שין ריי
03:57:30
שלושת צלצולי פעמון השין ריי מבשרים על שעת היקיצה הרבה לפני השמש העולה. לרגלי מדרון יער האורן, בתוך מקדש הושין-ג'י, מדשרשות 30 זוגות רגליים במהירות אל הזן-דו, אולם הזן. שם, החל מן השעה 04:00 בדיוק, במשך שעתיים תתרחש אחת הפעילויות והחשובות ביותר בסדר יומו של הנזיר: "רק לשבת".
במשך השעה השניה, לאחר הפסקה בת 10 דקות המוקדשת למדיטצית הליכה, קין-הין, יכול כל-אחד מן הנזירים לגשת אל חדרו של הרושי, ראש המנזר, ולשאול אותו כל שאלה העולה על דעתו.
אלו היו הרגעים הקשים ביותר עבורי. ראשי עמוס שאלות ומחשבות שהתרוצצו כצרעות, והרושי התעקש: "מספיק שתצחצחי שיניים היטב בבוקר". זה הכל. החזרה לזן-דו היתה מביכה, וכי כיצד ניתן לתהות על מהות העולם והאדם בצחצוח שיניים?… אם כך, צריך להמשיך "רק לשבת".
העיקרון הזה "רק לשבת" הוא בעצם תמציתו של הזן כפי שניסחו הנזיר איהי דוגן, מיסד כיתת סוטו בזן-בודהיזם במאה ה-13. דוגן (1253-1200) אשר גדל והתחנך בבית אצולה, לא הסתפק בלימוד הרעיון המופשט ששלט באסכולות הבודהיזם של קיוטו באותם ימים. הוא נסע לסין, כפי שנהגו לעשות מלומדים רבים ונזירים בני אותו זמן, על מנת לחפש מורה אמיתי. נדודים רבים ממקדש למקדש לא הביאו אותו אל מבוקשו, וכשעמד להתיאש ולחזור ליפן עבר, בדרכו חזרה, במקדש בו החל את חפושיו בסין, מקדש טין טונג, שם זכה בהארה בהדכתו של ג'ו-צ'ינג, אשר הסביר לו לראשונה, כי הארה פרושה השמטת הגוף והנשמה גם יחד. כשחזר ליפן, פרש והתגורר באצ'יזן, שם הורה כי אין להתעמק בזן או בבודהיזם כדוקטרינה, אלא בהארה לשם עצמה ולא לשם עצמך. הזן וההארה כדרך חיים. לא רק הארה פתאומית, אלא תהליך נצבר ונרכש; אין פער בין מטרה ואמצעים, אין הפרדה בין הארה וחיי יומיום.
מול קורות השוגי, מחיצות הנייר הלבנות, על גבי דרגש מורם וכרית שטוחה, יושבים יחדיו מערביים ויפאנים במשך שעתיים. זקופים, נשימה אחידה, עיניים חצי פקוחות, ידיים שלובות על כפות הרגליים בהסתכלות ריקה פנימה. אין כל מנטרה, נשימה, או טכניקה אחרת אותה מתרגל הנזיר, אלא בקשר הראשוני ביותר עם עצמו. "עצמי" בניגוד ל"אני" הוא שם המשחק. "עצמי" הוא המרכז האמיתי האחיד בכל יצור חי, בעוד ה"אני" הוא אוסף של הסטוריה אישית, אירועים, חושים, רצונות ושאר תחושות המעבירות אדם הרחק מעבר ל"עצמי" הראשוני.למידע נוסף: הושין-ג'י
מקדש הושין-ג'י, המסונף למקדש איהי-ג'י – שהוא המרכזי בכתת סוטו של הזן-בודהיזם, הוא השני בגודלו באזור קנסאי, מערב יפן, ומהווה בי"ס המכשיר נזירים לתפקידם כאנשי דת מחד, ומקום משכן קבוע לנזירים מערביים שבחרו לחיות עפ"י הזן – מאידך.
המקדש מצוי במרכז האי הונשו, יפן, בעיר אובמה במחוז פוקויי, לחוף הים היפאני, ושייך לאזור ווקאסה (המפורסם ביפן בכלי הלכה שלו, באצות הים הטריות ובתוצאת הנייר, וושי).
המבנה המרכזי במקדש הוקם לפני כ-400 שנה וברבות השנים נוספו לו חלקים שונים. כרגע כולל המקדש הון-דו – אולם מרכזי, זן-דו – אולם ישיבת הזן, אגף מגורים לנזירים, אגף מגורים לראש המקדש, חדר אוכל, מטבח ובית מרחץ קטן.
לכל נזיר מוקצה טטאמי אחד – מזרון קש, בגודל 2 מ' X 1 מ' למחייתו – כלומר: עליו נפרש מזרון השינה ועליו שולחן קטן ונמוך וכל רכושו, שהוא זעום ביותר, מרוכז בטריטוריה הקטנה הזו. בדר"כ מתחלקים 3 נזירים בחדר אחד בזה. צלחת של נזיר
החל מהשעה 06:00 אנו עסוקים בפעולות הנקיון. על מנת לשמור על ריכוז מירבי ומודעות לתהליך, סדר וחוק קבועים לכל – את רצפות העץ מנגבים לאורך הקורות, סמרטוטים נפרדים לנקוי האדנים, טאטוא הטטאמי לפי כוון האריגה והחלפת המים בכוסות המונחות לפני לוחות העץ הנושאים את שמות האנשים שנקברו בתחום המקדש.
העובדה, שאין אני מצליחה לשמור על סדר קבוע ולעמוד בקצב, להחליף את המים בכוסות ולקרצף את האריחים, מלחיצה אותי. הנזירים מעיפים בי מבט זועף בזוית העין: שוב טאטאתי את הטטאמי בכיוון ההפוך.. לבסוף, מצאתי את עצמי עושה פעולות אלו במיומנות של בעלת בית יפאנית זריזה – רצה לאורך המסדרונות כפופה על ארבע וסמרטוט בידי לנקוי הרצפה.
ב-6:30 המקדש מצוחצח ומבריק. ארוחת הבוקר המוגשת בשעה 07:00, לאחר תפילת הבוקר, היא סמלית ביותר. או-קיו, דיסת אורז מבושל במים וחמוצים נלקחת במהירות. האוכל נועד לקיים את הגוף ותו לא. אין מתייחסים לאוכל כמקור הנאה או נינוחות – אוכלים במהירות, אחד מול השני בשתי שורות, דואגים למלא את כליו של בן הזוג ממול, למזוג לו תה ולהתקדם בקצב אחיד – על מנת שכולם יתחילו ויגמרו יחדיו את הארוחה.
אני משתדלת להיות מרוכזת בצלחתי, אך מבט לימין ולשמאל מגלה כי ערימת האורז שבצלחת עדיין עצומה ואילו הבחורים מתורגלים היטב ובולעים את ארוחתם במהירות. אני, הרגילה לאכול אט-אט, אוחזת במקלות, מרימה גוש אורז ועוד אחד, ומגלה כי אינני עומדת בקצב. שוב מבוכה – כל הקבוצה ממתינה לי… בצד נשמרת פרוסת מלפפון אחת. לאחר שרוקן האורז מן הקערה, שוטפים את השאריות שדבקו בדפנות, בעזרת תה ואותה פרוסת מלפפון, ולוגמים את הנוזל עד לטיפה האחרונה. קערותיו של הנזיר לעולם אינן מגיעות למגע מים וסבון – הן קדושות ונשמרות עטופות במפית מיוחדת בחדרו.
לאחר מנוחת הבוקר, בשעה 10:00, מגיעה הפעילות השניה בחשיבותה – קוסה טורי – תלישת עשבים. אדם התולש עשבים שוטים מגינה או משטח אדמה, תולש באותו אופן את העשבים השוטים שבנפשו – חושיו העוורים לאמת ותשוקותיו המעבירות אותו מדרך ההארה. לכן נמשכת תלישת העשבים שעות מספר, עד כי אין כבר עשבים שוטים ברחבי המקדש ויש לחפש אחריהם… גורן-סן, דאי גקו-סן ודונין-סן
הבחורים היפאנים, כ-15 במספר, ברובם בנים למשפחות בעלות מקדשים ברחבי יפן, נשלחו אל מקדש הושין-ג'י לתקופה של שנתיים בערך, על מנת שילמדו ויתרגלו הלכות מקדש, ויחזרו אל מקדשי משפחותיהם מיומנים בהפעלת הטקסים והשרותים השונים הניתנים לקהילה בה הם יושבים. בין הנזירים ניתן למצוא גם אקדמאים ופקידים שהגיעו למנזר בעקבות תסכולים מקצועיים וכן מערביים שהגיעו לכאן בחיפושיהם אחר גאולת הנפש. מכיוון שאין בידם אפשרות לפרוש בשלב מאוחר יותר למקדש משפחתי, הם נשארים בהושין-ג'י. גורן-סן ודאי גקו-סן, נזירים אמריקאים, נמצאים במקדש כבר 15 שנה, מתרגלים מידי יום ביומו את אותו סדר-יום ואורחות חיים.
הנזיר הבודהיסטי, איננו דוקא אותו טיפוס חמור סבר ופרוש מן העולם כפי שעלול להצטייר בדמיונו של אדם המרוחק מיפן. קיזאן-סן למשל, בחור צרפתי גבה-קומה וחייכן, הקים גן-ירק לתפארת, בחלקו הדרומי של המקדש; הוא מעבד אותו בדבקות, יחד עם הבחורים האחרים ותנובתו משמשת את מטבח המקדש.
קיזאן-סן אוהב להכין לו מפעם לפעם גבינות תוצרת-בית מחלב פרה ואפילו יין מתקתק משזיפים. מסתבר שצרפתי שומר על חלק מהרגליו גם לאחר שהפך לנזיר זן. השתיה, אגב, היא אחד המותרות היחידים, שנשמרו כזכות ואפשרות התפרקות לנזירי הזן, כמיטב המסורת היפאנית.
למקדש הושין-ג'י הגעתי בעקבות סקוט, בו פגשתי לראשונה בתאילנד בשלבים מוקדמים של לימוד הבודהיזם. סקוט הצטרף למנזר כקוג'י – אדם פשוט שעדיין אינו נזיר אך חי במקדש חיי נזירות מלאים. שנה אחר כך הפך סקוט לדונין-סן, נזיר מן המניין. לימוד הבודהיזם עורר בי סקרנות והחלטתי לנסות את חיי המקדש על בשרי. ידעתי מראש כי לא אהפוך לנזירה אך ההתנסות הזו הפכה לחווית שיא במפגשי התכופים עם הבודהיזם.
מקדש הושין-ג'י, הוא מנזר לגברים בלבד ולכן סוכם בין ראש המקדש לביני, שיתירו לי לשהות שם לתקופת-מה, כעין לימוד אורחות-מקדש ואז אעבור לגור עם נזירה החיה לבדה במקדש קטן בכפר המרוחק בכחצי שעת נסיעה מהושין-ג'י. שמה הוא קורין – ופרושו "יער מבושם"; תוארה הוא אנג'וסן. כידוע, ביפן אין קוראים לאדם בשמו הפרטי ולכן גם אני קראתי לה אנג'וסן. שימפוקו-ג'י
המקדש הקטן, שימפוקו-ג'י, בנוי על מדרון הר המכוסה כולו סבך במבוק צפוף, גילו 400 שנה והוא כולל אולם תפילה גדול. חדר מגורים של אנג'וסן, מטבח ובמבנה נפרד חדר בו גרתי אני. הקרבה הגדולה שלי לאנג'וסן נבעה מכורח הנסיבות – שתי נשים במקדש קטן ושלו. שם סעדנו ארוחותינו, טפלנו באולם התפילה, בגן וב… בית הקברות. העונה היתה אמצע הקייץ, התקופה בה חוגגים ביפן את פסטיבל האו-בון, בו על פי האמונה חוזרות נשמות בני המשפחה לביקורן השנתי. לשם כך מקדמים את פניהן, מנקים ומטפחים את בית הקברות, מניחים פרחים וכוסות מים ועורכים טקסי קבלת פנים משפחתיים. בניגוד לתפיסה המערבית, זהו חג שמח מאוד ובעל אופי יחודי לתפיסה הבודהיסטית המאמינה בהשארות הנשמה המוארת.
בתחילה הסתכלה עלי אנג'וסן כעל יצור מעולם אחר. ישראל נתפסת בעיני היפאני הפשוט כארץ מסוכנת, אלימה ורחוקה להפליא, ומוזר היה לאנג'וסן, שבת המקום האקזוטי ההוא מחייכת ומדברת עימה על חייה ולבטיה כאחד היפאנים. היא ניסתה להקיש מאורחות חיי ומהתנהגותי לגבי הישראלים בכלל, והעובדה שאני צמחונית נראתה לה כחלק הכרחי מדתי. לאורך התקופה בה שהיתי עם אנג'וסן העמיקה ההכרות בינינו וקשר אישי אמיץ נוצר בינינו. שנה מאוחר יותר עשתה אנג'וסן מעשה שלא יאומן – היא חסכה מכספה ין לין והגיעה לבקר אותי בישראל. הפרידה מאנג'וסן, מהרושי והבחורים של הושין-ג'י, לוותה בהארה קטנה עבורי, ואולי, קרוב יותר למונחים שלנו – להכרה פנימית. אין בסיפור הזה שום קליימקס, לא חויתי את אותו אור גדול עליו שומעים בסיפורים, ולא הגעתי אל איזו מטרה מסוימת. בניגוד מוחלט לתפיסה ולמטרות עליהן התחנכתי, הייתי צריכה להתמודד עם החלק הקשר יותר – להשאר ריק ולא למלא חללים לשם מלוי.
החיים בקרבתם של נזירי הזן היקנו מימד חדש לחיי: עיסוק בעיקר, ותחושה שאין להפריד בין המעשה הפשוט, היומיומי, והסטורי – ההארה. בסך הכל כלל קטן לחיים פשוטים – כל עוד מעשיך מכוונים מתוך עצמם לשם עצמם, בריכוז מלא ובתשומת הלב הנחוצה – דרכך נכונה. טיול ליפן – המדריך המלא הכתבה השנייה בסדרה: | | הנזיר הבודהיסטי אינו מתייחס אל המנזר כאל ביתו, הוא אורח במקום שלעיתים הוא חי בו משך כל חייו. אילת זהר שבה לביקור שני במנזר בודהיסטי ביפן, ומתבוננת בסקרנות מחודשת באנשים שהכירה שם, באורח חייהם ובעיקר בלבטיהם |
|
