את הרכס השחור של ג'בל פיראני רואים היטב מהפסגות של ההר הגבוה. רכס שקירותיו התלולים והכהים מתנשאים לפסגות שבין 1,500 ל-1,700 מטר מעל לוואדי נצב, תוחמים את הכביש שמטפס מדהב דרומה לכיוון נעמה ושארם א-שייך.
"פה", אמרתי לנהג האוטובוס המצרי בפתח ואדי אום שוכ. הוא הביט בי בחוסר הבנה. "הבדואי מחכה לנו בתוך הוואדי", שיקרתי. הכרטיסן הנהן לנהג, והוא עצר את המרצדס שהיה עמוס בעשרות צעירים שנסעו לסוכות שליד המגדלור של דהב. השארתי לירה לכרטיסן כמזכר הבנה.התרחקנו במהירות לתוך הוואדי. הצללים התארכו, והגרניטים והדייקים פלטו את החום היבש, שאיפשר להרגיש את הגוף מתדיית לתוכו. בהר הגבוה צריך מלווה מצרי לכל טיול. גם במזרח. אבל במזרח, שלא כמו באזור סנטה קתרינה, אין המצרים יכולים לפקח. לא רצינו זר בתוך הקבוצה, גם לא בדואי. המשכנו ללכת עד אור אחרון. ואז, כמו מטוס שמחפש לו מקום לנחות, איתרנו חלקה נעימה בתוך הוואדי הרחב, לא הרחק משני עצי שיטים, ואספנו שיחים כדי לחמם את האוכל. היה נעים מאד לשכב על שקי השינה ולהסתכל בכוכבים הבהירים של המדבר.דרך ארוכה
השחר היה עדיין כחול שחור כשהתעוררנו. השקט במדבר תמיד מפתיע, צלול. מיהרנו את הקילומטרים הרעננים של הבוקר עד למקום שבו התפצל הוואדי לוואדיות קטנים יותר. נכנסנו לוואדי הדרומי וטיפסנו לכיוון שלוחה מאורכת. היינו חשופים לשמש, והמים בקנקנים ובמימיות פחתו מאד. הטיפוס התברר כ"מושך" גבוה מדי, רחוק מדי. לרדת. צריך המון כוח להחליט לרדת לוואדי אחרי שמטפסים מאתיים מטרים על גבה של שלוחה. בסופה של הירידה נפערה מדרגה בגובה חמישה- עשר מטרים. יפתח וזוהר קבעו את החבלים, וגלשו אל קרקע הוואדי הסלעית. "נעלה מהאפיק התלול?"
"לא", אמר זוהר, "נראה לי יותר ללכת מהדרך הארוכה".
השמש היתה חמה מאד. זוהר הביט במפה והחל ללכת ראשון. קיוויתי שימצא את המעיין ויוכל לשמוח שבחר בדרך הנכונה. קנים יבשים עמדו מתים בוואדי, וסמר צהוב סימן מים שזרמו לפני זמן רב. מראה הקנים היבשים הדאיג, אבל לא דיברנו על זה כי היו לנו מספיק צרות גם ככה. "דיברתי עם בחור אחד בטלפון", אמר יפתח לפני שיצאנו. "הוא היה באבו- חשייב לפני שנה, והוא אמר שיש שם המון מפלים, וביניהם שלושה מפלים של שבעים מטר".
"אתה סומך עליו?"
"אני לא מכיר אותו".
"אני לא זוכר שמישהו דיבר איתי על גובה כזה".
"זה אומר שצריך לפחות עוד שני חבלים באורך מאה מטר כל אחד, ולנו יש רק שניים של חמישים ואחד של עשרים".
"אני אשתדל לבדוק. אולי אצל ג'ינג'י באילת יש חבל".
"כן", אמר יפתח, "הוא אמר פעם שיש לו".
לא דובים ולא חבלים. לא פה ולא שם ולא בשום מקום. הסתכלנו אחד לשני בעיניים. "כמה זה גבוה?", שאלה דורית.
"כמו כל-בו שלום", אמרתי.
"ומה יהיה אם לא נמצא חבלים?"
"אני לא זוכר שמישהו אחר סיפר לי על מפלים כאלו".
"ואם בכל זאת יש?"
"אז נעקוף אותם."
,אה כן", נזכר יפתח, "הוא אמר ששניים אפשר לעקוף, אבל את השלישי לא."
"והוא אמר באיזה חלק של הנחל הם נמצאים?"
"לא".
במדבר יהודה הכל פשוט. המפלים הקטנים, בגובה עשרים-שלושים מטר, הם בתחילת הוואדי. והגדולים, בהתחתרות הסופית של מצוק ההעתקים. אבל בסיני, לך תדע מה הגרניט והסלעים המתמרים מכינים בסתר הקניון.
"זה חוסר אחריות", אמרה דורית.
"כן". הפסקנו לדבר על זה.
"מים!", קרא זוהר, ולפחות סלע אחד נגול מעל המצפון. עכשיו יספיקו המים עד שנמצא את הגבים שיש על ההר בתוך הואדי הקניוני. שם חייבים להיות מים. הניסיון והחושים אומרים ככה. הפנים של זוהר זהרו בשמחה. מצאנו את מעיין הגופרית. מילאנו את הכלים במים, ובצהרי היום ישבנו לאכול את ארוחת הבוקר.
המשכנו לטפס לתוך החום המייבש והצורב. צלעות הגוש ההררי נצבו זקופות, מאיטות את יפתח שסחב את משקל החבלים, מעיקות על משא התרמילים והמים. מעלינו הסתמן אוכף. המים הלכו ופחתו. הנוף החל להפתח, לא בבת-אחת, במשורה, מראה את הים במזרח ובדרום חסמו הפסגות הגבוהות של ג'בל אבו חשייב והפיראני את הראיה. הנוף היה חשוף ואלים. מדבר כמעט מפחיד ללא שמץ של עקבות רועים או עדרים או ישוב אנושי. באוכף צמח גל אבנים. כרענו לידו, שותים בתודה מהמים הגופרתיים של המעיין. יפתח הגיע עם משקל החבלים דקות רבות אחרינו, פרצופו מעיד על יובש. מהאוכף ירד שביל אמיתי. גללי יעלים נערמו בעמק הגבוה העטוף בפסגות הרים שנראה כאילו אין לו ניקוז אמיתי. ואדי אבו-חשייב התפתח מתחתינו, מושך לתוך אפלת הרכס. זוהר חיבר גולגולת של יעל זכר לתרמיל הכחול והמאורך. קרניו הארוכות העידו על בגרות וגבריות. על קרקע הפארק הגרגירית היתה מוטלת עוד גולגולת של נקבה טרופה. הלכנו מהר ככל שיכולנו, עייפים מאד מהחום ומהטיפוס. "זאת היתה העליה האחרונה בטיול, מעכשיו יש לנו רק ירידות". כמה מעט ידענו. כמה מעט אנחנו עדיין יודעים.
החושך העלים את המשכו של הוואדי בעלטה, ואנחנו הזנו את האש בשיחים קוצניים של פגוניה, קדד, שלהבית וכל השיחים האחרים שהם לא שיחים של הר גבוה באמת, ולכן הם בעלי קוצים ומדיפי ריחות לא נעימים. חבל מילוט
קמנו עוד לפני שהסתמן אור. סנוניות מדבר צייצו מים קרובים. ישנו במרחק שלא עלה על 300 מטר מהגב הקרוב. מילאנו את הכלים. הוואדי הצטופף והקירות הזדקפו, מקרבים את המפלים. חששנו מדבר אחד, ממפל שלילי שאותו נרד, ושממנו, אחרי שנמשוך את החבלים, לא נוכל לטפס בחזרה אם ניאלץ, כשיתגלה מפל שבעים המטרים לפנינו, ומסביבנו מצוקים זקופים שאי- אפשר לטפס עליהם עם תרמילים גדולים או בלעדיהם. צעדנו פנימה כאנשים שהחליטו לסמוך על המזל. על נקודות העיגון המתינו חבלים משובחים, מעוגנים היטב. אלו שהלכו כאן לפנינו ידעו מה הם עושים. גלשנו במורד המפל ונגשנו לבדוק אם החבר יספיק למפל הבא אחריו. כך התקדמנו, משאירים חבל מילוט מאחורינו, בודקים את עבירותו של המפל הבא. גם כך, גלישה של חמישה אנשים מתורגלים במפל נמשכת בין שלושת- רבעי שעה לשעה שלמה. ההיסוסים האריכו את משך הזמן. הגבים המאורכים בתחתיות המפלים נתגלו כקרים ואורכים. רק התרמילים,, מרחפים בטכניקות העברה מעל המים,חסכו לעצמם את העונג של הטבילה ביום החם. מכאן והלאה הלך והצטמצם הלבוש לחולצה ותחתונים, אם לא למטה מזה.
כל אותו היום גלשנו, עקב בצד אגודל, מפל אחרי מפל, מביטים לצדדים לראות שאפשר לטפס, שומרים חבל מעוגן מאחורינו, ושולחים לפחות שני חבלים לפנינו. בצהריים סיימנו לעקוף את ארבעת המפלים האחרונים של המעוק הראשון. קשה מאד לדעת בתוך ואדי קניוני היכן אתה נמצא באמת. המפה משקרת. "יש לך מפות של האזור?"
"מאה אלף", אמרתי.
"וזה מספיק?"
"אני חושב שכן", אמרתי. "יפתח ואני הוצאנו אותך מכל מקום שאליו נכנסנו, לא?"
"אתה יודע שאני סומכת עליכם".
"אז למה את שואלת?"
"כי אני יודעת שאותך כדאי לשאול כמה פעמים לפני טיול מה ואיך יהיה".
"את יכולה לעבור לגור עם זוהר, והא בנאדם מאורגן".
תענוג לראות איך זוהר מטפל בחבלים, איך הוא קושר, איך הוא מעגן, איך הוא מגלגל את החבל אחרי שצנח במורד המפל סביב הרגליים שלו שאורכן מגיע לשני מטר לפחות. ובתרמיל יש לו גזיה וסיר וערימות של אוכל.
"אתה יודע שאני לא סומכת עליך בנושא אוכל".
"טוב", אמרתי, "יש לך נסיון". זוהר הביא המון אוכל. אבל הגזיה שלו, מכשיר שיפתח ואני נמנעים ממנו בבחילה קלה, מתוך היידע שתמיד אפשר לבשל על עצים מלוקטים, הוא הפריט העיקרי בתרמיל המידות שסחב בקלילות מדהימה. הנחל התרחב אחרי ארוחת הצהריים, ואנחנו פסענו ברגל קלה שני קילומטרים. בארבע אחרי הצהריים החל הוואדי לגלות סימנים של צרות אופק מדאיגה. מפל שלילי שאי- אפשר לטפס אותו בלי חבל חסם את הדרך. גלשנו למטה. "חכו למעלה", אמרתי ליפתח, לתהילה ולדורית. "זוהר ואני ניגש קדימה ונראה מה קורה". אחריו היה עוד מפל שלילי וגב ארוך, אמוק וקר. זוהר נשאר על המפל, ואני שחיתי קדימה במערומי. עוד מפל חסם את הדרך. שחיתי חזרה "תביא חבל ואני ארד לראות מה קורה קדימה". שוב חציתי את הגב, וקשרתי את החבל לעיגון חכם שנאחז באבן קטנה בתוך הסדק היחיד שהיה שם. גם אחרי המפל הזה היה מפל נוסף. טיפסתי בחזרה, וידי החלו להתקשות מהירידות ומהטיפוסים, כפות הרגליים היחפות החליקו על הסלע הרטוב ממי הגבים הקרים. "תביא לי את החבל של העשרים!", צעקתי לזוהר, "אני ארד לראות מה אחרי הבא". שוב שחיתי הלוך ושוב שחיתי חזור. עיגנתי את חבל הגלישה, ירדתי על מפל משופע של עשרים מטרף חציתי עוד גב בשחיה, והגעתי למפל נוסף. האור הלך ונעלם. השארתי את החבל במקומו. "מה אתה אומר?", שאל זוהר.
"תגיד ליפתח שיש כאן לפחות ארבע מפלים שאני רואה ואף אחד מהם לא של שבעים מטרים, אבל אני לא רואה מה מאחורי הסיבוב. נדמה לי שזה סוף המעוק". סירבתי לקחת על עצמי אחריות.
"יפתח שואל מה אתה אומר", חזר אלי זוהר.
"תרדו", אמרתי, "אינעל אביכם ואמכם הצולעת". הטלתי את כל כובד משקלי על המזל. כל שריד של הגיון צעק לא להיכנס לקניון, או להשאיר חבל מילוט. אבל עכשיו היה מאוחר מדי, כמעט חושך. הנערות ויפתח גלשו את המפל השלילי, ועכשיו רק נותר לשחות חמש פעמים עם התרמילים והחבלים את הגב הארוך. רעדתי מקור וממאמץ. "יש פה רק עיגון אחד", אמר יפתח שהגיע באור אחרון.
"כן", אמרתי, "הוא מצוין", ירדתי ועליתי עליו לפחות ארבע פעמים".
"ביום, אולי. אבל בחושך, אני לא הייתי יורד בלי חבל ביטחון".
זוהר גישש על הסלעים בחושך מחפש נקודת עיגון. " מצאתם משהו?", שאל על ראשו של הסלע שמעל המפל, מחזיק בידו את המיתר עם האבן הקטנה ששלף מהחריץ בהינף יד.
"זה היה העיגון", אמרתי."ירדתי ועליתי עליו ארבע פעמים. זה עיגון מצוין".
"אני לא הייתי יורד עליו בחושך", אמר זוהר.
"אבל אני ירדתי עליו", ניסיתי בעקשנות.
"נתארגן פה ללילה", אמר יפתח וזוהר הסכים איתו. לא התווכחתי. בחבלים ובגלישה הם הרבה יותר מוצלחים. היינו תקועים. חמישה אנשים על פני 15 מטרים רבועיים. נפלא עד כמה שטח כל כך קטן יכול לשמש לשימושים פרטיים וכללים. הלילה היה חם, ושום שטפון פתאומי לא העיף אותנו משפת המפל למטה והלאה. חום הסלעים אידה את המים והלחות מהחפצים. מים לא חסרו. השארנו את הדאגות של המחר למחר. יום אחרון
עם אור ראשון גלשנו שלושה מפלים ואחריהם עוד שנים. כולם מפלונים בני חמישה- עשר עד עשרים וחמישה מטרים, כשביניהם גבים ומפלים קטנים יותר שאותם ירדנו בעזרת ידיים ורגליים.
"נדמה לי שהוא מתרחב", אמרתי בתקווה.
"נראה לי שאנחנו קרובים לסוף הקניון", אמר זוהר.
"אולי ההוא שדיבר איתך לא היה בוואדי הזה?", שאלתי את יפתח בתקווה.
"אני מקווה", אמר.
"לזה שהם חסרי אחריות כבר התרגלתי, אבל איך בחור מסודר כמוך מסכים להיכנס למקום כזה עם כל כך מעט מידע וציוד?", שאלה דורית בתוכחה את זוהר, שהוא אחד הסטודנטים המסודרים ביותר לווטרינריה שהעין ראתה.
"אני אף פעם לא הולך לשום מקום שיש לי עליו מידע, או ידיעה", אמר זוהר, "זה כל הכיף".
"אתה לא רציני", אמרה דורית, מביטה בפנים המרובעים של זוהר שעושה הכל ברצינות מושלמת.
צעדנו שני קילומטרים בוואדי רחב, מחפשים בכל סדק וואדיון דרך מילוט מהקניון הרחב אם יחליטו המפלים לבוא. הנחל התפתל בחדות. יצאנו מתחום הצל, והשמש דייתה במהירות את מהים שספקנו בגב האחרון. המעוק הבא הצטופף מונו, מפיל את הסלע לעומק של עשרים וחמישה מטרים. זוהר גלש את המפל ואנחנו ישבנו בצל החם.
"יש פה מפה אנק!, צעק זוהר מלמטה, "ואחריו עוד אחד. מדהימים!"
"הגענו לשבעים מטרים", אמר יפתח.
היינו קרובים מאוד לפתח הנחל. עם כל הטיפשות שיכולנו לגייס, לא חיברנו את החבלים,הדבר יצריך טכניקות שאינן רצויות אם לא כל הגולשים הם ברמה טובה באמת. זוהר טיפס בחזרה.
"מפלים נפלאים!", אמר, "אני אהיה חייב לחזור לפה". הבטנו בהר שמעלינו. עכשיו נצטרף לטפס. הר אחד חצץ בינינו לבין הכביש.
אכלנו ארוחת בוקר בצל המתכלה במהירות והתחלנו לטפס. זוהר, חיה ארוכת רגליים, איש חזק ויסודי במיוחד, עלה ראשון. תהילה, אצנית ואלופה, טיפסה אחריו. דורית ואני עלינו באיטיות הקבועה שלנו, ויפתח, עמוס בחבלים ספוגי מים, טיפס לאט מאד. הוואדיון התלול, הסלעים, החום המעיק, גרמו את ההיפך ממה שהיו אמורים. שוב לא הייתי תלוי בחבלים, במפלים, בחוסר הידיעה. מדרון משופע, ככל שיהיה תלול ומסולע וככל שיהיה המשקל כבד והשמש חמה והמים מעטים, הוא דבר הרבה יותר ברור וידוע. טיפסנו זמן רב עד שהגענו לאוכף סמוי בין שתי כיפות. אף אחד לפנינו לא היה באוגף הזה. הבטנו במפה. "עשינו סיבוב כמעט שלם", אמר זוהר. "זה לדעתי פארש".
דעתו לא היתה רחוקה מהאמת. מתחתינו ירד בתלילות האפיק המשני של ואדי אום שוג. מהאוכף יכולנו לראות את סופו של ואדי- אבו חשייב ומכוניות שנסעו בכבשי שחצה את מפתחו. גלשנו אל הוואדי. סלעי ענק גרניטיים שכמותם לא ראיתי בסיני חסמו את הדרך. הוואדי יאד בתלילות מפליאה, מתגבר על מאות מטרים, נופל במדרגות של בולדרים מסולעים. ההבדל בינו לבין הוואדי המקביל לו, המשופע במפלים, בלט מאד. קילומטר, ושניהם ירדו מאותו הר כמעט באותו כיוון. אלא שזה היה ותיק יותר, לעומת ואדי אבו-חשייב שמפליו העידו על גילו הצעיר. מעט מאוחר יותר נגמרו המים. האור הלך והתמעט. הלכנו ברציפות שמונה שעות, מראשית הטיפוס עד שהגענו למפל נוסף שאפשר לעוקפו.
"לגלוש", אמרתי. "מהר. דורית ואני נמשיך קדימה במהירות לראות אם אין שום מפל לפנינו, ואם יש- לחפש עיגונים". לא היה עוד מפל. ואדי אום שוג קיבל אותנו באור אחרון, נפתח לאפיק רחב, במקום שבו הקימו בדואים מכלאות לצאן ולגמלים, ובשרידי פיח של מדורות מדבריות קטנות. החום העיק. ישבנו על האבנים, מחכים לאחרים. שתינו את לגימת המים האחרונה והשארנו את פיית הבקבוק גבוה מעל הפה, מחכים לטיפות נוספות שגלשו באיטיות.
"כמה יש עד לפתח הנחל?"
"שבעה קילומטרים", שיקרתי. התחלנו ללכת. זוהר ויפתח נשארו לשבת בחושך המתעבה. הלכנו מהר. אחרי שעה עצרנו וחיכינו בחושך. רבע שעה עברה עד שהגיעו זוהר ויפתח. תהילה נשארה איתם ודורית ואני קמנו והמשכנו בקצב קבוע. חום הוואדי התנורי העלים את הזיעה לתוך האוויר היבש.
"נעצור?", שאלה דורית.
"לא, אנחנו כבר די קרובים". הצטערתי שלא מילאנו את כל כלי המים לפני הטיפוס. המשכנו. דורית עצרה. הלילה היה אפל וחסר ירח, ואנחנו בוססנו בחומר ואדי חצצי, נתקלים באבנים. לעולם אינך נתקל באבנים כשאתה רענן רווי במים ולא רוצה להגיע לשום מקום. הבטתי בשעון. "הכבשי צריך להיות מאחורי הפיתול הבא:. חשבתי על גלידה, או מיץ, אשכולית עסיסית ומים קרים. "עצור", ביקשה דורית.
"אחרי הפיתול", אמרתי, מטיל ספק בשעון, בוואדי ובאומדן המרחק. אורות של מכונית עוברת סימנו את הכביש במרחק של כמה מאות מטרים. "ראית?" היא הינהנה בלי הרבה כוח. הורדנו את התרמילים. הצמא היה נורא. היינו על גבול היובש המוחלט.
סימנתי למכונית חולפת. היא עברה על פני בדהרה. טנדר בדואי עמוס עצים עצר וחזר עלינו. "אהלאן, יש לך מים?"
"בחיי שאין לי"
"אתה מוכן לחכות פה כמה דקות עד שיבואו עוד אנשים מהוואדי ותיקח אותנו לדהב?"
"בטח", אמר הבדואי שלא היה צעיר מאד. "אל תדאג, הכי הרבה, אני אסע לדהב להביא לך מים". חיכינו כמה דקות בחושך. "אתה רוצה שניכנס לוואדי לחפש את האנשים?"
"יש שם דרך לטויוטה?" הנחתי שיפתח, זוהר ותהילה רבע שעה אחרינו, קילומטר. הזמן העובר מבלי שהגיעו הפתיע והדאיג. שלושתם אנשי שטח טובים מדי. כלום. החושך היה צפוף. נסענו שלושה קילומטרים. "תסתובב", אמרתי. "אולי עברנו אותם". בכביש לא היה אף אחד. עמדנו על מוביל המים עוד כמה דקות. הבדואי עצר מכונית של ישראלים שבאו משארם, והם נתנו לנו כמה ליטרים מים.
"ניכנס לחפש שוב?"
שוב נכנסה הטויוטה לתוך הוואדי, מאירה בפנסים. נסענו עמוק יותר, עד ששריקות חצו את החושך. רווח לי. עצרנו את חיל הפרשים לי זוהר, יפתח ותהילה. "מה קורה?"
"יפתח התייבש", אמר זוהר. יפתח ישב על חומר הוואדי. מעולם לא ראיתי אותו כל כך חיוור וקרוב לאפיסת כוחות. טיפסנו על הטנדר וגמענו את מרחק הקילומטרים עד לדהב. ליד המגדלור, במסעדה מהמסעדות הקטנות, קרוב לאמצע הלילה, צלה עבורנו איש מצרי דגים במחבת שחורה, חתך ירקות והגיש טחינה כמעט גולמית ומיץ מנגו. למידע נוסף – מדריך מסע אחר לסיני
|
