיניה, עייף ממיקוחים. הוא נשען על הכיסא המרופד בקילט והביט במורט שספק בכפיו. "רק הצמר עולה 125,000 והעבודה לוקחת 15 יום. רוצה לעבוד בשבילי 15 יום ואני אשלם לך 500,000 לירות? בקילם הזה יש לך ביטחון למאה שנה. ואם לא תהיו מרוצים ממנו, תחזירו לי אותו בשנה הבאה".
בדרך לארמניה: מסוריה באהבה החלפתי מילות נימוס והתורכים מסביב חייכו. יצאתי לחצות את אסיה מצויד בפחות מדי מילים. הייתי צריך לדעת תורכית, רוסית וסינית, חוץ מערבית ועברית, כל השפות שדברתי היו שפות אירופיות. האוטובוס חצה יובלי נהרות. קי-קארס, הנהר הגדול שחוצה את הגבול ליד לנינקאן (כיום גיומרי) וממשיך מזרחה, מפריד בין ארמניה הנוצרית לאזרבייג'ן המוסלמית, נשפך לקוּרה, שבא מטביליסי, לא רחוק מהמקום שהנהר המשותף נשפך לדרום הים הכספי. פנינו אל השמש העולה. חיילים ומחנות צבא. הגבול הקרוב, האיזור הכורדי הלא מרוחק. נכנסנו לרחובות קארס. בתים חומים בני שתי קומות, עצים, אפרוריות וולקנית שהקרקע משווה לבניינים הבנויים מאבניה. הרכבת התורכית היתה שני קרונות נוסעים ירוקים מוזנחים וקרון משא שאליהם חובר קרון דוד מים נוזל. רכבת שיוצאת במיוחד מקארס כל שישי ושלישי עד הגבול, פורקת את הנוסעים הספורים וחוזרת עם אלו שיצאו מלנינקאן. הרציף היה חבילות וצרורות. צהרים. הייתי צמא, גלשתי אל הפסים ושטפתי את הפנים, לוגם מהמים וממלא את המימייה המתנפחת.
בחמש אחרי הצהרים עלינו על הקרונות הסובייטים. תפסנו את אחד התאים המזוהמים. ארמנים מילאו את התאים האחרים. גדרות תיל, מגדלי שמירה, חיילים מזוינים. חיילים במגפיים אספו דרכונים וויזות. הם חזרו איתם לאחר מספר דקות, מרימים את המושבים כדי לראות שאף אחד לא גונב את הגבול לתוך ברית העמים הסוציאליסטית. הרכבת חצתה את הנהר. ארמניה. הערב העלים את האור. אברהים וסמירה, שלמדו רפואה, הביטו בחלונות. הם היו צעירים כל כך. סטודנטים בני עשרים ושלוש אורזים את האוכל, מחביאים את הרובלים והדולרים במקומות סתר כדי שהמוכסים לא ימצאו. לי לא היה מה להסתיר. זחלנו לתוך לנינקאן. “תיצמד אלינו", אמר דאוד, "ואל תיתן להם לגעת בך". האילמות. עד שהתחלתי להבין ולהרגיש נוח בתורכית, אני חוצה לתוך הרוסית. יקרה לי אותו דבר עם הרוסית כשאגיע לגבול הסיני. אינשאללה. חבילות נערמו באולם ההמתנה האפל. היינו קרובים להתחלה. אלו שמאחורינו החלו לגלגל את החבילות הענקיות קדימה, חולפים על פנינו. "אלה ארמנים מסוריה", אמר דאוד. "הארמנים נותנים להם להיכנס ראשונים". "אתה איתנו!" אמר אברהים כשעזרתי לגלגל את המזוודות הענקיות. אוכל, בגדים, שימורים. הרוסיות לבשו שמלות פרומות שנראו כחלוקים. הן אספו את הדברים באיטיות ונעלמו לאחד התאים האחרים. העמסנו את התרמילים במקומות האפסון. הנחתי את שלי מתחת לספסל, בארגז שמתחת למצע. הרכבת הדיפה ריח כבד של זיעה ובושם וגוף. השתרעתי על הדרגש העליון, מניח את הנעליים במגרעת שבה היו התיקים. דאוד נעל את הדלת. הלילה היה חם. הייתי עייף מיומיים של טלטולים והתרגשויות. נקישה לימין, נקישה לשמאל, טלטול קדימה, טלטול אחורה. שוב ושוב.
גאורגיה: רמאז מארח רצפת עץ. קירות עץ. חזיתות הבתים מחוברות. דלת פנימית ודירת חדר עם תקרה עצומה, מלאה בשולחן, ארון עץ כבד, ספרים, מיטה שלידה נורת קריאה ומרפסת סגורה משקיפה על חצר פנימית. במרפסת עמדו נעלי הרים כבדות שקורי עכביש על פתחן, קרדום שלג ותרמילים. "השירותים פה", הוא פתח דלת למסדרון . שירותי קריסה. הוא פתח את הדלת לחצר. חוטי כביסה. הוא פתח דלת נוספת. "זה המטבח. אין פה הרבה דברים, אבל אני אקנה ואביא. אני לא גר כאן כרגע, הייתי כל הקיץ באוסטריה ועכשיו, כשאני בבית, אני מעדיף להיות עם ההורים". צעדנו במורד השדרה הרחבה, עוברים על פני פסל המוזה שליד התיאטרון ומתחת לפסל רוּסטהאוולי, מתחת למוזה בלט צריח כנסייה גאורגית. דומה למגדלי המסגדים הסלוג'וקיים בקאיסרי או בקארס. הסלג'וקים החזיקו בגאורגיה תקופה, לוקחים את המסורת האדריכלית מערבה. ומזרחה. ירדנו אל הגרעין העתיק. "זו היתה כיכר לנין", אמר רמאז, “עכשיו היא כיכר החירות". פנינו מכיכר החירות וירדנו לתוך הרובע העתיק של טביליסי. "זה הרובע היהודי.
כיפות חומר שקועות באדמה בצבצו ליד המסגד. "אתה רוצה לאכול או קודם לחמאם?". ירדנו לתוך הכיפות. "חכה פה", אמר ראמז, יוצא מהחמאם, עולה לחפש את הבלן. איש נמוך ודהוי, עם דלי פח ומגבת, ירד אל דלפק החמאם. הוא פתח דלת ותלה שתי מגבות ושני סדינים בחדר המבוא. דרגש אבן, בריכת מים חמים ומקלחת. הבלן הצביע על המקלחת. התפשטנו והתקלחנו. הבלן סימן על דרגש האבן. השתרעתי. הוא טבל את הספוג במים והתחיל לקרצף את הגוף. אחר כך עלה על הדרגש וצעד על הגב. עצמות מתפוקקות. התהפכתי על הגב והוא המשיך לקרצף. רמאז רבץ בתוך מי הבריכה החמים. "אמרתי לו לתת לך טיפול מיוחד". זחלתי מהדרגש למקלחת ומהמקלחת לבריכה החמה. הבלן פירק את רמאז. נחנו בתוך בריכת המים החמים. "בגלל המעיינות האלה יסד ווכטאנג גורגאסאלי את טביליסי". הבלן ריסק אותי שוב, ואחרי שהתקלחתי חנט אותי ואת רמאז בסדינים לבנים. האישה עם החלוק מדלפק הקבלה דפקה בדלת והכניסה לנו כוסות תה. ישבנו ועישנו, שותים תה בלי סוכר. ____ הערת הכותב: המסלול המתואר בכתבה זו ובכתבות נוספות בסדרת "מסע על דרך המשי" הוא מסלול אחד, אישי, ואינו הנתיב היחיד והבלעדי של דרך המשי. מרקו פולו, למשל, מעולם לא חצה את הים הכספי. הוא ובני משפחתו הקיפו אותו במרחק רב מדרום, ורק אז שבו צפונה. המסע נערך בשנת 1991 – בזמן התפרקות ברית המועצות; יש לקחת בחשבון שינויים שקרו בשטח מאז. לקריאה נוספת:
| ||||||||||||||||||||||||||
