מסכות: אמור מי אני

האדם עורג למציאות חלופית לזו שבה הוא חי. באמצעים שונים ובאירועים שונים כמו קרנבלים, פסטיבלים, הצגות, פולחנים ומסיבות חברתיות, הוא ממציא כלים לחיות ולחוות מציאות חלופית זו. המסכה היא אחד הכלים, שבעזרתם מצליח האדם לחוות באופן המהיר ביותר מציאות חלופית או את הפנים האחרות של זהותו הוא. בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם, לפחות פעם בשנה, להשתמש בזהויות אחרות, גם כשהן הפוכות, מוזרות, מאיימות, חתרניות, שדיות, מרושעות, שטניות, וכל זאת, בעיקר באמצעות השימוש במסכה.

עם זאת מעוררת המסכה גם תחושת אי-אימון. בעברית קשורה המלה בשורשה למלה "מסך". מקורן של המלים האירופיות MASK, MASQUE, MASCHERA (באיטלקית, צרפתית ואנגלית) במלה העברית "מסחרה", שפירושה מסחר, רמאות, ליצנות. המלה מתקשרת גם עם מסקרה – איפור. כל אלה מכוונים לכיסוי, התחזות, רמאות, בקיצור, כל מה שחברה מהוגנת דוחה במסגרת ערכיה המרכזיים. המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית, אך לאו דווקא הגונה.

בלטינית מסכה היא PERSONA. מקור מלה זו הוא במלים PER-SONO, כלומר, "להישמע דרך", או – "להוליך את הקול". המסכה היא הכלי, שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז, כידוע, הורחבה משמעותה של המלה והיא מתייחסת לא רק למסכה התיאטרונית, אלא לאישיות. הפרסונה, כלומר המסכה, אינה מכסה על האישיות, אלא זהה לה, מגלה אותה.

ילד דרום אפריקאי במסכת עץ. המסכה מאפשרת לחוות מציאות חלופית

העניין דומה מאוד בשפה היפנית. המלה OMO או OMOTE פירושה מסכה וגם פנים. פירוש המלה פנים זהה גם ל"אישיות" ול"זהות" של האדם, ומכאן נגזרים ביטויים ביפנית (ובאנגלית) כמו "לשמור פנים", "לאבד פנים" (ובעברית, "להלבין פנים"). גם כאן, כמו בשפה הלטינית, אנו רואים זהות, ולא חציצה, בין האדם למסכה. המסכה היא האופי עצמו, ולא כיסויו. הסוציולוג האיטלקי, אלסנדרו פיזורנו, טוען שמסכה היא מלה נרדפת לאופי. האופי הוא מה שמגלה האדם ביחסיו עם זולתו. כלומר, האופי הוא תפקידו (המסכה) של האדם ברגע מסוים, אך גם זהותו האמיתית באותו רגע.

המסכה מציגה, אם כך, שתי גישות שונות לזהותו של האדם. גישה אחת, מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית, שהמסכה – החומרית, או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים, מסתירה אותה, ואף מרמה את הבריות בהציגה את עצמה כאישיות האמיתית. הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, למשל, השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים, בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.

גישה שנייה אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהויותינו והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות. גישה זו מזכירה את הנחות היסוד של הבודהיזם אשר שולל את מושג העצמיות. למזרח אין בלעדיות על תיאור זה של האדם. גם המערב גדוש בתורות פילוסופיות, פסיכולוגיות ואנתרופולוגיות הטוענות להעדר עצמיות או מתארות את האדם כבעל מספר רב של "עצמי".

כוח מאגי
כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. כל מי שלבש מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו: אתה נעלם, ומופיע מיד בדמות חדשה, פרועה, משוחררת, שונה, או אף הפוכה משלך. הנה אתה הרשע, הנה אתה הפושע, הנה אתה פחדיך, הנה אתה סיוטיך והנה עברו פחדיך מכל אלה.

במאי התיאטרון הצרפתי, ז'אן-לואי בארו, שגילם את דמותו של בפטיסט, הפנטומימאי הבלתי נשכח בסרט "ילדי גן העדן", אמר על המסכה: "מילדותו המוקדמת רוצה האדם למלא תפקידים. להיות מישהו אחר, פירושו לשנות פנים, לאמץ לעצמו את פניו של מישהו אחר… הפעולה של לבישת המסכה של מישהו אחר על פנינו היא קיצונית ומגרה. המסכה מעניקה לנו הבעה מסוימת במרב האינטנסיביות ויחד עם זאת יוצרת תחושה של היעדרות. המסכה מבטאת בו-זמנית את מרב החיים ואת מרב המוות. היא לוקחת מהנראה ומהבלתי-נראה, מהגלוי והאבסולוטי".

בפולחנים ובקרנבלים מתירה החברה לאדם להשתמש בזהויות אחרות, לעיתים מוזרות ומפחידות, בעיקר באמצעות השימוש במסכה

ילדים כמבוגרים מגיבים בתערובת של רתיעה ומשיכה למסכה. המסכה היא חי ודומם, אורגניזם בעל הבעה וחומר חסר הבעה, חומר חי ומת גם יחד. אנו רוצים לדבר אתה כי היא דומה, אך היא מגיבה בזרות, כמי שאינה דומה. היא המוכר והלא-מוכר בו זמנית.

בהיסטוריה של הפולחנים מופיעה המסכה כבר בתקופות פרה-היסטוריות, באירועים שמאניים. במקומות בהם מתקיים השמאניזם עד היום מתבצע הטקס באופן דומה מאוד לזה שהיה מתבצע בעבר. השמאן, אותו אדם היוצר קשר עם עולם הרוחות, הנשמות המתות והאלים, לובש את המסכה של הרוח אותה הוא מבקש להעלות. בלבישת המסכה הוא מייצג תחילה את הרוח, אך ברגע היכנסו לטראנס הוא הופך להיות הרוח עצמה, ואין עוד כל חציצה ביניהם. השאמאן נכנס לאקסטזה, קולו משתנה, גופו משתנה, והוא הופך לישות אחרת. האיש, המוכר לקהל כבן המקום, מתגלה בזהות אחרת לחלוטין, הקהל פוחד ונרתע מקרבתו, אך תומך בו ממרחק בטוח, שכן הוא זקוק לו כשליח הציבור אל העולמות המסוכנים.

בהזדמנויות אחרות השתמש האדם במסכה כדי לגלם אירועים של מקום אחר וזמן אחר, כמו למשל ציד שערך לפני שבוע. לא היה זה אקט של הצגה בלבד. בלבישת המסכה היה האדם הופך בעצמו לחיה שהוא צד, או לאויב נגדו הוא נלחם, או לו עצמו בזמן אחר.

המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך לבישת המסכה, הוא שומט את זהותו היומיומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג, או עף (כך האמונה השמאנית) אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: עולם הרוחות, השדים, החיות, האויבים והאלים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה ובכך הוא משיג שליטה עליהם. למעשה חווה האדם מציאות מורכבת יותר בזמן לבישת המסכה, הוא משיג זהות כפולה: זהותו שלו ושל הדמות אותה מייצגת המסכה.

כאשר הציידים בשבט המאנדים בצפון אמריקה לא הצליחו לצוד את התאו (באפלו), הם היו מקיימים טקס שבו היה מביא כל אדם מאוהלו מסכת תאו בעלת קרניים. אלה היו מסיכות שנשמרו למקרי חירום כגון אלה. עשרה או חמישה עשר רקדנים לובשי מסיכות היו מתחילים את הריקוד, הם היו יוצרים מעגל ומלווים את הרקדן, שרקד במרכז בקולות תופים, נקישות ויללות. כאשר התעייף הרקדן הוא היה משחק באמצעות פנטומימה חיה שנפצעה בחץ. את עורה של "החיה" היו פושטים (בפנטומימה) ו"מבתרים" אותה לחלקים. רקדן אחר, שעמד הכן ומסכת תאו לראשו, תפס את מקומו של הראשון בתוך המעגל. כך נמשך הריקוד יומם ולילה, במשך זמן רב, עד שנראה עדר תאואים בערבה.

לומל, שחקר את תפקיד המסכה בתרבויות שונות, מסכם כך את משמעויותיה הפולחניות: "המסכה מורה על שלוש משמעויות עיקריות: שתי משמעויות של הקשר עם האבות הקדומים, וזו של שמירת המסורת – מופיעות באפריקה ובמלזיה. המשמעות השלישית – המסכה כרוח מגינה, מצויה בטקסים של השמאנים בסיביר ובצפון-אמריקה. צירוף של שתי המשמעויות הראשונות, ובמקרים מסוימים אפילו של שלושתן יחד, מופיעים במסיכות אמריקה הדרומית, הודו ואינדונזיה".

מסכת קו-אומוטה מתיאטרון הנו היפני. בשל הבעתן המינימלית מהוות מסיכות אלה את האתגר הגדול ביותר לשחקן

ניטרליות מלאת הבעה
במשך תקופות ממושכות בתולדות האדם היו המסיכות מעשה האומנות החשוב ביותר. יצירת מסיכות היתה המקור לחלק גדול ומפואר באמנות הקרויה בפינו "פרימיטיבית". לפעמים כיסוי רק חלק מן הפנים, לעתים את כל הפנים ולפעמים את הגוף כולו. המסיכות ייצגו דמויות מפחידות, משעשעות, נעימות, גרוטסקיות, מוכרות, או דמיוניות.

בניגוד למקומה של המסכה באמנות המודרנית כאפשרות לבדיקת היחס בין הסמלי לקונקרטי, השימוש במסכה בפולחן מייצג תפישת עולם שבה הטבעי והעל-טבעי, הסמלי והקונקרטי, הם שני פנים של אותו עולם, שניותו של האדם אינה סיבה לדיונים פילוסופיים או פוסט-מודרניסטיים, אלא מציאות מקובלת, אם כי לא פשוטה כל עיקר.

גם בעולם החברתי היה למסכה תפקיד מרכזי. נשף המסיכות האירופי היה המקום בו יכול היה האדם לפשוט את זהותו הפרטית, המינית, המעמדית והחברתית, וללבוש זהות כאוות נפשו. ההיתר שנתנה המסכה להתנהגויות אלה ניכר היטב במאות רומאנים, אופרות ושירים, בהם בא לידי ביטוי הקסם המשחרר, הארוטי, הפרוץ והמרדני של המסכה.

בין המסיכות ניתן להבחין בזו בעלת ההבעה, ובזו חסרת ההבעה, הקרויה "ניטרלית". רבים מהיוצרים העוסקים במסיכות, כמו רבים מאלה הצופים בהן – בעולם הפולחן כמו בעולם התיאטרון – מעידים על קסמה המיוחד של המסכה הניטרלית. ההעדר המוחלט, או הכמעט מוחלט של ההבעה, מעניק לה כוח כישוף מיוחד. המסכה הלבנה, חסרת ההבעה, היא הקרובה ביותר לדמות המוות, אך למרבה הפלא, זוהי המסכה רבת ההבעות ביותר. באותה מידה מסכת המוות היא בעלת החיות הגדולה ביותר. המסכה שהוטבעה בה הבעה חזקה – כעס, צחוק גדול, קנאה, כאב – אינה יכולה להביע הרבה יותר מהכעס, הצחוק, או הכאב. לעומתה, המסכה שאין בה דבר, מסוגלת להביע כל רגש שהוא, כל זהות, כל דמות, כל מין, כל מעמד. ריקות ההבעה זהה למלאות ההבעה.

בתיאטרון ה"נו" היפני נחשבת מסיכת ה"קו-אומוטה" למסכה היפה והחשובה ביותר. היא מהווה את האתגר הגדול ביותר לשחקן בשל הבעתה המזערית. בכך כוחה הרב. כל מי שצפה בשחקן מיומן, הלובש אותה, מעיד על אפשרויות ההבעה הבלתי-מוגבלות שלה. אם להשתמש לרגע בביטוי בודהיסטי נאמר, שעולם הריק זהה בה לעולם המוחלט, ועולם האחדות זהה לחלוטין לעולם הריבוי. זו, אולי, הסיבה לכך שמקורה של המלה "מעניין" בשפה היפנית (אומושירוי) הוא: מסכה לבנה.

___

המאמר פורסם במקור בספר "קרנבלים – איים בים השגרה", בהוצאת ספריית "מסע אחר"

לקריאה נוספת:

מאלי, אפריקה: סודות המסכה רגע לפני שכביש חדש יחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם, יצאו דבי הרשמן ונפתלי הילגר בשליחות "מסע אחר" למאלי שבמערב אפריקה, בעקבות המיתוסים, ריקודי המסכות ופולחני הרוחות של אחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל