את הנסיעות לאורך הפאמיר כנראה שלא אשכח. לבד, בין ההרים העצומים האלו שלא נגמרים. יחד עם הנהר המתמשך, המתפתל, לפעמים חצי מטר ממך, קו הגבול עם אפגניסטן. נשים עם מגל עובדות בשדה, נועצות את עיניהן הגדולות, היפות. חמור שברח לבעליו מתהלך בנונשלטיות באמצע הכביש, מתעלם מצפירות הרכב ומצעקות בעליו, ילד (בן 9 אולי) שרודף אחריו עם מקל.
מדי פעם, מהעבר השני של הנהר, (בצד האפגני) ניתן להבחין בדמויות קטנות של נשים מכוסות, ילדים מתרחצים, אופנוע אפגני שחולף, מבזיק לרגע על צלע ההר ממול ונעלם. שתי דמויות, לפעמים יותר, עם את חפירה מנסות לחצוב בהר, נאבקות בו, רוצות לסלול דרך, כל כך קטנות כנגד הענקים המרשימים. קרב שמרגיש חסר סיכוי מלכתחילה, וארוך, כמעט כמו הרכס הזה.
על אם הדרך, עם ההרים ברקע | צילומים בכתבה: אביגיל בוקובזה
השקט הזה, שנשמר לאורך הנסיעות, הבטנו בלי לומר כלום, מתקשים לתפוס כנראה, לפעמים מופר רק בגלל קולות ה"משינה" ( רכב ברוסית) שלנו שלא הייתה המציאה הכי גדולה (בלשון המעטה). ההרים האלו ששמרו אותנו ערים, פשוט לא נתנו לנו להירדם למרות שעות ארוכות בדרך לא דרך.
רכס הפאמיר נמצא במזרח טג'יקיסטן ולמקומיים החיים בו יש סממנים שונים משאר המדינה, שפה, מוסיקה וזמן משלהם (שעה קדימה משאר טג'יקיסטן). התושבים הפאמירים משתייכים לזרם האיסמאעילים, פלג של האיסלאם השיעי, ולא סונים כשאר הטג'יקים החיים במדינה.
טג'יקיסטן מורכבת מ-93 אחוז הרים ורוב השנה שולט בה חורף קשה. השפה בשני החלקים האחרים במדינה, חטלון וסוגד, היא ניב מקומי של השפה הפרסית היות והאימפריה הפרסית שלטה באזור שנים רבות. זוהי מדינה ענייה מאוד ולעיתים ישנם ניסיונות של הטליבן לחצות את הגבול, בעיקר מ-Khorogh. רק במאי האחרון היה ניסיון כזה שנכשל, רוסיה דואגת לשמור על השקט ושולחת כוחות (יש לה בסיס לא רחוק מדושונבה, עיר הבירה). ישנו קושי גדול למצוא עבודה במדינה, המשכורות נמוכות ולכן הרבה צעירים עוזבים למוסקבה ומשם תומכים במשפחות שנשארות. אך האנשים מאושרים. בבית הכפרי, על המנג'ה (הספסל האופייני) והצ'אי. ואולי זה הסוד, השילוב הזה בין האנשים הנחמדים כל כך לנופים המטריפים.
שתי מקומיות על המנג'ה בביבי פטימה
מעבר הגבול
אל טג'יקיסטן הגענו אחרי קירגיסטן, לקחנו מונית משותפת מהעיר אוש (Osh) לכיוון מוגראב (Murghab). יש אנשים שמנסים את מזלם בטרמפים מהכפר הסמוך לגבול, סארי תאש. פגשנו זוג ישראלים שאחרי ניסיון שלא צלח היו חייבים ללכת עשרות קילומטרים ברגל. זה סיכון, שכן רוב הרכבים שעוברים מלאים. שתי האופציות המרכזיות הן לקחת מראש מונית משותפת דרך משרד ה-CBT. או ללכת לתחנת המוניות המרכזית בבזאר ושם להמתין לרכב שיתמלא. כדאי להתארגן מראש על כסף באוש, בשבת ובראשון הבנקים סגורים, ומטיילים רבים מוצאים את עצמם בזמן המתנה ממושך משתכננו. בזמן שאנחנו היינו שם, הבנקים במוגראב לא עבדו, נגמר הכסף כנראה, והרבה מטיילים היו צריכים לנסוע לחורוג ולחזור.
ילדים בדרך. ברקע יורט, אוהל נוודים
כשחוצים את הגבול הטבע הופך לפראי יותר, מרשים יותר, הרים אדומים שמשנים את צבעם. שעות ארוכות של נסיעה בלי לפגוש יצור חי בין הפסגות המטריפות האלו שמשאירות אותך בלי מילים. מדי פעם בתי בוץ ספורים, נראים נטושים בצד הדרך עם גרפיטי ובשגיאות כתיב – homestay (חדרי אירוח בבתי מקומיים).
אחד האגמים בדרך נקרא קרקול, אגם יפהפה עם כמה בתים מבוץ סביב. את העצירה הראשונה עשינו בפאמיר הוסטל במוגראב, עיירה קטנה, הראשונה בדרך עם "מגזין" (חנות ברוסית) ובזאר קטן. העצירה שם בעיקר מיועדת להפסקה בנסיעה הארוכה ובשביל לפגוש מטיילים להמשיך איתם (או לחלוק מונית משותפת). פגשנו הרבה רוכבי אופניים ושני טיפוסים מעניינים במיוחד, שני גאולוגים, הראשון מקומי, השני סיני. הם באו לחפש מערות בפאמיר. בדיוק היו אחרי יום קשוח בו עלו על אחד ההרים, בניסיון למצוא מערת נטיפים, מסתמכים על זיכרון של איש בכפר שטען שראה אותה לפני 24 שנה, ניסיון שלא הצליח. "מחר ננסה שוב", הם צחקו, רציניים לגמרי.
בחורף, כשהאגם קפוא, רכבים מקומיים נוסעים עליו
אחד המקומות השמורים בטג'יקיסטן, שנמצא בפאמיר, הוא sarez lake, הדרקון הישן. לוקח חודשים להוציא פרמיט אליו, ואתה צריך סיבה מספיק טובה בשביל לשכנע את הטג'יקים. אומרים שהוא נוצר בגלל רעידת אדמה. הר גדול קרס פנימה ויצר שקע ענק שבו האגם כיום. בעת רעידת האדמה נוצר סכר טבעי, שני גאולוגים אחרים סיפרו שזה עניין של זמן עד שיקרה אסון טבע, הסכר יקרוס ויכסה חצי ממרכז אסיה. יש דרכי מילוט באזור לעת הצורך.
ממוגראב המשכנו על הפאמיר היי ווי ל-Bulunkul, כפר קטן עם אגם יפה, הנקודה הכי קרה בטג'יקיסטן. תתיק, הנהג המקסים שלנו, סיפר שבחורף כשהאגם קפוא הרכבים נוסעים עליו (טלפון 992935237146+ אימייל: Tatik_66@mail.ru, דובר אנגלית ברמה גבוהה, גר במוגראב). יש אופציה לצאת לטרק משם לכפר בוצ'ור, או הפוך, מבוצ'ור לבולנקול. צריך להתארגן על אוכל מראש. מדובר באיזור יפהפייה, טרק של חמישה ימים עם מעיינות חמים בדרך (לא ממש חמים, פושרים). משם חצינו דרך לעמק הוואחן.
אגם בולונקול
עמק הווחן: הנהר המפריד
העמק נמצא ממש בסמוך לאפגניסטן, כשנהר ה-Panj מפריד. כמה ימים קודם שמענו על בחור שוויצרי שנכנס ערום לנהר ונכנס לכלא האפגני לכמה ימים. לא מומלץ. רוב הכפרים הנמצאים בסמוך לנהר בצד האפגני מורכבים ממשפחות פאמיריות במקור. לאורך העמק ישנם כפרים רבים, בכל שלב אפשר להחליט לעצור ולהתחיל ללכת ברגל. הנוף, ההרים המרשימים והאנשים יהיו תמיד.
עמק הוואחן. הנהר שבין ההרים זורם בגבול עם אפגניסטן
אנחנו ישנו תחילה ב-Langar וכל פעם עצרנו בכפר אחר. מקום מומלץ הוא הכפר Yamchum שממנו ישנה עלייה של שמונה קילומטרים לבריכות חמות הנקראות Bibi fatima. לאורך העלייה יש מספר הומ-סטייס, אנחנו הגענו למלון מקומי, הנמצא ממש בסוף העלייה, הכי קרוב למעיינות החמים. לנו זה עלה 80 סומני כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר (מחיר סביר לגמרי). ליד יש מספר מבצרים יפים שאפשר להסתובב בהם. כפר נוסף שיש בו מוזיאון מוסיקה נקרא Yamg, המוזיאון נמצא בבית של חכם סופי מהמאה ה-18 – שני חדרים עם כלים מקומיים שניתן לבקר בו.
מזמינים אותנו לאבטיח. שישי בצהריים בכיכר המרכזית של וונג'
בכל שלב בדרך מזמינים אותנו לצ'אי. "דבאי" ("קדימה" ברוסית). עם העיניים הגדולות, עם החיוך הפשוט והתמים, הם פותחים את הדלת, מזמינים לצ'אי, לחלאב ( לחם ברוסית), לישון אצלם בבית הפאמירי היפה. הם לא נותנים להמשיך ללכת לפני שטעמת מהמשמשים (הקרויים "נושים") המדהימים שיש להם, לפני שחלצת נעליים בכניסה ולפני שענית להם מאיפה אתה ולאן פניך מועדות. הסבתא, הזקנה האחראית עם אינסוף הקמטים והחיוך המאיר שחושף שן (לרוב יותר) מזהב פשוט לא משאירה לך ברירה.
משפחה מקומית בכפר Gumast
הפוגה עירונית וחזרה לכפרים
אחרי מאות קילומטרים של טבע, כפרים ושממה הגענו לחורוג (Khorogh), העיר הראשונה אחרי החצייה של הגבול מקירגיסטן. מקום טוב לעשות הפוגה עירונית קצרה בין הטיולים ולמצוא מקלחת חמה. ניתן למצוא בה בנקים וחנויות, ישנו פארק יפה עם בריכה במרכז העיר. הגסטהאוס הפופלרי ביותר בקרב המטיילים הוא ,Pamir lodge יש בו גינה גדולה וכמה אפשרויות לינה כולל ארוחת בוקר. הרבה אופנוענים שעשו עצירה בשביל לתקן את האופנוע, או רוכבי אופניים שמתלבטים אם לנסוע בעמק הוואחן או בפאמיר היי ווי.
אחרי חורוג המשכנו לעמק Bartang, עמק יפהפה הנמצא ליד רושן. עצרנו תחילה בכפר Yemts שם התארחנו אצל מסטלי ואשתו, זוג מקסים. מסטלי, דובר אנגלית, בונה מקלחת ושירותים עבור המטיילים המארחים אצלם. הוא עשה לנו סיור מסביב לכפר וסיפר על החיים בכפר ועל הילדים שחיים בדושונבה.
מסטלי גריבמאמאדוב, המארח שלנו בכפר ימטץ
למחרת המשכנו בעמק לכיוון הכפר ג'וזב, 18 ק"מ בדרך עפר (אם רוצים אפשר לעשות אותם גם ברכב), עוברים על פני שני גשרים, כשאת השני צריך לחצות, ואחר כך מתחילים ללכת בין ההרים, הליכה של עשרה קילומטרים. חמישה בתים מבוץ, עשר משפחות ואגם עם מים כחולים-כחולים ונקיים כל כך, שאפשר להבחין בחדות בקרקעית. מה צריך יותר. פעם בכמה ימים מגיע חמור עם אספקה לכפר. תהיתי מה עושים פה בחורף, איך מסתדרים.
הכפר ג'וזב. חמישה בתים מבוץ ואגם כחול
אחרי טבילה קצרה במים הקפואים פרסנו אוהל בסמוך לאגם. בדיוק כשסיימנו, גשם התחיל לרדת. חבר'ה מהכפר שעברו במקום הזמינו אותנו לישון בבתים שלהם. אחרי שניסינו להסביר להם שהכל בסדר והאוהל עמיד נגד גשם הם חזרו כשבידם שקית עם חלאב שמספיק לשבוע, מפצירים שוב להתארח אצלם בבית הפאמירי.
חתונה טג'יקית
המשכנו לוונג', שם שהינו במלון מקומי והתיידדנו עם צוות המטבח. הם אמרו לנו שעוד יומיים יש חתונה ושאנחנו צריכים להישאר. הצטרפנו למאמצים ולהכנות לקראת החתונה, מבלים עד השעות הקטנות של הלילה בקילוף תפוחי אדמה. כל הכפר הגיע, היה חם ושמח והריקודים לא פסקו, עד להפסקת חשמל. אירוע די שגרתי מסתבר, האורחים לא התרגשו. כפר מומלץ בסוף העמק הוא פוימזור (Poymazor), אנחנו לא יכולנו להגיע אליו בגלל הצפות שהיו באותו שבוע. משם המשכנו ל- Dushanbe, עיר הבירה.
חתונה בוונג'
הנסיעה הייתה מתישה. לקח לנו 19 שעות להגיע בדרך משובשת עם ג'יפ שהיה כנראה בסוף ימיו. כל פעם שעצרנו, נוספו לנו עוד שעות לנסיעה כששאלנו את המקומיים. בשלב מסוים הרכב היה צריך תיקון רציני. "משינה חרשו, דרוגה בלוכה" (הרכב טוב, הדרך גרועה) אמר לנו אחד המקומיים שהתגייס למאמצים לתקן את הרכב, מחזיק משאבת אופניים. אבל הדרך הייתה מהפנטת לגמרי. הצבעים משתנים, ההרים מחליפים צורות. אל העיר הגענו בשלוש לפנות בוקר, ל- Greenhouse Hostel.
דושונבה וצפון טג'יקיסטן
דושונבה והחלק הצפוני של טגיקיסטן שונים מאוד משאר המדינה, עשירים יותר. בעיר אפשר למצוא מספר בתי קפה, פיצרייה ואפילו ואפל בלגי, שמזכירים את המערב. במרכז העיר ישנו בית אופרה ובלט ואפשר לראות שם הופעות. התושבים הורסים את המבנים הסובייטים, אולי מנסים לשכוח את התקופה בה היו תחת ברית המועצות עד לשנת 1991, אז קיבלו עצמאות. בעיר חוג'נד (Khujand), השנייה בגודלה במדינה, יש פסל גדול של לנין שהתושבים מחביאים.
אחרי מספר ימים המשכנו צפונה אל Qayraqqum – ארבעים דקות מהעיר חוג'נד. אגם גדול, הכי קרוב לים בטג'יקיסטן. יש מספר בתי מלון בסמוך לאגם וחם מספיק בשביל להיכנס למים. בחוג'נד ישנו שוק יפה ונעים מאוד ונהר גדול שחוצה אותה. בעיר נוכחנו לדעת שאחרי השעה ארבע אי אפשר למשוך כסף מהכספומטים (בשבת ובראשון אי אפשר למשוך כלל).
איטליז בשוק. בשר מככב כמעט בכל מנה, צמחוניים צריכים להתכונן לארוחות של חלאב (לחם) ואורז
מצד שני, יש שפע של פירות בקיץ
הרי הפאן
מחוג'נד נסענו ל- alpine camp artuch, בקתות עץ קילומטרים ספורים מהכפר Artuch, בית נופש מקומי. משם ניתן לצאת לטרק ל-Kulikalon, אגם יפהפה הממוקם במרחק של כ-15 קילומטר (רובם בעלייה), עם מספר אגמים נוספים ליד. ומשם אפשר להמשיך ל-Alaudin, הליכה נוספת של שש שעות. צריך לקחת בחשבון שמדובר בהליכה לא פשוטה, אך משתלמת לגמרי.
ילדה עם חיוך גדול ושיער אדמוני בקוליקלון. את התמונה צילם אחיה הצעיר
בקוליקלון פגשנו זקנה מקומית עם חמור שעזרה לנו ביחד עם בנה לאסוף עצים למדורה. היא חשבה שאנחנו מאזרבייג'ן ולא הפסיקה לדבר (בטג'יקית כמובן) עם החיוך המצחיק והשובה בלי השיניים, מטיחה צעקות בבנה תוך כדי.
זקנה מעמיסה עצים על חמור
משם נסענו לאיסקנדר קול (Iskanderkul), אגם גדול בצבע טורקיז עם הרים בגווני צהוב, כתום ואדום. ישנם מספר גסטהאוסים על שפת האגם.
הרים בגווני צהוב, כתום ואדום בדרך לאגם איסקנדר קול
איסקנדר קול. אגם בצע טורקיז מוקף בהרים
המקום האחרון בו ביקרנו נמצא בסמוך לעיירה Panjakent, הקרובה לגבול עם אוזבקיסטן. שבעה אגמים שנשפכים אחד לשני. מספרים שלכל אגם יש צבע וטמפרטורה שונה. את הדרך ניתן לעשות גם בנסיעה בשביל עפר, מלבד האגם השביעי אליו ניתן להגיע רק ברגל. "כשתחזרו לארץ שלכם אל תשכחו אותנו. תגידו לממשלה אצלכם לבנות לנו כבישים", אמר לי מקומי שאירח אותנו, חייכתי אליו בשתיקה. זה יהרוס, יהרוס הכל חבר. זה מתחיל בכביש, אחרי זה אין הר. ופה, עם ההרים האלו. "דבאי", הוא לקח לי את הספל, מוזג עוד צ'אי. רחמת. (תודה בטג'יקית). רחמת.