מתחילים ברגל ימין. רגל ימין של חזיר. שמו לנו רגל של חזיר ברכב בליל מסיבת ההזנקה. ועכשיו, כשתשומת הלב שלכם מלאה – אפשר להתחיל ולגולל את השבוע האחרון. 16 ביולי ואנחנו בדרך לנורמנדי. אני כותב לכם אחרי שבוע של הכנות לרכב – גגון, מגן גחון, רשתות לאחזקת ציוד, מטענים, רדיו חדש, פירוק והרכבת חגורות בטיחות וחיבור של הרבה כבלים חשמליים ברכב. אבל הדבר הכי מורכב היה לשבת שם בפסטורליות עם כל היין והגבינות ולראות את כל מה שקורה בארץ. עם כל הכיף בעשייה וההכנות אפשר להגיד שזוהי המורכבות הגדולה ביותר שלנו – בכל מקום להרגיש מחובר בעוגן למדינה, על כל הטוב והצער שבדבר. מרגישים מוזר, כאילו חלק מאיתנו צריך להיות בארץ.
17 ביולי, בדרך לקאלה. קמפינג מול המעבורת לדובר. בדרך עברנו באנדרטה לזכר הפלישה האמריקאית בנורמנדי, אומהה ביץ'. להגיד לכם את האמת, קשה לקרוא את כל המידע על הצבא האמריקאי, על הצלחותיו ומקרי הגבורה שלו, ולהתעלם מהעובדה שארצות הברית הצטרפה ללחימה באירופה רק בשנת 1944. אתה נמצא בבית הקברות הזה, המדהים ביופיו, עם 9,200 ומשהו קברים של חיילים אמריקאים הקבורים שם, בהם כ-150 חיילים יהודים, ולא יכול שלא לחשוב על כל השנים בהן המעצמה הגדולה ביותר היתה יכולה להשפיע על מהלכי המלחמה וההשמדה באירופה. בכלל, אנחנו נוסעים בנורמנדי ולא יכולים שלא לדמיין את עצמנו באמצע משחק Medal of honor או Battlefield, או בכלל – להציל את טוראי ראיין.
מנסים להשיג מקום לישון דרך couchsurfing. למי שלא מכיר – זוהי פלטפורמה נהדרת להכיר אנשים ולישון בחו"ל באפס שקלים ועם חוויה חזקה הרבה יותר של התערות עם החברה המקומית. פותחים פרופיל, מדברים עם חבר'ה ביעד שבחרתם לטוס אליו ונפגשים לבירה ולחוויות במקומות שלעולם לא הייתם מגיעים אליהם בעצמכם. אז ניסינו למצוא מקום בנורמנדי. הבחרוה הראשונה שענתה לנו כתבה שהיא לא בבית ובכל מקרה לא יכולה לארח יותר משני אנשים (היא גם הוסיפה שהיא בוכה על גורל הפלסטינים ושאם אנחנו רוצים לבכות יחד איתה, אנחנו מוזמנים…). בסופו של דבר מצאנו בחור שיכול לארח אותנו. הוא פגש אותנו ב-23:00 בלילה, עזר לנו בכל צרכינו בערב, ישב איתנו אל תוך הלילה וקם יחד איתנו ב-6:15 בבוקר. חוויה חיובית ואחווה עולמית. תענוג לתייר בלי תכניות. 18 ביולי, מגיעים ללונדון. חוויה ראשונה – ביציאה מתחנת ווסטמינסטר נתקלים בהפגנה המונית של המפלגה הסוציאליסטית הבריטית להפסקת הפעולה הישראלית בעזה. לא נעים בכלל.
19 ביולי, נאספים בבאטרסי פארק בדרום לונדון למסיבת ההזנקה. חבורה של אנשים, פשוט אנשים. פאנקיסטים, אנגלים, איטלקים, צעירים, מבוגרים, שותים בירה, שותים תה, שרים, רוקדים, מעשנים, ובעיקר עסוקים בלשפצר את הרכב פעם אחרונה לפני ההזנקה. חוויה מדהימה, שמדגישה את הרב-לאומיות באירופה ואת חוסר הגבולות. בהמשך הערב היינו עסוקים בלהתחבר לחבר׳ה, להטיס קצת את המסוק שלנו, לשתות הרבה בירה ולעשות שמח. באמצע הלילה גילינו רגל של חזיר באורך 80 ס״מ במושב הקדמי, עטופה בשק קניות מהודר. מה שיותר משעשע הוא שכדי לעשות את התרגיל הנהדר הזה נדרש הרבה כסף, רצון, והשקעה כדי שלא נשים לב. בחרנו להתעלם. לא נורא. מקווים שלא יהיו הפתעות נוספות בדרך.
וכל זה לא מנע מאיתנו להניף דגל ישראל בהזנקה! היה מדהים. לסיום, כמה קונוטציות חדשות שהתווספו לנו בשבוע האחרון:
בתמונה הראשית: הצוות הישראלי למונגול ראלי עם הרכב שיקח אותם למונגוליה. ברקע – מון סן מישל בנורמנדי
כתבות מהמסע:
|
