מסלול בסנטרו של ריו

ריו דה ז'נרו נחשבת ליפה שבערי ברזיל; דומני שהיא היפה בכל ערי אמריקה הדרומית (ואני מסתכן בכך שאוהדי בואנוס איירס ירגמו אותי בעשרות נתחי אסאדו). היא מכונה בפי תושביה "סידאג'י מָרָביליוזה" (Cidade maravilhosa), כלומר העיר המופלאה. טיול בריו הוא חוויה משכרת חושים: תצפיות מרהיבות, שיט במפרץ, התחככות במקומיים ושוטטות אינסופית בטיילת, על החופים, בשכונות המגורים ובמרכז הסואן; שוטטות שאין כמותה להמחיש את הקצב הבלתי נתפס של העיר.

את תמונות הגובה המרהיבות, הפורשות מול המתבונן ים, חופים וירוק – רבים מכירים. אבל למי שרוצה להתוודע אל ריו דה ז'נרו ולהכירה מקרוב, כדאי לרדת מהגבעות, להניח לשעה קלה לתענוגות החוף ולהיכנס אל לבה של ריו. ברזיל היתה המושבה החשובה ביותר של פורטוגל, וריו שימשה מרכזה השלטוני. היא משמרת במבניה, ברחובותיה ובתרבותה הרבה מטעמה של התקופה הקולוניאלית ההיא.

העיר החושנית הזאת מצטיינת לא רק באופי סוער ובאווירה משוחררת, כי אם גם במוזיאונים, במבנים מהודרים, בכנסיות, בגנים רחבי ידיים ובחנויות אלגנטיות. רבים מהם מרוכזים בסנטרו (Centro), מרכזה העסקי והתרבותי של העיר. כאן ניכר השילוב בין חדש וישן, בין שקט וסוער. זהו מקום עם אווירה מיוחדת, מקום שהוא בעצם תחילתה של העיר; כאן היא נוסדה ב-1567 בידי מתיישבים פורטוגלים, וכאן היא התפתחה בטרם התרחבה לגבעות שמסביב.

מרבית שכונותיה הידועות של ריו, כמו קופאקבנה, איפנמה או לבלון, הן שכונות חדשות יותר שהתפתחו בראשית המאה העשרים, לאחר שהטכנולוגיה החדשה אפשרה לחצוב מנהרות דרך סלעי גרניט ולהגיע אל מה שנחשב למפרצים מרוחקים. הסנטרו, על רחובותיו וכיכרותיו, על בנייניו שרבים מהם בנויים בסגנון בארוקי וניאו קלאסי, עדיין מקרין את אווירת הימים הקולוניאליים. מכיוון שכאן נמצא גם מרכז העסקים והמסחר הראשי של העיר, יש לסנטרו דופק סואן יותר, פחות הדוניסטי אך רוחש חיים.

פוליטיקה, בירה וסמבה
נתחיל את הסיור בכיכר פלוריאנו (Praça Floriano), הלוא היא הכיכר המרכזית בשדרת ריו בראנקו (Avenida Rio Branco). תוכלו להגיע אליה במטרו או באוטובוס ולרדת בתחנת סינלנדיה (Cinelândia). כיכר זו היא לב לבה של ריו דה ז'נרו, והיא מוקפת במבנים מרשימים שנבקר בהם בהמשך. כאן מתגלית חזות אחרת של העיר, שונה מזו של הטיילת בקופאקבנה, חזות רצינית ומעוררת כבוד. ועם זאת, זו בכל זאת ברזיל – גם כאן מסתובבים רוכלים, קבצנים, בחורות בבגדי ים זעירים, נגנים, צעירים הרוקדים לצלילי מוזיקה הבוקעת מרמקולים מאולתרים, שיכורים ורקדני קפוארה.

נחמד להגיע לכאן בשעת הפסקת הצהריים, בין שתים עשרה לשתיים, עת בתי הקפה הומים אדם; וגם לפנות ערב, לאחר שעות העבודה, אז מתמלאת הרחבה באמנים, לוגמי בירה, נגני סמבה, פעילי מפלגות ווכחנים פוליטיים בסגנון ההייד פארק. רבים מהם מתקבצים על מדרגות המבנה העתיק של בניין העירייה (Câmara Municipal). עיקר הפעילות הוא באמצע השבוע, אך גם בימי שבת וראשון לא משעמם כאן.

קל מאוד להתיידד עם הברזילאים שופעי החיוכים, והמטייל מוצא עצמו פעמים רבות מסב לשולחן אחד ולוגם שוֹפּ (Chopp, בירה מחבית) עם אנשים שזה עתה הכיר. אחד המקומות הטובים לפגוש את הקריוקס (Cariocas, כך מכונים המקומיים) הוא בברים של כיכר פלוריאנו. האווירה משוחררת, המקומיים החביבים בלאו הכי נפתחים ביתר קלות והשיחה קולחת, גם אם בתנועות ידיים. בריו משתמשים במונח בַיישוס (Baixos) לציון ריכוז קטן של ברים ובתי קפה. רוב הכסאות בביישוס הם בחוץ, תחת כיפת השמים, ואיזו דרך טובה יותר לצפות בחיי הרחוב החולפים מולכם מאשר לשבת בכיכר עם כוס בירה קרה?

קצת קולטורה
מעט דרומה מכאן נמצאת כיכר מהאטמה גנדי (Mahatma Gandhi Praça), ובה פסל שנתנה לעיר במתנה ממשלת הודו ב-1964. הליכה קצרה לכיוון דרום-מזרח תביא אתכם למוזיאון לאמנות מודרנית, ששוכן בפארק פלמנגו (Parque do Flamengo), במבנה שנראה כהאנגר ענק. ב-1978 הושמדו חלקים ניכרים מאוצרות המוזיאון בשרפה, אך האוסף נבנה מחדש והיום זהו המקום החשוב בעיר שמציג אמנות מודרנית.

נשוב לכיכר פלוריאנו, ונחצה את שדרת ריו בראנקו אל הספרייה הלאומית. הספרייה נבנתה בשנת 1910 בסגנון ניאו קלאסי עם השפעה צרפתית בולטת. היא פתוחה למבקרים, ובדרך כלל מוצגות בה תערוכות. סמוך אליה נמצא גם הבניין היפהפה של התיאטרון הלאומי, משכנם של האופרה והבלט של ריו, שנבנה ב-1905.

בקומתו הראשונה של התיאטרון נמצא קפה דה תיאטרו (Café do Teatro), אחת המסעדות הקלאסיות בעיר. החלל המקסים מעוטר באריחי חרסינה יפהפיים, ומשתיכנסו אליו תרגישו כאילו צעדתם היישר אל שנות העשרים של המאה הקודמת. כאן נהגו להיפגש רוזני העיר ושועיה לאחר המופע. גם היום מציעה המסעדה אווירה פורמלית מעט יותר מזו של הרחוב הסובב אותה, וסועדים בה תיירים ועשירים מקומיים. המקום מגיש ארוחות צהריים בלבד, לצלילי פסנתר. כמה מדריכי תיירים נלהבים מכנים את המקום "פריז של ריו" – זה מעט מוגזם לדעתי, אך היתה לי תחושה שבמקום הזה מנסה ריו להיאחז בקרבתה לאירופה של פעם.

נשוב ונחצה את שדרת ריו בראנקו ונגיע אל המוזיאון הלאומי לאמנויות היפות, שבו מוצגות יותר מ-800 יצירות. האגף החשוב ביותר הוא הגלריה לאמנות ברזילאית (A Galeria de Arte Brasileira), שבה יש אוסף יצירות מהמאה העשרים ובהן "Café" של קנדידו פורטינרי, הצייר הברזילאי הידוע בעולם, שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים. פורטינרי הקפיד לצייר אך ורק את ברזיל ואנשיה, ועבודותיו הרבו לעסוק בנושאים חברתיים.

המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות הוא רק אחד המוסדות החשובים בשדרות ריו בראנקו, החוצה את הסנטרו לכל אורכו | צילום: יוסי מיכאלי

המומחה לשידוכים
מכאן נלך אל המדרחוב 13 de Mayo, המקביל לשדרת ריו בראנקו. זהו מדרחוב יפה, מרוצף בחלקו, חנויות הדורות למדי משני צדיו, ובעיקר: דוכני ענק למכירת מיצי פירות הנסחטים טריים לפי בקשתכם – דרך טעימה להתרענן לפני שממשיכים בסיור.

בקצה הצפוני של הרחוב, בראש גבעה, שוכן מנזר סנטו אנטוניו (Convento de Santo Antônio) היפה, ובו פסלו של אנטוניו הקדוש, שמושך אליו את רווקות ריו בבואן לבקש להן בעל. דתם של הברזילאים היא מיזוג של נצרות מוקדמת יחסית שהובאה מפורטוגל של המאה ה-16, עם מעט אמונות מקומיות והרבה מנהגים אפריקאיים, ומשום כך יש כאן קדושים בעלי "התמחות" ייחודית – אנטוניו הקדוש, למשל, מתמחה בזיווג זיווגים.

מהמנזר, שנבנה ב-1608 והוא אחד המבנים העתיקים בעיר, נראים שניים מהמבנים המודרניים המרשימים בריו: גורד השחקים הרבוע שבו שוכנים משרדי חברת הנפט Petrobras, ומאחוריו הקתדרלה העירונית, מבנה מודרני שתוכנן על פי אסכולת נימייר. קרלוס נימייר הציג לברזיל ולעולם כולו סגנון חדשני של בנייה, שמרד בצורות האדריכליות המקובלות המבוססות על עמוד וקורה. הקתדרלה העירונית היא מבנה חרוטי מרשים, ללא עמודים, ללא סיטראות ואפילו ללא צורת צלב – זהו חלל מושלם, מעוטר בארבעה ויטראז'ים מקסימים, ובו מקום לעשרים אלף מתפללים.

הוד והדר של פעם
נשוב אל Avenida Republica de Chile, נחצה אותה ונמשיך צפונה ל-Rua de Carioca, רחוב שעוצב במאה ה-19 ולאורכו חנויות מהודרות, מהיפות בריו. כאן, למשל, תוכלו לקנות גבינות המיוצרות בהרי קנסטרה (Canastra), יין ברזילאי, כלי נגינה האופייניים לקרנבל ועוד. בבניין מספר 39 ברחוב זה נמצאת המסעדה הידועה והוותיקה בר לואיס (Bar Luis), מקום טוב לארוחת צהריים או כוס בירה. היא נפתחה בשנת 1887 ומתמחה באוכל מרכז אירופי. אין כמו מסעדה זו כדי לבדל את מרכז העיר, האירופי מעט, משכונות החוף: כאן נראים אנשים לבושים באופן מהודר ושקט יותר, ועדיין חופשי בהרבה מהנהוג באירופה. ברקע לא משמיעים מוזיקת קרנבל, אלא את השירים המתקתקים של הבוסה נובה.

חלק זה של הסנטרו, המתאפיין ברחובות צרים ולאורכם בתים קולוניאליים יפים, היה פעם אחת משכונות המגורים האלגנטיות של ריו, אך בתחילת המאה העשרים עברו רבים מתושביו לשכונות המרוחקות יותר שזה עתה נבנו. ליבו של אזור זה היא כיכר טירָדֶנטֶס (Praça Tiradentes), כיכר יפה הקרויה על שם הגיבור הלאומי, שב-1789 הוביל מרד נגד הכתר הפורטוגלי בגלל המסים הכבדים שהוטלו על כורי הזהב הברזילאים.

כדאי לשוטט לאורך רחוב Buenos Aires, מעט צפונה מהכיכר, מערבה עד פארק קאמפו דה סנטנה (Campo de Santana) הגדול והיפה, אחת מהריאות הירוקות הרבות המנקדות את ריו – עיר שאפילו מרכזה המסחרי ההומה שופע צמחייה. זהו לא רק גן ירוק לנפוש בו, אלא מקום היסטורי חשוב: ב-1822 הכריז כאן המלך פדרו הראשון על עצמאות ברזיל.

כדי לחזור מזרחה אפשר לבחור ברחוב Rua da Alfândega השקט יחסית, או בשדרת Presidente Vargas ההומה. בטרם תגיעו חזרה לשדרת ריו בראנקו, חפשו את רחוב Gonçalves Dias (המקביל לשדרת ריו בראנקו ממערב), והציצו בבית הקפה קונפֶטרייה קולומבו שנמצא כאן.

זהו יותר ממקום לשתות קפה – זה מוסד, אתר היסטורי. הוא נוסד ב-1894 ומשמר להפליא את אווירת המאה ה-19. מראהו כשל היכלותיה של וינה בימי זוהרה: אולם ענקי, קשתות תומכות, משקופי עץ מעוטרים, ציורים בסגנון האופייני לתקופה. הכל נראה כאילו לקוח מתוך סרט. חוץ מזה, מגישים כאן קפה נפלא – הקפה הכי טוב בעיר, בעצם – ועוגות מצוינות, על פי מיטב מסורת האפייה האירופית אך גם הדרום אמריקאית.

נחצה את שדרת ריו בראנקו דרך רחוב Assembléia או רחוב 7 Setembro המקביל לו, עד לכיכר 15 בנובמבר (Praça 15 de Novembro), שסביבה כמה מבנים בארוקיים. בימי שבת יש כאן שוק נחמד של עבודות יד. בצדה הדרומי של הכיכר נמצא פאלאסיו אימפריאל (Palacio Imperial), ארמון שהיה מקום מושבו של המלך עד שברזיל הפכה לרפובליקה ב-1889, ולאחר מכן שימש מושבה של הממשלה בטרם עבר הממשל לברזיליה. היום יש בו תערוכות שונות ובתי קפה.

כמאתיים מטרים דרומה מכאן נמצאת מסעדת אלבה מאר (Restaurante Alba Mar), בבית קיץ ירוק הצופה אל המפרץ. לידה, בימי שבת, נפתח שוק עתיקות (Feira de Antiguidades). מוכרים כאן כלי חרסינה וקריסטלים מראשית המאה, שטיחים, ציורים ותכשיטים. המחירים גבוהים; היכונו למיקוח עיקש.

והנה אנחנו כבר במרחק רחוב אחד מהמים, ובמעגן הקרוב תוכלו לעלות על רחפת או מעבורת לעיר ניטרוי (Niteroi) שמעבר למפרץ. אין לעיר הזאת הרבה מה להציע, למעט תצפית יפה על ריו ומוזיאון לאמנות בת זמננו. אפשרות אחרת היא להפליג אל האי פקטה (Paquetá), הידוע באווירתו השלווה והחגיגית. לאחר יום הסיור הארוך בסנטרו מגיע לכם לשבת, להפליג הפלגה קצרה, ליהנות מרוח המפרץ ולצפות בנופי העיר המתרחקת.