תפריט עמוד

מכשפים ומרפאים בפרו

שתפו:
"בואו נלך, זה הזמן לקום. הטקס עומד להתחיל". חוסטינו סארמיאטו, עוזרו מלא החיים של מאסטרו קריסוסטומו, התחיל להעיר את האנשים. הוא טילטל את כתפיהם והפנה אור פנס אל פניהם הישנות. השעה היתה עשר בלילה בלי ירח, והמטופלים נעו במיטות שהוקצו להם.

בחדר הסמוך האירו נרות מעטים שטח מגודר מלבני בוץ. קריסוסטומו, המרפא, לבש פונצ'ו צבעוני על גופו הגוץ וחבש כובע שחור על ראשו. ציורים של סנט קיפריאנו, סנט פטר, סנט בניטו ואיקונות נוצריים אחרים היו תלויים על הקיר.

בינתיים, בפטיו, הקים העוזר החרוץ של המרפא מזבח יוצא דופן על שמיכה שנפרסה על האדמה. המכשירים היו: חרבות מברונזה, עשבי מרפא, צלב עץ גדול, בקבוקי בושם ומי ורדים, קונכיות, מקלות עץ כהים מדקל הצ'ונטה (CHONTA), ציור של הבתולה מריה, ניצני ורדים, גולגולת ותמונות של המשתתפים ואהוביהם. העוזרים הניחו גם חבילות של עלי טבק טבולים בקאנאסו, אלכוהול מזוקק מקנה סוכר – משקה פופולרי ברמות הפרואניות – וכלי מלא נוזל סמיך שחתיכות דקות של קקטוס צפו בו.

זה היה סאן פדרו (Trichocereus pachanoi), קקטוס הגורם להזיות שהמאסטרים נוהגים לאסוף בהרים או לשתול בשדותיהם. מקור השם במיתוסים אינספור שנקשרו לצמח זה. האגדה הפופולרית ביותר היא שסאן פדרו (סנט פטר) מחזיק את המפתחות לגן העדן, והקקטוס הוא השער למגורי האלים והנשמות המשוטטות באנדים ובאגמים שבפרו.
סאן פדרו, לאחר שנחתך ובושל במים במשך שמונה שעות, מחולל ניסים. כך טוענים המרפאים, השותים ממנו כדי ליצור, לטענתם, קשר עם עולם הרוחות. "סאן פדרו גורם לנו לדבר אל האלים", הסביר קריסוסטומו, "והם עוזרים לנו לגלות ולרפא את המחלות התוקפות אנשים".

לפני המזבח חיכו המאמינים – 13 מבוגרים וילד אחד – למאסטרו, הידוע גם כמרפא או שמאן. כולם ישבו על מזרונים עטופים בשמיכות כדי להתגונן מפני האוויר הקר של הואנקבמבה (HUANCABAMBA), יישוב המצוי ברמות של פיורה (PIURA), כ־800 קילומטרים צפונית ללימה הבירה.

קבוצת האנשים המגוונת הגיעה לנקודה זו – המוקפת בשדות ובעצי אקליפטוס עתיקים, והמפורסמת בשל קהילת המרפאים המתגוררת בה – לשם מטרה משותפת. לאנשים אלה יש אמונה עיוורת בכוחותיו של המאסטרו, וביטחון מלא כי הטבילה באגמי הוארינגאס הקסומים הסמוכים, 3,900 מטרים מעל פני הים, תחזיר להם את בריאותם, או את אהובם שנטש, או את כוחם שנעלם, או את פרתם שאבדה. המאמינים באים מכל, שכבה חברתית ומקצוע: איכרים, אנשי עסקים, סוחרים ופנסיונרים.

"בשם האב, הבן ורוח הקודש". הזמרה החדגונית של המאסטרו שברה את השקט. "רוחות ברוכות, נשמות פלאיות וחזקות, עזרו לי. עם הכוח והקסם של רוחות ההרים, עם ברכת האל ועשבי המרפא הטובים שלי, אני ממליץ, אני מרפא", המשיך קריסוסטומו תוך כדי לגימת סאן פדרו והשמעת קולות גרוניים צורמים וגיהוקים רמים. סמוך לו, חילקו עוזריו כמויות קטנות של סאן פדרו בין המטופלים, ואלה שתו בשתיקה.
הטקס החל ונמשך באיטיות, ללא הפסקה, עד הבוקר.


עניין של מסורת

הרפואה הרוחנית בפרו היא סוג של רפואה טבעית עם יסודות בפולחני האבות. זהו עירוב מיוחד של מתודות עתיקות, קסמים, פולחנים פגאניים ואמונות נוצריות. אופיים של טקסי הריפוי משתנה ממקום למקום. ביער העד, למשל, מלווים הטקסים הללו באָיָאהוּאָסָקָה (Banisteria metalicolor) – גפן מעוררת הזיות, המכונה על ידי כמה מהמרפאים "החבל של האיש המת".  ברמות הדרומיות מאמינים כי האל מופיע בדרך כלל בדמות ציפור טרף, כמו הקונדור – אלילם הוותיק של יושבי האנדים. "אף אחד כמעט אינו רואה אותו", מצהירים המאמינים, "אך בחשיכה אתה יכול לשמוע אותו מכה בכנפיו". מאסטרים אלה אינם משתמשים בסמים מעוררי הזיות – הם מעלים את נוכחות האלוהים בעזרת עלי הקוקה, ריקודים, זמרה חדגונית ופולחנים אחרים. בצפון, לעומת זאת, האמצעי להתקשרות בין הרוחות לבין המטופלים המסונוורים הוא סאן פדרו.

"כולם יסתדרו בשורה לקבלת הסִינְגָאר",  הכריז המאסטרו. בתחושת חובה אחזו המטופלים את הקונכיות המחודדות מלאות מיץ טבק שהומס באלכוהול מקנה סוכר, והרימו פניהם לשמים זרועי הכוכבים. קריסוסטומו שאף את התערובת. בעקבותיו, שאפו גם המטופלים זה אחרי זה את הנוזל בלוויית שיעול וקולות היחנקות עזים. סאן פדרו הוא סם מריר ומעורר בחילה. אין פלא ששאיפתו ושתיית אלכוהול חריף ביותר במהלך הטקס גרמו לנוכחים להקיא בתוך זמן קצר. "אתם מגרשים את המחלות שלכם", הרגיע אותם קריסוסטומו, הרגיל לסצינות אלה.

"עם הטבק שלי אני מעורר ומבריא", התפלל קריסוסטומו ורקד סביב החצר לקול שקשוק המאראקה. "אני מגרש חטאים, שכרות, שדים. עם הרפואה הטובה שלי, הכישוף שלי, עם ברכת האלוהים, אני נפטר מכל המחלות הללו, בין אם הן בעיות נשימה או לב, דיכאון, כאבי בטן, אולקוס, זיהומים וקנאה".

רמות פיורה נחשבות על ידי רבים כערש הריפוי העממי בפרו. שנה אחרי שנה מגיעים לשם אלפי מאמינים כדי להשתתף בטקסים, שהם עירוב של מעשי כישוף וטקסים דתיים. אך לא רק פרואנים עולים לרגל. "גם גרינגוס רבים באים לכאן", הצהיר קריסוסטומו, "אך מעל הכל, קולומביאנים ובעיקר אקוואדוריאנים".


רגע של פריחה

"הריפוי העממי בצפון פרו מקורו במסורת מורכבת, שלה טקסים מפותחים מאוד", אומר האנתרופולוג לואיס מִיוֹנֶס. "יש עדויות לשימוש בסאן פדרו כבר במאה השלישית לספירה. המוצ'ס (MOCHES) השתמשו בזה עוד לפני הופעת האינקה, וזה מתברר מעבודות החומר והאריגה שלהם". תרבות המוצ'ה היתה דומיננטית בחוף הצפוני בין המאה השנייה למאה השישית והותירה אחריה קברים מרשימים כמו זה של האציל של סיפאן (SIPAN), שהתגלה ב־1987.

כשהגיעו הכובשים הספרדים, נאסרו טקסים אלה ונעשו לפיכך במחתרת, אך לא נעלמו. הפרואנים נטו אמנם לאמץ את הקתוליות שאך זה הגיעה, אך פירשו אותה מחדש. כתוצאה מכך נעשה סנט קיפריאנו, אבי הכנסייה הלטינית והבישוף של קרתגו בשנת 248 לספירה, לקדוש הפטרון של המרפאים.

"אגמים בעלי ערך, כישוף חזק, עִזרו לשחרר את הסוחר איזידורו מאנשים קנאים, שִלחו לו לקוחות טובים והרשו לו להפוך למכובד בכל פרו", ביקש המאסטרו עבור אחד המטופלים. הוא סקר בדרך זו את דאגותיהם, מחלותיהם, סבלם וחלומותיהם של מטופליו. "זה רק סוג של תרפיה אישית", הצהיר אחד הספקנים.

גופם של האנשים שופשף במקלות של דקל הצ'ונטה – שלפי האמונה, יש לו יכולת לשחרר אנשים מרשע – ובחרבות ברונזה, האמורות להחזיר להם את כוחותיהם. כדי להשתחרר מכישוף טילטלו האנשים החולים את גופם ומעדו זה על זה. וכל אותה עת מילמל המאסטרו תפילות.

אור השחר החיוור האיר את פני המטופלים, שהיו מותשים מהריכוז ומהאינטנסיביות של הטקס במשך לילה ארוך ללא שינה. אבל רובם חייכו בתחושת רווחה. זה היה רגע השיא, ה"פריחה", המתייחסת במונחי המרפאים לבריאות ולמזל טוב. המאסטרו לגם מבקבוק של מי ורדים מבורכים והיזה גם על המטופלים. הם קיבלו את המתנה בהבעה אקסטטית, בעיניים עצומות.

"אל תאכלו פלפל, שום או תבלינים מזיקים", המליץ קריסוסטומו. "אל תסתכלו באש לפחות 24 שעות", הזהיר, ומכר קמיעות תמורת שבעה דולר האחד. הקמיעות היו מלאים בתבלינים, זרעי הואירורו (HUARIRURO) רבי הצבעים, אבנים וחלקי צמחים הטבולים במים מאגמי הוארינגאס הקסומים. הם יעזרו למטופלים להשיג את מבוקשם: מזל טוב, כסף, בריאות טובה ואפילו מאהב.


כך מרגישים בגיהנום

ביקור בהואנקבמבה ואגמי הוארינגאס הקדושים (שסוד קדושתם נעוץ בכך שקיסר האינקה טבל בהם) הוא חוויה מתישה. הדרך המרכזית מתחילה מפיורה, עיר החוף הקרובה ביותר. זו דרך מאובקת, קשה ולעיתים קרובות צרה ותלולה מאוד, המטפסת לגובה של 3,900 מטרים בפחות מ־384 קילומטרים. הנסיעה באוטובוס לעיר הואנקבמבה נמשכת יותר משמונה שעות. הדרך עוברת על שפת צוקים ולצד גבעות המנוקדות בעצים.

כשמגיע המבקר לבתיהם של המרפאים, המפוזרים בכפרים קטנים, עליו לרכוב על סוס שלוש שעות בשבילים תלולים וחלקלקים עד לאגמים הקדושים, כדי לטהר את עצמו במים. "עכשיו אני יודעת איך מרגישים בגיהנום", התלוננה אשה בת 73, שגררה את רגליה הפצועות לאחר רכיבה מתישה, במטרה לחפש עתיד טוב יותר לה ולעסקיה.

יש, כמובן, אנשים שאינם חייבים לעבור את מסלול המכשולים הזה. נשיא פרו, אלברטו פוג'ימורי, הגיע לאיזור במסוק ונחת לצד האגמים בחפשו ניסים. הוא לא הפקיד רק את עצמו לרצונם הטוב של האלים, אלא את כל הארץ ותושביה.

כישוף ומלות קסם – האם הם ריפוי או אמונה תפלה? בפרו, ארץ מחולקת מאוד מבחינה חברתית, כלכלית, גיאוגרפית ותרבותית, קשה למצוא תמימות דעים. הדעות על הפולחנים והמנהגים הללו תלויות בגורמים רבים. יש הבוחנים תופעות אלה בסקרנות, ואילו אחרים מביטים בהן בספקנות, בהערצה, בלעג או בפחד.

למעשה, הידע ומסורת האבות התערבבו בפולחנים אלה בדת הקתולית הרשמית וברפואה הקונוונציונלית. השתתפות במיסה מדי יום ראשון, ביקור אצל המרפא מדי פעם וקניית תרופות על פי מרשם בבתי המרקחת אינם סותרים זה את זה בפרו. יותר מכך, מנתח המוח, פרננדו קָאבְּיֶיסֶס, ראש המכון הרפואי המסורתי, הקדיש את חייו להפצת הידע על צמחי מרפא כדי לזכות גם בהכרת השירות הרפואי הלאומי.

יש היבטים בחיי היומיום שהרפואה המערבית אינה יכולה לטפל בהם; אלה נתפסים בתרבות כ"מחלות שנגרמו בכישוף", מסביר האנתרופולוג מריו פוֹלְיָה. לדבריו, מחלות שנוצרו על ידי כישוף, קללות או גורמים על־טבעיים, לא רק משפיעות על בריאות המטופל, אלא על היבטים אחרים בחייו. הם עלולים לגרום לאובדן משרתו, ליבול דל בשדות, לריב עם חברים ולמזל רע. לעומת זאת, ל"מחלות שנשלחו מהאל" יש גורם טבעי, ולפיכך ניתן לטפל בהן באמצעות צמחי מרפא או תרופות.

בעוד רבים באים בגלוי למרפאים, מעדיפים אחרים לשמור על ביקוריהם בסוד. "בעלי מאמין שהלכתי לבקר את אחותי", לחשה אנסטסיה בת ה־43 מהעיר פיורה. היא הגיעה להואנקבמבה בתקווה שהמאסטרו יעזור לה לזכות בבעלה מחדש, לאחר שכושף על ידי אשה אחרת. הזוג מלנדז, סוחרים בני שבעים, נסעו יותר מ־1,600 קילומטרים מהדרום כדי לבקש מהמרפא לסלק את המזל הרע שנפל בחלקם ולהיטיב את מצב עסקיהם. חואנה (29) הגיעה מחאין (JAEN), עיירה קטנה ביער העד שבצפון. "מישהו רוצה להזיק לי, הם כישפו אותי. אני לא יכולה לאכול יותר, אני מקיאה הכל", מילמלה חואנה שנראתה רזה מאוד ובמצב ירוד.


פוחת הדור

סאלאס (SALAS), עיירה צפונית אחרת, 720 קילומטרים מלימה, היא מרכז נוסף של מרפאים. אך שם מתרכזים בעיקר "מרפאים רעים, העושים מעשי כישוף ומטילים קללות", הצהיר מוכר העשבים אֶוָוסטָאקְוִויאָה תוך נפנוף אצבע מזהירה.

סארלה וחוזה טרינידד, זוג בני שלושים ומשהו, הגיעו לכאן כדי לראות את מאסטרו הרמן. זו הפעם השנייה בתוך שלושה שבועות שהם מבקרים אצלו, בהתאם להנחיותיו. הם שילמו 40 דולר לביקור. "אני מקבל כאבי ראש איומים", התלונן חוזה טרינידד, "ניסיתי סאן פדרו, אך זה לא עזר לי, והראש שלי ממשיך לכאוב". "האם תבוא בפעם השלישית?" "אני חושב שכן, אם המאסטרו יגיד לי לבוא", ענה חוזה בהיסוס.

בקהילות החקלאיות ממלא המרפא מספר תפקידים בו־בזמן: הוא הרופא, חוזה העתיד, היועץ הרוחני, הכומר והפסיכולוג. הוא מאזין, מספק עצות ומרפא את לקוחותיו. "המרפא הוא הכומר המסורתי של עולם היישויות המיתיות, שהנצרות לא נתנה להן תחליף ולא ידעה לפרש מחדש", אומר פוליה האנתרופולוג. "אם אין מרפא לקהילה, העולם יהפוך לחסר משמעות, מפני שלא תהיה לבני הקהילה דרך ליצור קשר עם נשמותיהם. זו תהיה רעידת אדמה תרבותית אלימה; חיים, מוות, מחלה, יחסים עם העולם הדתי, יחסים חברתיים – הכל יהיה חסר הסבר."

הסוציולוג גווילרמו נוּגֶנְט מצהיר: "רפואה רשמית מזוהה עם הגוף האנושי, בעוד ריפוי עממי נקשר גם לרגשות המטופל". רפואה מודרנית אינה אישית, ואילו המרפאים פונים לרגשות ולדמיון של המטופל המסוים ויוצרים אווירה אינטימית יותר.

בכל מקרה, עבור המאסטרים הוותיקים השתנו הזמנים. הם מתלוננים כי הצעירים פונים לריפוי בגלל הכסף. הייעוד האמיתי, הם טוענים, הוא להעניק לקהילה את הכוח העל־טבעי – העובר מאב לבן – והשכר הוא מה שהמטופל יכול לתת, בין אם זה יבול שדהו או מתנה המעידה על הכרת תודה והערכה. היוקרה של המרפא, טוענים הוותיקים, תלויה לחלוטין במוניטין שיצאו לו בקרב המטופלים, האמונה שיש להם בו והצלחתו בפתרון בעיותיהם.

המחיר לפגישה נקבע בהתאם למחלת המטופל, בין 25 ל־100 דולר. אם זו פגישה פרטית, המחיר עשוי להגיע ל־500 דולר, ואם המטפל שרלטן והמטופל תמים, הוא עשוי לטפס ל־700 דולר ומעלה. מדובר, אם כן, בעסק כלכלי מבטיח.


מציאות מכושפת

אין דרך לדעת כמה מרפאים יש בפרו, מאחר שאין שום איגוד שהם חברים בו, ואין אף מוסד  המפקח עליהם. אין מחירים קבועים, ומלבד פיקוח חלקי בערים, מרפאים – אמיתיים ורמאים – עוסקים במקצועם באין מפריע.

"אני משלמת 150 דולר כדי להתרפא באמצעות חזיר ים, אבל זה שווה את זה", אמרה אמריקה קאסטלה בת 49 מלימה. בירת פרו, שבה מתגוררים שישה מיליון תושבים, הפכה בעשור האחרון למרכז של מרפאים. "הבטן שלי כואבת", אמרה וניפחה את בטנה. היא הגיעה למאסטרו ורה בעקבות מודעה בעיתון. ורה, מהגר מפיורה, פתח מרפאה בבניין מוזנח באיזור העסקים של לימה.

הטכניקה של שפשוף איברי הגוף בחזיר ים (קביה, GUINEA PIG), המכונה PASADA DEL CUY, נפוצה בקרב מרפאים עממיים. הם טוענים כי המטופלים מעבירים בכך את מחלותיהם ומחושיהם לחיה. אלה שאינם מאמינים בכך מעדיפים להכין מבשר חזיר הים תבשילים נפלאים, הפופולריים מאוד בכמה מחלקי הארץ.

מאסטרו ורה עמד לפני אמריקה, וזו הביטה בו בעיניה השחורות. ורה קרא לרוחותיהם של נביאי התנ"ך, לישו ולרוחות שבעבר השני. ציוציו האומללים של חזיר הים לא הפריעו לשניים להתרכז. הטקס התחיל. ורה שיפשף את ראשה ופניה של האשה בגופו של חזיר הים שנע בפראות, ולאחר מכן עבר אט אט לחלקי גופה האחרים. לפתע התעוותה אמריקה. התנשמויותיה הצטרפו לתפילות המאסטרו ולצרחות של בעל החיים. ככל שהתקדם, הפך הטקס למעין מציאות מכושפת. מותניה של אמריקה ואגן הירכיים שלה נעו בצורה ארוטית, ואז היא התמוטטה, הרימה את חציאתה וחשפה ירך שהמאסטרו שיפשף בשקיקה. תחתונים זעירים אדומים הציצו מתחת לחצאית, והמרפא מיהר לשפשף את המקום עם החיה המבוהלת. מעל הקיר צפה בהתרחשות הזו ציור של הסעודה האחרונה.

אז שלף ורה סכין גילוח ופשט את עורו של חזיר הים. הוא התחיל בראש, כשהחיה האומללה עדיין נעה. לאחר מכן פתח את הגוף ובדק את חלקיה הפנימיים. הלב עדיין פעם. ידיו פישפשו בכבד, בכליות ובמעיים של חזיר הים. "יש כאן הרבה גזים", אמר המרפא, "גם הבטן שלך נפוחה. נצטרך להכין לך תה צמחים רפואי". אמריקה הניעה בראשה ללא הרף, שיפשפה את בטנה ונשבעה שהיא כבר מרגישה יותר טוב.

דוכנים על המדרכות, חדרי ייעוץ חשוכים מלאי תרופות, תמונות של קדושים, שיקויים סודיים ומערכת שלמה של בתי קברות או בתים פרטיים הפכו בלימה למקומות מפלט. נראה כאילו כולם זקוקים לניסים ורוצים לשלם עבורם. פרסומות ברדיו ובעיתונים מבטיחות "להחזיר את האהוב על ידי העברת אנרגיה אליו, מה שיגרום לו לרוץ הביתה"; "הבא לפריחה בביתך ההרוס"; "מצא חפצים אבודים"; "זכה בבריאותך מחדש בתוך 15 ימים"; "אושר ארוך טווח", ועוד ועוד.
השווקים הם, ללא ספק, המקומות הטובים ביותר לכך. בין דוכני הפרי והירקות אפשר למצוא דוכנים המוכרים סאן פדרו, פרסות סוסים, קמיעות, שומן נחשים וחלקי צפרדע, ואלה משמשים תרופה בדוקה ללב, לאסטמה וגם לחסרי כוח גברא. עשרות לקוחות מבקרים בדוכנים אלה מדי יום.

לסֶגוּנְדוֹ טוֹלֵדוֹ, שאביו וסבו היו מרפאי פיורה, והוא עצמו אלוף איגרוף במשקל קל, עמד בשוק המרכזי של לימה ומכר מוצרי רפואה עממית, בין השאר נחש בּוֹאָה שצד במו ידיו. "הבשר מחזק את האיברים הפנימיים, השומן מונע מזל רע, העור יכול לקשט את הבית", אמר וחייך. הוא לא מתלונן, אמר, "העסקים טובים".

הבעיה היא שחסרי הנסיון מחפשים מרפא, בגלל יאוש או מתוך תקווה, בלי יכולת להבחין בין מרפאים אמיתיים לשרלטנים. מונחים על ידי המחשבה שאין להם מה להפסיד הם נופלים לידיהם של מתחזים, שלוקחים לא רק את כספם, אלא לפעמים אף את חייהם.

פרו: קונדורים מעל קניון קולקה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: