מסע לאורך המיסיסיפי בעקבות מארק טוויין

מארק טווין, שגדל על גדות המיסיסיפי והשיט בו בצעירותו ספינות קיטור, חזר אליו עשרים שנה מאוחר יותר, כסופר מפורסם, וכתב ב-1883: "הנהר היה מבודד להפליא אז. וכך גם עכשיו, לכל אורכו… המיסיסיפי הענקי, מתגלגל בכל רוחבו, בוהק בשמש… שקט ומרהיב ביופיו". למרות הנוסטלגיה, הנהר של טווין הצעיר היה שונה מזה של טווין המבוגר. בתוך עשרים שנה השתנו פניה של ארצות הברית, מארץ של חוואים עצמאים לארץ של תעשיינים ובעלי הון. לאורך הנהר מצא טווין עיירות משגשגות, אבל הנהר עצמו כבר היה שומם, "ואגודת הקברניטים והמדע האצילי של השיוט הפכו כהרף עין לדברים החשובים כמתים ושייכים לעבר הפתטי", ציין לעצמו טווין, ובהמשך: "שתי ספינות קיטור בבת אחת! אירוע נדיר במיסיסיפי השומם", וגם הסביר: "ספינות הקיטור על המיסיסיפי נולדו בערך ב-1812. בחלוף שלושים שנה גדל מספרן בשיעור עצום, ובתוך פחות משלושים שנה, הכל מת!.. הרכבות הרגו את ספינות הקיטור כאשר קיצרו את זמן הנסיעה משבוע ליומיים או שלושה".

היום, יותר ממאה שנה אחרי ביקורו החוזר של טווין, נהר המיסיסיפי שומם אף יותר. רבות מהעיירות שהזכיר מתפוררות לאיטן, ולפעמים נראה כי לאורך הנהר אין הרבה מלבד היסטוריה מפוארת. בחמישה ימי נסיעה במקביל לנהר, בסדרת הכבישים המכונה The Great River Road ומסמנת את המיסיסיפי מקצה לקצה, ראינו מעט תנועה במים. מדי פעם חלפה באיטיות אסדה בודדת. עיקר השיט בנהר כיום הוא של ספינות הימורים, המנצלות את החוק המתיר משחקי מזל על המים. למעשה, הן אינן חייבות אפילו להפליג, ודי אם הן משכשכות במימיו. כך אפשר למצוא ספינות גדולות הרתומות למזח ולעולם אינן מפליגות לשום מקום. אם רוצים, זו עשויה להיות מטאפורה למצבו של הנהר.

ולתפארת הכתר הצרפתי
תחילתו של המיסיסיפי באגם איטסקה (Itasca) שבמדינת מינסוטה, על גבול קנדה, בגובה 445 מטר מעל פני הים, וסופו 3,780 קילומטר דרומה משם, במפרץ מקסיקו (יחד עם הארוך שביובליו, נהר מיסורי, אורכו 6,250 קילומטר, ורק הנילוס ארוך ממנו). בדרכו חוצה הנהר ומסמן את גבולותיהן של עשר מדינות ומספק מי שתייה ליותר מ-18 מיליון איש במרכז ארצות הברית. אגן הניקוז שלו משתרע על יותר משלושה מיליון קילומטרים רבועים, וכולל יותר משליש משטחה של ארצות הברית וחלק מדרום קנדה. אבל, כאמור, המיסיסיפי הוא הרבה יותר מנהר וגיאוגרפיה.

האדם הלבן הראשון שראה את המיסיסיפי היה, ככל הנראה, פרדיננד דה-סוטו הספרדי, מושל קובה. באמצע המאה ה-16 הוא עגן בפלורידה והגיע עד למיסיסיפי, שם חלה, מת ונקבר ליד הגדה. אחריו הגיעו אל הנהר שני מיסיונרים צרפתים, מרקט וג'ולייט, אשר במסעם מקנדה זקפו לזכותם את "גילוי" הנהר. ב-1682 יצא בעקבותיהם לעבר המיסיסיפי החוקר, הנוסע, הסוחר והמדינאי הצרפתי רְנֶה רוֹבֶּר קַווְלְיֶה דה לה סַל. הוא הגיע עד שפך הנהר במפרץ מקסיקו, תקע במקום כמה צלבים וסיפח אותו לבית המלוכה הצרפתי. לכבודו של מלך צרפת לואי ה-14 קרא לה סל לאזור ולחלקו הדרומי של הנהר בשם "לואיזיאנה" (Louisiana). בעקבות המגלים באו הסוחרים (בעיקר סוחרי פרוות), ובעקבותיהם באו מתיישבים צרפתים והקימו לאורך הנהר את ההתיישבויות הראשונות.

אזורים שונים לאורך המיסיסיפי החליפו מאז ידיים – ספרדיות, בריטיות, צרפתיות ואמריקאיות; וכולם לחמו באינדיאנים. בתחילת המאה ה-19 נשלח סגן אמריקאי צעיר בשם זבולון פייק להחיל את הריבונות האמריקאית על הסוחרים האנגלים ועל האינדיאנים שבצפון הנהר. "אחים!", הסביר פייק לאנשי שבט הסו (Sioux), "ממשלת ארצות הברית מעוניינת להקים מאחזים צבאיים לאורך הנהר… מאחזים אלה מיועדים לטובתכם. זקני השבט הנמצאים עימנו בוודאי יודעים שמצבם השתפר בעקבות הקשרים עם האדם הלבן…".

נוסטלגיה עצובה בחניבעל
דון אנטוני סולרד, שסקר ומיפה את אזור המיסיסיפי בשם ממשלת ספרד, העניק את השם "חניבעל" (Hannibal) לאחד מערוצי הנהר, הזורם באזור מיסורי של היום. לאחר שהוחלה על האזור ריבונות אמריקאית, התיישבו במקום חקלאים, שעברו צפונה אחרי שרעידת אדמה שינתה את תוואי הנהר וזה שטף את אדמותיהם. ב-1845 הפכה ההתיישבות לעיירה של ממש בשם חניבעל, בה חיו יותר מאלפיים תושבים. חניבעל היתה עיירה משגשגת, שהשתלבה במסחר לאורכו של הנהר, שהיה אז עורק תחבורה ראשי. מוצרי עץ ותוצרת חקלאית, בשר, סבון ונרות נשלחו בסירות ובספינות קיטור במעלה הנהר ובמורדו. ב-1849 יצאו תושבים רבים מערבה בתקופת הבהלה לזהב. רובם חזרו עם מעט הון בכיסם. אבל עם השנים, כשהחליפו הרכבות את ספינות הקיטור והשקט שב לנהר, שקעה העיירה, כמו אחרות לאורך הנהר.

חניבעל היתה מן הסתם נשכחת, אלמלא ג'ינג'י צעיר בשם סמואל לנגהורן קלמנס, שגדל בעיירה. מאוחר יותר, כשהיה לסופר מפורסם בשם מארק טווין, הנציח אותה בספריו. כי חניבעל היא-היא סנט פטרבורג של תום סויר וגם דאוסון לנדינג (Dowson Landing) של ווילסון הטמבל (Pudd’nhead Wilson), גיבור אחר של טווין.

וכך תיאר טווין את חניבעל: "היה זה ציבור קטן וחמים של בנייני קורות בני קומה וקומתיים אשר נחבאו כמעט כליל מעין רואים בסבך הצמחים המטפסים… לכל אחד מן הבתים הנאים האלה היה גן חזיתי מגודר כלונסאות צחורים… הרחוב הראשי, שרק גוש בתים אחד הפריד בינו ובין הנהר המקביל, היה המרכז המסחרי היחיד… לכל אורך הרחוב חרקו השלטים המתנודדים ברוח… העיר היתה מנומנמת, זחתנית וחסרת דאגה" (מאנגלית: אברהם בירמן).

והיום? נראה כי בחניבעל, מיסורי, העניין בטווין היה לדרך חיים. כל מלון, מסעדה, חנות או תחנת דלק קרויים על שם גיבוריו הספרותיים. לא רק תום סויר או בקי תאצ'ר, אפילו הקלברי פין, אותו בן שיכור מנודה, זוכה לכבוד ולהנצחה. אך למרות המאמצים, העליבות של המקום מכה מיד בזר הבא לבקר. סביב המרכז הקטן והמשוחזר של העיירה נמשכת שורה ארוכה של בתים מתפוררים ושכונות קרוואנים. באחד מהם לבטח היה מתגורר הקלברי פין, לו היה הספר נכתב היום, אבל בעוני המדכא של תושבי הקרוואנים אין אפילו שמץ של רומנטיקה.

עצרנו בצד הדרך, ליד התקהלות קטנה של אנשים ומכוניות. מכירה פומבית. אין דרך טובה לתיאור האווירה יותר מאשר השימוש בקלישאה "נראה כי הזמן עמד כאן מלכת". ולא כמחמאה. אווירה אפורה, עצובה, מדכאת לעתים, כפי שגילינו במקומות רבים במהלך הנסיעה לאורך הנהר. מחוץ למחסן המכירה עמדו כשלושים איש לבושים סרבלי ג'ינס, וכרוז עבר מדוכן לדוכן והכריז על הסחורה. אחד מכר גלגלי עגלה, אחר – בגדים ישנים. ארגז של חלקי מנורות נמכר בדולר, כמה לוחות עץ בחצי דולר, ושואב אבק, שחייו מן הסתם ארוכים משלנו, הצליח להשיג את המחיר המרשים ביותר – שלושה דולר.

מרכז העיירה, המכונה בפי לשכת התיירות המקומית "האזור ההיסטורי", הוא רחוב קטן המנסה לשחזר את ימי הזוהר. כמה שנים אחרי מותו של מארק טווין, רכש עורך דין מקומי את בית ילדותו של הסופר ותרם אותו לעיירה, על מנת שיהפוך למוזיאון. זהו בניין משוחזר מהמאה -ה18, ובו חדר ילדותו של הסופר, חדר ההורים ואגף מיוחד המוקדש לציורים שצייר נורמן רוקוול ל"תום סויר". מול המוזיאון שוחזר ביתה של הנערה לורה הוקינס, חברת ילדות של קלמנס, שהונצחה בדמותה של בקי תאצ'ר. ברחוב עצמו, במיטב המסורת של תעשיית התיירות האמריקאית, פזורות חנויות של מזכרות ופריטי נוסטלגיה מכל המינים והסוגים. ומי שלא שבע משחזורים, יכול להצטרף לשיט על הנהר בעקבות תום סויר, לבקר בתיאטרון תום סויר או להיכנס למערה שנתנה, כך טוענים, את ההשראה למערה שבה הלכו תום ובקי לאיבוד.

הנוסטלגיה, כך נראה, מחזיקה בחיים את העיירה הגוססת הזו. 10,000 תלמידי בית ספר מגיעים לכאן מדי שנה בעקבות מארק טווין, ופעם בשנה נערכת תחרות "תום סויר ובקי תאצ'ר". הזוג הזוכה יוצא להפיץ את דבר קיומה של העיירה ברחבי ארצות הברית.

כששב טווין אל גדת הנהר, כבר כסופר מפורסם, בחר לתאר את העיירה בדימוי מוזר משהו: "היתה לי תחושה כמו שהיתה בוודאי לאסירי הבסטיליה כאשר הסתכלו על פריז אחרי שנים של שבי". ואחר כך הוסיף, בסגנונו המושחז האופייני: "רבים מן האנשים שהכרתי במקלט הרגוע הזה של ילדותי נמצאים כעת בגן עדן; חלקם, אני מניח, נמצאים במקום האחר".

בעקבות הקלברי פין
המיסיסיפי משרטט גם את תוואי ההיסטוריה של העבדות. במעלה הנהר היה הגבול הקנדי – החופש. דרומה היו מטעי הכותנה והאיום המתמיד להימכר לעבדות ב"מורד הנהר". כאן, במיסורי, היתה העבדות מותרת. באילינוי, שמעבר לנהר, היא היתה אסורה.

ואף על פי כן, עבר הנהר לא היה מקום מפלט, שכן רבים – ולא בהכרח טובים – התפרנסו באותן שנים מהשבת עבדים בורחים לבעליהם. "ציידי עבדים" כינו אותם. העבדות אמנם היתה אסורה באילינוי, אבל בארצות הברית של המאה ה-19 האמינו רבים כי "רכוש" צריך לחזור לבעליו. נתיב הבריחה של העבדים, כפי שהיטיב לתארו טווין ב"הקלברי פין", נמשך במקרים רבים דרומה על המיסיסיפי, עד למפגש עם נהר אוהיו, ואיתו צפונה לגבול המדינות שהתנגדותן לעבדות היתה נחרצת יותר.

ב"הרפתקאותיו של הקלברי פין", שנכתב כתשע שנים אחרי "תום סויר", מתאר טווין את מסע בריחתו של הקלברי מאימת אביו החורג, יחד עם העבד ג'ים, שנמלט ממעבידתו כאשר שמע על הכוונה למוכרו "במורד הנהר". המשכנו, בעקבות הק וג'ים, עם הנהר דרומה, מלווים אותם בנסיעה לאורך The Great River Road . דרומה לחניבעל, נסענו בין עיירות קטנות וקטנות יותר, ששלטים בכניסה אליהן מכריזים על מספר תושביהן. 219 תושבים, 742 תושבים, 75 תושבים.

מדי פעם הציץ אלינו הנהר מפיתולי הדרך. אם לשפוט לפי השלטים שלאורך הדרך, עדיין מאמינים בעיירות השכוחות האלה באמונות הבסיסיות, כמו באמריקה של פעם. "דיכאון?" שואל שלט אחד, "האמן באלוהים!", ושלט אחר מכריז: "בשר – אוכל אמיתי לאנשים אמיתיים". ועוד דבר שאין רואים כמעט במסעדות ובבתי קפה בארצות הברית: אנשים מעשנים.

אחרי שעה של נסיעה דרומה מחניבעל, עדיין במדינת מיסורי, הופתענו למראה לואיזיאנה – עיירה נעימה ומטופחת, שונה מרוב היישובים שנתקלו בהם לאורך הנהר. נשארו כאן לא מעט בתים מלפני מלחמת האזרחים, ומהפארק שבקצה העיירה נשקף מראה נהדר של הנהר הזורם למטה.

המרחק בין גדה לגדה, מתברר, הוא יותר ממרחק גיאוגרפי; כאילו לא חלפו 150 שנה מאז מלחמת האזרחים. בלשכת התיירות בחניבעל לא הצלחנו לקבל מידע על אילינוי, שבעברו השני של הנהר. "אין לנו מידע מה יש שם", אמרה בנימוס הפקידה, כאילו ביקשנו פרטים על הקוטב הדרומי. בערב, במסעדה של עיירה קטנה ליד מעבורת החוצה את הנהר, שאלנו את המלצרית לגבי מלון בסביבה. "ומה יש מעבר לנהר?", שאלנו. "באילינוי?", משכה בכתפיה, "באמת שאין לי מושג מה יש שם".

שער למערב ונהר נעלם
בעוד העיירות הקטנות לאורך הנהר גוועות, נהנות הערים הגדולות מפריחה מחודשת. למשל סנט לואיס, אותה תיאר טווין כ"עיר גדולה, משגשגת ומתקדמת". ראשיתה של העיר בשנת 1764, כאשר צייד וסוחר פרוות צרפתי בשם פייר לקלייד בחר להתיישב בגדה המערבית של הנהר, שם ייסד תחנת סחר קטנה, ממנה שלח את עורות הבאפלו והדב במורד הנהר, לניו אורלינס. בעקבותיו באו ציידים ומתיישבים צרפתים נוספים מניו אורלינס. מתחנת הסחר הקטנה צמח כפר, מהכפר צמחה עיר, ולאחר שהושלמה ב-1857 מסילת הרכבת מהמזרח, התגוררו בסנט לואיס 300 אלף תושבים. Laclades Landing, האזור העתיק של העיר, הקרוב לנהר, שטווין תיאר כ"מת ללא תקנה", חזר לא מזמן לחיים בגלגול מחודש כאזור תיירותי משופץ, עמוס בתי קפה ומסעדות נעימות הצופות אל הנהר.

הקשת הגדולה, סמלה המסחרי של סנט לואיס, המזכירה במקצת את לה דפאנס הפריזאי, מנציחה את הדרך מערבה שעשו אלפי מהגרים במאה ה-19 | צילום: פרנסס טוויטי

מהעיר שכונתה "השער למערב" יצאו לואיס וקלארק לגלות ולנכס להם ארץ. הקשת הגדולה, סמלה המסחרי של העיר, המזכירה במקצת את לה דפאנס הפריזאי, מנציחה את הדרך מערבה שעשו אלפי מהגרים במאה ה-19. מתחתיה ישנו מוזיאון המתעד את ההתיישבות שממערב למיסיסיפי. מגדות הנהר לוקחות ספינות קיטור משוחזרות תיירים לסיבוב קצר על המים ("הנהר אינו אותו נהר של לפני מאה שנה", נכתב בחוברת צבעונית לתיירים, "אבל אחת מאותן קורות עץ הנחות על הגדה עשויה להיות מהרפסודה של הקלברי פין"). בגדה המערבית של הנהר, האזור התעשייתי של סנט לואיס, ניצבת תחנת כוח חשמלית ואסדות מעמיסות מלט וסיד. אפור. ואילו בגדה המזרחית כאילו לא השתנה כלום, למעט עמודי החשמל המקלקלים את תמונת הדייגים השלווים על שפת המים.

דרומה מסנט לואיס אנחנו פוגשים את הנהר בעיירה הקטנה סנט ז'נבייב (Saint Genevieve), עוד תחנה בדרכם של הק וג'ים במורד הנהר. מעט ניחוח צרפתי השתמר בעיירה שנוסדה באמצע המאה ה-18, בבתים הישנים העשויים קורות העץ ובכנסיות העתיקות. להתיישבות הצרפתית הסמוכה קאקסקאיה (Kakaskaya) הגיעה ביולי 1776 יחידה צבאית אמריקאית קטנה בפיקודו של ג'ורג' רוג'רס קלארק, במטרה לספח את האזור לריבונות ארצות הברית ולדחוף את הבריטים החוצה. המתיישבים הצרפתים, כך מספרים, היו משוכנעים שסופם קרב, מכיוון שהאמריקאים, לדעתם, כולם ברברים. בשנת 1799 עלה הנהר על גדותיו, שינה תוואי והפך את העיירה לאי. הנהר עצמו נעלם מעינינו. עברנו ליד הכנסייה העתיקה ופעמון החירות הישן, ונסענו בין ביצות ושדות תירס עד שמצאנו את אחד מיובלי הנהר המפצלים את האי.

במעלה הנהר, אל החופש
הלאה, בעקבות הק וג'ים, לקהיר (Cairo), אילינוי, שם נפגשים האוהיו והמיסיסיפי. "הנהר היה רחב מאוד וחסום בצמחיית יער עבותה משני צדדיו", מספר הק ב"הקלברי פין". "דיברנו על קהיר, ותהינו האם נזהה אותה כשנגיע אליה. אני אמרתי שלא, כי שמעתי שהיו שם בסך הכל תריסר בתים, ואם לא יהיו מוארים, איך נדע שחצינו עיר? ג'ים אמר שאם שני נהרות נפגשים שם, נוכל לראות". ג'ים, הסביר לנו הנרי סויטס, מנהל מוזיאון מארק טווין בחניבעל, בחר לברוח דרך הנהר מכיוון שסיכוייהם של ציידי העבדים לתפוס אותו על הנהר קטנים יותר. מקהיר, על פי התוכנית, היה אמור ג'ים להיכנס לאוהיו ולחתור לכיוון צפון-מזרח, אל החופש.

למעט שניים-שלושה בניינים שהעידו על ימים טובים יותר (טווין עצמו התרשם ש"מיקומה של העיר אינו יכול שלא להפוך אותה למשגשגת"), ולמרות שסומנה במפת משרד התיירות של כביש המיסיסיפי, נראתה קהיר עלובה אפילו ביחס למה שראינו עד כאן. צפינו בחיבור המרשים של שני הנהרות, והמשכנו לאורך האוהיו, למצוא מקום לינה.

חצינו את הגבול למדינת קנטאקי. הכביש לאורך האוהיו הוביל אותנו לפדוקה (Paducah), עיירה קטנה הקרויה על שם ראש שבט אינדיאני ומתגאה בתואר עיר הקווילטים (שמיכות הטלאים) של אמריקה. כמו עיר נהר אמיתית, היו כל תושביה על הגדות בשעת בין ערביים. מוזיקת ג'ז התנגנה, להקת ריקודים מקומית התאמנה, וסביבה – ילדים רכבו על אופניים, מבוגרים ניצבו עם חכות בידיהם וזקנים תפסו מנוחה בכיסאות פלסטיק.

למחרת שבנו למיסיסיפי. למרות המפה שקיבלנו בחניבעל והשלטים המעידים
על כך שאנחנו ב-Great River Road , ראינו תיירים מעטים בלבד. הכבישים עוברים בין בתי חוות ושדות תירס וחיטה, ורק מדי פעם מציץ ביניהם הנהר. העיירה ברדוול (Bardwell ) בקנטאקי – הבטיחה מפת הכביש – תעניק לנו חוויה של עיירה אמריקאית, וגם בונוס, בסוף השבוע הזה – פסטיבל מקומי. על החוויה האמריקאית אפשר להתווכח, אבל "פסטיבל?", בהתה בי המוכרת בתחנת הדלק והצביעה אל העיר השוממה, "אצלנו?".

הלאה. בפארק בלמונט נערך קרב חשוב במלחמת האזרחים על השליטה בנהר. כ-19 אלף חיילים מצבא הדרום התבצרו במקום, הציבו תותחים ומתחו מחסום לאורך הנהר – שרשרת ברזל ענקית במשקל חמש טונות. כך לפחות מספרים לנו כאן. בסופו של דבר, אחרי קרב שהסתיים ללא הכרעה, כיתרו כוחות הצפון בפיקודו של הגנרל גרנט את המקום, ואילצו את כוחות הדרום לסגת. ביום הזיכרון האמריקאי, שבו חצי מאוכלוסיית המדינה עורך קניות והחצי האחר מבלה בפארקים, היתמר מהפארק עשן המנגלים.

מלכי הבלוז, הרוקנרול והקיטש

ממפיס, מולדת המוזיקה השחורה באמריקה | צילום: רוג'ר קוטון

למחרת יצאנו לכיוון ממפיס. תפסה אותנו סופה אופיינית של עונת המעבר. השמים השחירו והגשם היה סמיך עד כדי כך שנאלצנו לעצור בצד הדרך ולהמתין. לפי המפה – שכן טווח הראייה הצטמצם למטרים ספורים – חלפנו על פני שתי תצפיות נוספות אל הנהר, וגם פספסנו את ביתו של אלכס היילי, מחבר הספר "שורשים".

בממפיס נרגעה מעט הסופה. ב-1819 הוקמה כאן התיישבות אמריקאית. סחר הכותנה וסחר העבדים הפכו את ממפיס לעיר עשירה. מזלה התהפך אחרי תבוסת הדרום במלחמת האזרחים ועקב מגיפת הקדחת הצהובה. "העיר הופכת לבית קברות ענקי", תיאר נוסע גרמני את העיר באותה תקופה, "שני שלישים מהאוכלוסייה עזבו כבר, ורק העניים, החולים והזקנים נותרו מאחור". בתחילת המאה הנוכחית התאוששה העיר.

תושבי העיר מתגאים בשלושה מלכים הקשורים בתולדותיה. הראשון הוא וו.סי הנדי, שהפך את הבלדות המלנכוליות של העבדים למוזיקה שנודעה בשם "בלוז". השני הוא מלך הרוקנרול, נער צעיר בשם אלוויס פרסלי שגדל כאן, ספג את המוזיקה של הנהר ושינה את פני המוזיקה האמריקאית. הקינג השלישי הוא הכומר מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שנורה למוות במלון לוריין בעיר, ב-4 באפריל 1968. היום המלון הוא מוזיאון לזכויות האזרח, ומונצח בו פועלו של קינג, לצד מנהיגים אחרים כמו רוזה פארקס – האישה השחורה שסירובה לקום מכיסאה ולעבור לחלקו האחורי של אוטובוס, שיועד לשחורים, הוא אחד האירועים שהציתו ועיצבו את מאבק השחורים לשוויון זכויות.

נשוויל, העיר השנייה הגדולה של טנסי, ידועה כבירת הקאנטרי, המוזיקה המזוהה עם הדרום הלבן של הקאובויז והמבטא הדרומי המתנגן. ממפיס, לעומתה, היא מולדת המוזיקה השחורה באמריקה, על קולותיה הצרודים והנוגים. ברחוב ביל (Beale), שם הקליט הנדי את תקליט הבלוז הראשון, אפשר למצוא חנויות תקליטים, מסעדות, את ביתו של הנדי ומוזיאון קטן לתולדות הבלוז, הנשמעת מכל פינה ברחוב.

ואיך אפשר להגיע לממפיס ולא לבקר בגרייסלנד, פעם אחוזתו של אלוויס פרסלי והיום מוזיאון אלוויס פרסלי וחוויה אולטימטיבית של קיטש, כפי שרק האמריקאים יודעים להפיק. הכביש הגדול, שדרת אלוויס פרסלי, מוביל אותנו אל האחוזה. אחרי ששילמנו את דמי הכניסה הגבוהים, מסיע אותנו האוטובוס ממרכז המבקרים לאחוזה שמעבר לכביש.

כל אחד מקבל טייפ קטן עם אוזניות, ומעכשיו, במשך כשעה, נסייר ונלמד את תולדות המלך. שום פרט (כמעט) לא נחסך מאיתנו בסיפור הזה, והסיור עובר בין כל חדרי הבית. בחדר השינה של ההורים אנו לומדים על הצבע האהוב על אמא פרסלי (סגול), בחדר הטלוויזיה על מנהגי הצפייה של אלוויס (כמה מכשירים שפועלים בו בזמן, כפי שראה אצל הנשיא ג'ונסון), ואסור לפסוח, כמובן, על התעודות, הגביעים ותקליטי הזהב. הפרטים הנחסכים מאיתנו הם אלה הקשורים במותו של אלוויס – שמן, מסומם, חולה. הסיור מסתיים ליד הקבר. מדי יום מניחים על השיש הלבן ורדים. אדומים, כמובן.

לא רחוק מכאן, במורד הנהר, במדינת ארקנסו, אנחנו מסיימים את המסע במיסיסיפי, במקום שמסתיימות הרפתקאותיהם של תום, הק וג'ים. ג'ים נתפס ונכלא בחווה באזור עד שבעליו יימצא. הק ותום סויר ישחררו אותו בבריחה המתוכננת על פי כל כללי הספר, כפי שדורש תום. בדיעבד, התברר שג'ים כבר שוחרר לחופשי על ידי גבירתו, אך תום בחר שלא לספר לו על כך, כדי שלא ייפגעו, חלילה, תוכניות הבריחה.