מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות

אנריקה רוטנברג ליד צילום דיוקן אישי

צרכניה לחלוקת מצרכים בהתאם לפנקסי ההקצבה

ביתו של אנריקה

משמאל נכדתו של פידל קסטרו, לצידו האמן אנריקה, במרכז לימור כותבת הכתבה וקפיטן

מפגש ראשון

השיטוט הראשוני בסמטאות הוואנה הוביל אותי להיכרות עם הכנסת האורחים הקובנית הלבבית וכניסה לתוך הבתים. בתוכם צדו עיני פסלים, גיבוב עצמים וחפצים המייצגים את ישויות הוודו, ה"אורישות" כפי שהן מכונות בקובה.

המפגש הקובני שלי עם ישויות הוודו המוכרות לי מאפריקה, ריגש אותי מאד אך גם צבט את הלב.

רק לפני שנה, ביקרתי בקצה האחר של הגלובוס, הקצה שממנו הגיעו לכאן העבדים מבנין, ניגריה וטוגו, במערב אפריקה. אוקיינוס אטלנטי שלם מפריד בין המדינות ופגשתי כאן את אותם הפסלים, אותן הישויות, אותו גוון העור של האנשים ולצד זה הכול שונה לגמרי.

הספרדים שכבשו את קובה במאה השש עשרה, הביאו לכאן ענף חקלאי שהתגלה כמכרה של "זהב לבן" – קנה סוכר. הספרדים נזקקו לידיים עובדות אך דאגו שידיהם שלהם לא תהיינה מעורבות בדבר ובעבודה החקלאית הקשה. הילידים הקובנים, אנשי הטאיינו, הלכו ונכחדו כתוצאה מהכיבוש הספרדי, בדומה לאינדיאנים. בעקבות זאת, נוצר ואקום שלתוכו נכנסה מערכת מאורגנת ואכזרית של סחר באדם, שלא ידענו כמותה עד אותו הזמן. גידול הסוכר הלבן בקובה, הוליד ידיים שחורות.

החל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-19, התרחשה סאגה של סחר אנושי בחמישה עשר מיליון בני אדם. אפריקאים איבדו צלם אנוש כאשר נשלחו אל עבדות ב"עולם החדש". הערים הקובניות – טרינידד וסנטיאגו דה קובה, הפכו להיות מרכז לשווקי העבדים הראשונים בעולם, של עבדות שחורה.

לנחות בקובה, להיכנס לבתי התושבים בהוואנה ולראות דבר ראשון את פסלי הוודו המוכרים לי ממערב אפריקה, החזיר אותי לפלשבק מחוף העבדים בבנין: הדמעות של ידידי אמאייבה והכאב בפנים שלו כשסיפר לי על אבותיו. הוא התמוטט בבכי על הברכיים כשעמדנו יחפים בחוף והראה לי כיצד אבותיו הובלו לכאן כשהם אזוקים בשרשראות ברזל כבדות בצוואר, ברגליים ואחד לשני. הוא הראה לי כיצד קשרו את הידיים שלהם מאחורי הגב בזמן שקעקעו על הגוף שלהם את אותיות היעד שאליו נשלחו בברזל מלובן. לאלו שנשלחו לקובה הוטבעו בצריבה בוערת על העורף, האותיות KU.

פלאשבק מבנין, אפריקה: התזת VEVE על ידי כהן הוודו

הידיים השחורות בשרות ייצור הסוכר הלבן והטבק בקובה, הפכו להיות כוח העבודה הזול ביותר. כוח עבודה שבנה את המערכות הקולוניאליות אשר הובילו אלפי בני אדם אל מותם. מוות בספינות צפופות בדרך למושבות העולם החדש או מוות בשדות העבודה החקלאית שהיה מהיר גם הוא.

הם איבדו את חירותם אך האמונה בוודו נותרה חקוקה עמוק בנשמתם ואותה הם הביאו לכאן. אמונה זו פגשה בקובה את הנצרות ויחד איתה יצרה שעטנז של דת עממית פגנית חדשה, הנקראת סנטריה.

עוד כשהייתי בארץ ביקשתי מקפיטן לנסות למצוא כוהני סנטריה שיסכימו לקבל אותנו ויאפשרו לנו להשתתף בטקס מקומי. מסתבר שזה היה תהליך לא פשוט ושבמשך מספר שבועות הוא ניסה לקבל הסכמה לכך. לאחר מסע ארוך, דווקא בעלת הקאסה שלנו, הסכימה להכיר לו את מאדרינה כרמן, הכוהנת שערכה לה, לאמה ולדודות שלה, טקסי טיהור. טיהור כנגד הרוחות הרעות אך גם השאלה מטקס הטיהור וההטבלה הנוצרי המסמל את הכניסה לדת, במקרה הזה לדת הסנטריה. מי שעובר טקס כזה, ילך בלבוש לבן ויענוד לצווארו את שרשראות ה"אורישה" המלווה שלו. ניתן לעבור אותו בכל גיל מתוך אמונה שטקס זה ירפא, ירגיע ויגן על המאמין.

לא שיערתי שההשתתפות שלי בטקס הסנטריה, תהפוך אותי לחשופה כל כך, תחת מבט הרנטגן של מאדרינה כרמן.

ברגע בו דרכה כף רגלי בביתה, הגיבה מאדרינה כרמן בצחוק מתגלגל יחד עם מרסייה, בעלת הקאסה שלי. היה זה סוג של צחוק המאשר להן משהו שהן כבר ידעו. בעוד אני התלבטתי אם להגיע לקובה בגלל פרוץ המלחמה, הן כבר ידעו בוודאות שאגיע וציפו לבואי. מאדרינה כרמן סיפרה לנו, שאוצ'ון, ישות הלחימה התגלה לה ולחש שבחורה עם עור בהיר ושיער צהוב תגיעה. זה קרה לדבריה, ארבעה חודשים לפני שנכנסתי דרך פתח ביתה. היא סמכה על אוצ'ון שבישר לה לפני הרבה מאד שנים, לאחר שלידת בנה הסתבכה ונאמר לה שלא תוכל יותר ללדת, שיוולדו לה שני ילדים נוספים. לאחר שלוש עשרה שנים, חזונו התגשם. שני הילדים האלו שכיום כבר בגיל העשרה, נכנסו לחדר במהלך הטקס.

מאדרינה כרמן התנצלה שלא תוכל להיעזר בתרנגולת להעלאת הקורבן בטקס: "המצב פה קשה. אין לנו סוכר, קמח ושעועית, אז בטח לא תרנגולת". חלצנו נעליים ונכנסו אל חלל אפל בו נפרשו מחצלות קש. בכניסה למטבח ניצב מזבח מקושט, מחרוזות צבעוניות, בובות בשמלות, קטורות וחפצים המייצגים את  ישויות הסנטריה.

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. ירכיה השחורות גלשו מתוכה החוצה כאשר התיישבה על שרפרף עץ נמוך. היא קשרה מטפחת צהובה לראשה וחוטים נפלו ממנה אל צדי ראשה.

מאדרינה סיפרה לנו כי ידעה לחזות את העתיד כבר בילדותה. היא גילתה את היכולת הזו שלה בגיל תשע כאשר הלכה עם אמה לטקס סנטריה שניהלה השכנה. היא הצטרפה לאמה כי אהבה ללקק סוכריות על מקל שהוגשו שם בקערה. בתום הטקס לחשה מאדרינה כרמן לאמה, שהשכנה עומדת למות. אמה הזדעזעה לגלות להיכן נודדות מחשבות בתה הקטנה, אך הזדעזעה עוד יותר שלושה ימים לאחר מכן, כשבישרו לה שהשכנה נפטרה. החזיונות שהחלה לראות כילדה, גרמו לה לסבל ולחוסר שקט נפשי. היא סבלה ממיחושים גופניים והחלה לחוות דחייה חברתית. אמה שלחה אותה ליועצת הנפשית של הכפר. מאדרינה כרמן לא מצאה שם אוזן קשבת שהבינה אותה באמת  וחזתה "שהפסיכולוגית" תיפול במדרגות ותשבור את הרגל. ברגע בו הופיעה בכפר עם גבס, הבינה דודתה שמאדרינה כרמן, עתידה להפוך לכוהנת והורתה לאמה לשלוח אותה כבר בגיל תשע, לסטאג' אצל כוהנת סנטריה חשובה. אמה סרבה בתחילה, אך בהמשך נכנעה וקיבלה את גורל דרכה של בתה.

מוכרת בחנות יעודית לציוד פולחן דת הסנטריה

מאדרינה כרמן עבת הבשר וגדולת המימדים, לבשה שמלה צהובה קצרה. הבובות בכניסה לבית מהוות ייצוג יישויות הסנטריה

ביתה של מאדרינה כרמן הלך והתמלא בבחורות צעירות שעברו את הטקס על ידה. חלקן בלבוש לבן ועדיין בתהליך המחייב אותן לאכול על שטיחון קש על הרצפה ללא נעליים, במשך שלושה שבועות. בחורה בת שבע עשרה, חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. כאשר היתה בת ארבע, אכלה משהו רעיל. במסגרת הניסיון להציל את חייה ולהחזירה לקו הבריאות, היא ביקרה שישים פעמים בבתי חולים ובמרפאות וניתחו אותה. היא סיפרה שרק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול. בחור אחר בחדר סיפר שהיה משותק והודות לטיפול שלה, באופן הדרגתי חזר להניע את גפיו.

הפעם לא הטקס השמאני הוא שהפך לי את הבטן. הפעם זו הייתה התדהמה מהיכולת של מאדרינה כרמן לדעת את כל סיפור חיי מהרגע שבה הונחה כף רגלי היחפה בתוך הבית שלה.

היא ידעה שאבי נפטר כשהייתי ילדה ושהחור הזה בלב הולך איתי מאז. היא ידעה על חיי האהבה שלי וריסקה אותי כאשר תיארה במדויק את המאפיינים של כל אחד מילדי ואת הקונפליקט של כל אחד מהם.

רציתי לשאול אותה על החטופים שלנו שקורעים לנו את הלב, אבל הלב הרגיש של קפיטן, שתירגם את כל השיח בינינו מספרדית לעברית, לא יכול היה להתמודד עם זה והוטל על הנושא וטו.

לו רק יכולנו כבר לדעת.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

בסופן של שעות ארוכות של יחד, בסלון ביתה, הופיע פתאום תרנגול.

סנטריה: לחיות בשלום עם כולם

דת הסנטריה התפתחה בקובה תחת דיכוי. תחילה על ידי הספרדים ובהמשך על ידי הדוגמה הקומוניסטית שראתה בדת אופיום להמונים. עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים. חלק מישויות הסנטריה שפגשתי שמרו את שמם המקורי כפי שהכרתי בבנין, למשל: אוגון – ישות הנפחים והמתכות או לגבה – הישות המחברת בין החיים למתים ואחראית על שמירת הבית, השפע והבריאות. אוגון אף שמר על הצורה בה הוא מתגלם במערב אפריקה – אוסף של מתכות היוצר קונוס. הישות לגבה לעומת זאת, יוצגה בבנין בצורה של פאלוס גדול, וכאן קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות. לעתים היא הופיעה כפנים ולעתים כצבר אבנים ומפתחות בתוך קערה. לצד הישויות המוכרות לי מבנין פגשתי פנתיאון של ישויות רבות חדשות עם שמות מקומיים או שמות נוצריים. מדובר בפנתיאון ישויות גדול. מאדרינה כרמן דיברה על כמאה אורישות.

פסטיבל הוודו בבנין אפריקה: עם הגעת העבדים לקובה, כפו עליהם הספרדים לקבל את הנצרות, הם נאלצו לרדת למחתרת ולהסוות את ישויות הוודו תחת שמות של קדושים נוצריים

בנין, אפריקה: הישות לגבה יוצגה כאן בצורה של פאלוס גדול, ובקובה קיבלה דמות אחרת נטולת מיניות

כוהני הסנטריה כריזמתיים ונדרשות להם תכונות של משחק, הומור ודרמה. הם מגלמים קליידוסקופ של תפקידים, כמו: שאמאן, קוסם, מכשף, פסיכולוג, חוזה עתידות, רופא ואפילו מדיום המדבר עם מתים. בתחילה עסקו בסנטריה רק כוהנים שחורים, אך כיום משתתפים בטקסים גם בני תערובת ולבנים מכל שכבות הציבור. בטקסי הסנטריה אנשים נכנסים לטראנס. הטקס מתחיל בקורבן לאלגוואה פותח הדרכים המקשר בין שמיים לארץ. בעבר הקריבו עז, אך כיום מסתפקים בתרנגול וגם זה משתנה לאור המצב הכלכלי הקשה. לאחר מכן מכוונים לקדוש הספציפי אשר יאחז את המאמין בזמן הטראנס, יכנס לתוכו וינחה את האנשים כיצד יש לנהוג או ויתן מידע. בטקסים נוכחים בדרך כלל בין חמישה עשר לעשרים משתתפים. כל טקס הוא פולחן לאורישה אחרת.

הסנטריה היא דת פגנית סובלנית החיה בשלום עם כולם ומגמישה את עצמה לאור השינויים החלים בקובה לאורך השנים. מדובר במניפה פילוסופית המכסה את כל תחומי ואורחות החיים. מטרתה לשמור על יחסים הרמוניים בין בני האדם ובינם לבין הקוסמוס.

כל אחד מהמאמינים הוא בנו של קדוש (אורישה) מסוים השומר ומגן עליו מפני רע ועל המאמין לפעול על פי מערכת חוקים וכללי התנהגות הייחודיים לקדוש זה. חוקים אלו כוללים קודים של לבוש (כולל מחרוזות בצבעים מאפיינים), התנהגות, דיאטה מסוימת וחיה הנחשבת לטאבו וכו'. בנוסף קיימים מקצבים ושירי תפילה ייחודיים לכל קדוש.

ברחבי קובה ניתן לפגוש חנויות רבות לציוד הסנטריה: אבנים, צדפים, שמנים, בובות וכו'. ביקור בתוכן הוא כמו יציאה למסע מרתק בפני עצמו.

נגזרות של הוודו והסנטריה נפוצות באמריקה הלטינית גם בהאיטי, בברזיל, ברפובליקה הדומיניקנית, באיי בהאמה ובחלקים מארצות הברית. זרם נוסף נבדל, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארה"ב.

מי שעבר את טקס הטיהור לובש בגדים לבנים. בסלון ביתה של מדרינה כרמן

בחורה בת שבע עשרה חשפה בפנינו את הבטן והתגלה קעקוע פרחוני לאורכה. היא סיפרה שמטרת הקעקוע להסתיר חתך של ניתוח קשה שעברה. רק לאחר שעברה את טקס הסנטריה לפני שנה, הפסיקה לסבול מכאבי בטן ומקשיי עיכול

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

קפיטן אבי הזאב – הפיק את המסע, מדריך ומלווה. צלם עיתונות ומדריך תיירים, שחי ונושם את קובה