מסע חיפוש אחר השקט

שמעתי את פכפוך המים כשהם נוגעים בחול הרטוב, הזזתי זרדים במדורה, ואז ג'ון, הכלב שלי, התחיל לנבוח בעצבנות. מתוך החושך ראיתי נצנוץ של סיגריה דולקת וצללית אדם נעה לקראתי. "תזיז את הכלב",  צעק הבחור במבטא ערבי כבד. הוא התקרב אלי, מסתכל על הכלב בעוינות, ואז אמר לי כמה מלים מבולבלות על חברים שלו ועל נופש ואלוהים יודע מה עוד.
הפלאפון שלו צלצל והוא ענה בערבית, הסתובב והלך לכיוון שממנו בא. לא ייחסתי לו חשיבות, וגם הכלב נרגע ונשכב שוב ליד המדורה. הוצאתי את הבנג'ו, שהיה עטוף בשמיכה, ניגנתי כמה שירים עצובים לתוך הלילה, ואז ג'ון נבח בשנית (וזה לא בגלל איך שניגנתי). בחושך זיהיתי את הצללית של הבחור ואיתו עוד שני אנשים. כשהם התקרבו, הכלב נבח עליהם סמור שיער. עמדתי לבד על החוף, השעה היתה חצות והרגשתי מאוים.

החזקתי את הבנג'ו מוכן לתקיפה, ופחדתי כמו שלא פחדתי הרבה זמן. הלב שלי דפק במהירות, וכל הגוף שלי היה דרוך לקראת הדמויות הבאות מהחושך. נדהמתי להיווכח שאחרי שחציתי את עמק יזרעאל ואת הרי הגלבוע, סמוך לשטחי הרשות הפלסטינית, ורכבתי לאורך עמק בית שאן ונחל הירדן, דווקא כאן מצאתי אי שקט.

"תיזהרו, הוא נושך", צעקתי לעבר ג'ון הנובח, וניסיתי לערער את הביטחון העצמי שלהם. המקום היה מבודד מאדם, והקיבוץ היה במרחק של כמה מאות מטרים. לא יהיה אף אחד שישמע אותי צועק, חשבתי בחרדה. שלושתם נעמדו מטרים ספורים ממני, ולאור המדורה בחנתי בדריכות עצומה רק את הידיים שלהם. כל ההוויה שלי התרכזה בתנועות הגוף, לראות מי מהם יוציא סכין ראשון. אני לא יודע כמה זמן עבר, עד שפתאום קלטתי שמדובר בשני גברים ואשה.

הם ביקשו רשות להתיישב לידי, והתברר שהם רוצים להצטרף למדורה – שלושה אורחים ערבים מבית ההארחה הקרוב. לפני שהסתלקתי משם בהרגשה מזופתת, מתבייש בעצמי, הזמין אותי אחד מהם באדיבות לבוא ולאכול כנאפה בקונדיטוריה אצלו בכפר. "כשתהיה בגליל תבוא, אני מזמין", הוא אמר והסביר לי בסוריאליזם של הרגע איך להגיע לשם.

היום הראשון
אני רוכב לאורך גדת הקישון. לפני שעה יצאתי מחוות הסוסים של קיבוץ יגור, שבה נתנו לי את הסוס. שנים רבות לא רכבתי, והגוף שלי כבר לא רגיל לרכיבה. בגדה שממול מלווה אותי שרשרת מפעלי תעשייה שחורים, שמסריחים את האוויר בארובות ענק. העשן מגיע מהם, יורד על השדות ומתערבב בערפילים הקרים של הבוקר.
המסע שלי בעקבות השקט התחיל. אני יושב על הסוס, הארץ מתפרשת לפני והכל נראה טוב. על הנחל צפה שכבה ירוקה, והריחות העולים ממנה גורמים לי

להאיץ בסוס לדהור אל תוך העמק. רק ג'ון, שלאור חייו העירוניים לא מבדיל בין טוב לרע, קופץ בטבעיות למים המזוהמים ומשתכשך בהם בהנאה רבה.

עכשיו אני רוכב בעמק יזרעאל, בתוך שדות חד גוניים, כשהאתגר היחיד הוא לחצות מדי פעם כביש סואן. בשעות הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעים למחסום צבאי ענקי. מרחוק אני שומע צרור יריות, וג'ון עונה לנביחות כלבים מכפר סמוך.

חיילים משועממים בעמדת השמירה נועצים בי מבט עקום ומסמנים לי להתקרב. כלי רכב צבאיים חולפים לידנו, והמחסום ניצב בדרכי, באמצע הכביש. המדינה נגמרה – פעם ראשונה. אנו מתקרבים לבטונדות, ומסביבנו גדרות תיל, עמדות שמירה ובסיס צבאי.
אחד החיילים מלטף את הסוס ומדבר איתי, עד שפתאום הקצין שלו מתקרב ומסביר לי שיש סגר על שטחי הרשות הפלסטינית, ובגלל זה הוא לא יכול לתת לי להמשיך הלאה, לאיזור ג'נין.

"מה אתה מחפש כאן?", הוא שואל בחוסר סבלנות.
"את השקט", אני עונה.
המבט שלו נודד ממני לסוס, לכלב ובחזרה אלי, ואני רואה אותו מתחבט, עד שלבסוף הוא מפטיר, כמו נואם לי ולחיילים סביבנו, "כאן אין קשר לשקט, זאת המדיניות של צה"ל".
אחר כך אני פוגש את ג'מאל, פלסטיני מורה לעברית, באמצע ג'וגינג בין שבילי חבל התענך. "תסתכל איזה טבע יפה", הוא מצביע בעצבות על הנוף, "ובמקום ליהנות ממנו, כולם רבים". לפני שנפרדנו והוא המשיך לחפש את השקט שלו בריצה, שאלתי אותו מאיזו דרך כדאי להמשיך לגלבוע. במרחק מה מולנו עמד כפר ערבי ומאחוריו שדות. "העיקר, אל תעבור ליד הכפר ההוא", אמר, "הוא עוין".

דמדומי הערב ירדו לבסוף על העולם, ורק קרני הירח האירו לי את הדרך. בגוף נוקשה ותפוס המשכתי לכוון את המושכות ופסעתי בין שדות אפלים ודרכים חשוכות אל עבר הרי הגלבוע, שנדמה היה שאינם מתקרבים כלל. השעה היתה שמונה בערב. הייתי תשוש מהרכיבה, וסביבי היו רק אורות מושבים, כבישים, דרכי עפר, מג"בניקים ופלסטינים.
בסוף הוצאתי את הטלפון הנייד מהתרמיל והתקשרתי לחוות התבלינים, המסעדה שבהרי הגלבוע. שעתיים אחר כך, כשהגעתי לפתח החווה, נשענתי קרוע על צוואר הסוס, שחררתי את הרגל מעל האוכף ונזלתי לכיוון האדמה, מודה לאל הטוב על כוח המשיכה שעזר לי לרדת מהחיה הזאת.

היום השני
יום המסע השני החל מוקדם בבוקר. עליתי על הסוס בקיטורים, והתקדמתי ברכיבה בדרך מתפתלת על מעלה הגלבוע. קודם שיצאתי, עשיתי תרגילי מתיחת שרירים מסוג "הכן גופך לסוס" ועל צלע ההר, בין פרחים יפים, ישבתי ופיהקתי. כל הלילה נבחו כלבי החווה המטומטמים ולא נתנו לי לישון. הסוס בהה בי בחצי עין והמשיך ללחך עשב לידי, מדלל בעקביות את הצמחייה סביבו. כשאני קושר את הציוד על הסוס, מגיעים בעלי החווה ומזמינים אותי באדיבות לשתות תה צמחים במסעדה.

"אכפת לכם אם אני אשתה אספרסו קצר?", ביקשתי מהם, מתגעגע לבוקר בעיר. דרך העפר עולה לראש הרכס, והטבע מתחיל להיות יפה. עצי אורן עוטפים אותנו, וקרני שמש חמימות מסתננות מבין הענפים. ג'ון מקפץ בעליזות, ונראה שאפילו הסוס מתמלא מרץ מהעמק הירוק ומהאוויר הטוב.

כשהראות מתחדדת אני מבחין, מצפון לעמק חרוד, בבקעת השיטה פרושה מתחתי, על כל מושביה וקיבוציה. שדות חקלאיים צבעוניים נמתחים בה, וכביש בודד חוצה אותם. רעש המכוניות מרחף ומגיע ממנו בהמהום חלש. אני רוצה ליהנות מהנוף ולזרום עם שקט הרכיבה, אבל בין העצים שלאורך הגלבוע מפוזרות מצבות זיכרון לחיילים, גלעדים שנבנו על ידי המשפחות וצצים כמו פטריות טרגיות מאחורי כל סיבוב.

קצב פסיעתו של הסוס איטי, והעיניים נמשכות כל הזמן לקרוא את הכתוב על המצבות: כאן נהרג כך וכך, כאן נפל זה וזה. המציאות הישראלית מזכירה לי את מחיר קיומה ומרימה אלי את פניה העצובות. כשאני מנתב את הסוס ימינה, אני רואה כפרים פלסטיניים שנראים כמו בתמונות של פעם, וכשאני רוכב שמאלה, אני מגיע לקצה ההר ולכביש קטן המתפתל עליו.
הלכתי רוב הדרך בצד הכביש, וניסיתי להתעלם מהמכוניות הבודדות החולפות לידנו. כמה נהגים בחרו דווקא לא להתעלם מאיתנו וצפרו בסולידריות כשעקפו

אותנו. הגדיל לעשות נהג משאית אחד, שצפר לידי בצופר הרכבת שלו וגרם לסוס המבועת לשקול ברצינות את האפשרות לזנק במהירות לעמק שמתחת.

אחר הצהריים, בקצה עלייה וליד בסיס צבאי מרובה אנטנות, נחשפה ונפרשה מולי ארץ קדומה ועוצרת נשימה ביופיה. באור השמש השוקעת ראיתי את הרי הגלעד הרחוקים, שמתחתם, בעת נצנוץ קרניים אחרונות, זרם נהר הירדן השליו בין גבעות. בקעת הירדן נחה רחבת ידיים, והנוף היה שקט. כמה יפה להמשיך לשם, חשבתי, ונזכרתי שהנוף הוא שטח ירדני והנהר – קו הגבול. מדינת ישראל נגמרה – פעם שנייה.

הפניתי את הסוס ופסעתי הלאה. בקצה הרי הגלבוע נכנסתי דרך השער לקיבוץ מירב. חושך ירד על העולם, וריחות חלב חם ודשא כסוח התערבבו באוויר עם קולות מסגד קרוב. אני פוגש את אלי, רכז המשק. הוא נותן לי בטבעיות את המפתח לדירת האורחים. "תישן שם הלילה", הוא מציע. לפני כמה שעות נפגשנו ליד הברזייה בחניון ברקן, ואחרי שיחה על השקט הוא הזמין אותי להתארח אצלם. "תבוא, תראה שקט", הוא אמר. אלרועי, חבר משק, פרוע שיער ובעל כיפה שמוטה, מלווה אותי עם הסוס לאורווה מול הרפת הענקית. הוא מזמין אותי לשתות קפה ומספר לי שהוא ואשתו הגיעו לכאן מירושלים. "זה קיבוץ דתי", הוא מסביר, "אבל כולם פה רגועים – כל אחד ואמונתו".

ההרים סביבנו חשוכים, רוח קרה נושבת, והקיבוץ שוכן בבדידותו. כשאני פורק את הציוד בדירה, אני שומע מבחוץ קולות נרגשים של בחורות. הן מסתכלות על הירח. אני רץ להביא את המשקפיים, ותוך כדי כך הן מסבירות לי שיש עכשיו ליקוי ירח מלא. בהמשך הן מתעניינות מי השכן החדש שלהן ומזמינות אותי לאכול איתן ארוחת ערב. אחת מהן מנגנת שירים של אהוד בנאי בגיטרה, והשנייה אופה פשטידה בתנור. מאוחר יותר מגיע אלרועי ומזמין אותי לשתות קפה. אשתו ליאת מספרת לי בדירתם החמימה, שהיא חזרה מהשתלמויות בסין ומטפלת בשיאצו ובדיקור. כנראה היא רואה שאני מלטף באומללות את שרירי, שכן היא מציעה לי טיפול שיאצו. אני נשכב על מזרן והיא משמיעה מוזיקה מרגיעה. "איפה כואב?", היא מתעניינת בעדינות. "כל כך כואב", אני אומר לה ומתחיל לצחוק, "שבכל מקום שתגעי זה בסדר".

היום השלישי
אני מתחיל לרדת בהרים לכיוון בקעת הירדן. בחמש בבוקר ניער אותי אלרועי מהמיטה. התכסיתי במעיל צבאי ויצאתי אחריו מנומנם. בקור חודרני הוּבלתי בין מדשאות ושבילי בטון אפלים, ורק כשהגענו לבית הכנסת, נזכרתי שאתמול ביקשתי להשתתף בתפילת שחרית. עשרה חברי משק רכנו מעל סידורי התפילה והתפללו בבגדי עבודה כחולים ועליהם טליתות.
מנהל הרפת ראה אותי והנהן לשלום. השחר עלה, ובסוף התפילה, מבית הכנסת שבקצה הגבעה המכוסה בדשא, התבוננתי בזריחה. הגלעד והגלבוע נצבעו בצבעים פרועים, והמרחבים נראו יפים ושקטים.

באחד מנתיבי ההר, מעל לנחל בזק, אני יורד לבקעה. ההרים שלווים, והטבע מתפרץ בגוונים ירוקים. כשאני עומד על גדת הנחל, נחסמת הדרך בגדרות תיל חלודות ובשלטים מתקלפים המזהירים אותי מפני מוקשים. מתברר שחלק מהנחל מוקש על ידי הצבא בשנות השישים נגד מסתננים מירדן. לכן  קיבל איזור הבקעה את השם הרומנטי משהו, "ארץ המרדפים".
ואכן, ממרומי הסוס אני רואה מרחבים מפתים וגבעות שוממות המזמינות לרכוב בהן. אני עוקף את הנחל הממוקש ויורד אליהן ואז נחסם בשנית. עוד שלטים צבאיים עוצרים אותי, הפעם על גבול שטח אש.

אני רוכב שעות רבות ועולה עם הבקעה לעמק הירדן. ההרים מתקרבים ממזרח וממערב, ואני מרגיש איך העמק מתכנס לתוך עצמו. הדרכים חולפות קרוב לדרך פטרולים צה"לית, ואני עובר ליד קיבוץ ועוד קיבוץ ועוד אחד, עד פתחת הירדן שבכנרת. טרקטורים שחוזרים מעבודה בשדות המשקים עוקפים אותי על דרכי העפר, ואני ממשיך לרכוב לתוך הלילה ולחפש את השקט בחושך היורד על השדות.

באחד השדות בקצה העמק אני יורד בשביל חשוך אל מקום נמוך על גדת הירדן. אור ירח מעל, חודר בין ענפי האקליפטוס ונשבר על פני המים בגוונים לבנים מכושפים. בפינה קטנה, מול המים השקטים, אני יושב לבסוף ומנסה להירגע מול מראות הטבע שסביבי.

היום הרביעי
אור הבוקר של יום המסע הרביעי עולה, ואני בוהה מתוך האוהל במי הנחל ובקיאקים הקשורים לעמוד מחליד. כמה כמרים העירו אותי עכשיו, והם עומדים בגדה שמולי ומתפללים לישו בלטינית. מכונית חולפת בדרך עפר מאחוריהם ומפריחה לשמים מקהלת ציפורים לבנות וצרחניות. זמזום מכוניות מכביש סמוך מתחיל לחדור גם הוא לאוזניים, ואז מצטרפים אליו רעשים ממפעל רחוק. לפני שהספקתי לטבול את הראש במי הנחל הקרים, כבר התעוררתי לגמרי מההמולה שסביבי.

אני מפרק את האוהל הקטן ומסדר את הציוד ואת התרמילים שעל הסוס. עייפות הימים האחרונים מורגשת והתנועות שלי מסורבלות. כשאני מסתכל על השמים, אני מבין שגם היום יהיה בהיר. חורף, אני רוכב כבר ארבעה ימים, ושום גשם עוד לא ירד. דרך עפר מובילה לתוך קיבוץ דגניה, וריח הכנרת עומד באוויר. זקנים בכסאות גלגלים יושבים בשמש החורפית ובוהים בנו חוצים את השבילים לידם.

הרי הגולן נראים מעל למטעי התמרים שבקיבוץ, עם הרכסים החומים וסלעי הבזלת, כשהכנרת נפרשת מולי כחולה ונוצצת. נשאר לי רק לחצות עוד כביש אחד צר ולהגיע אליה. מרחוק אני רואה את אפיק נחל הירמוך, אבל בו אפשר רק להתבונן, אחרי הגדרות שלו מתחיל הגבול עם סוריה.

"רוח קרה נושבת ומעלה על המים גלים קטנים, וציפורים אחרונות עפות מעל למים אל האקליפטוסים הגדולים שלידם. הלילה כבר מתחיל לרדת" | צילום : משה שי

הסוס מתקדם לאורך קו המים של הכנרת, שוקע מעט בבוץ, ואני מדמיין את עצמי רוכב במרחבים פרועים, כמו בזמנים עברו. שאיבת היתר של השנים האחרונות גרמה למים לסגת ויצרה רצועת חוף פראית שיד אדם לא נגעה בה.

הכנרת מזכירה בצורתה את התמונות הישנות מראשית המאה, ומרחבי הרכיבה כאן פתוחים ורחבים. הלילה האחרון של המסע מתקרב, ואני רוכב עם מחשבות של סיכום לאורך החוף השומם. רוח קרה נושבת ומעלה על האגם גלים קטנים, וציפורים אחרונות עפות מעל למים אל האקליפטוסים הגדולים שלידם. הלילה כבר מתחיל לרדת כשאני מגיע לחוף האון, ואורות מבית הארחה קרוב נדלקים.

אני מקים את האוהל ללינת הלילה, מאכיל את הסוס ומתיישב תשוש על צינור חלוד שליד המדורה. השעות מתחילות לחלוף במנוחה, וכשהירח באמצע השמים וצלליתו משתקפת במלואה על פני האגם, מתחיל הכלב שלי לנבוח לחושך בעצבנות. אז, מבלי שעוד הבנתי, הגיע המסע שלי אחרי השקט לסופו.