המסע בבנין לימד אותנו שהוודו הוא לא רק אמונה דתית. זוהי פילוסופיה המכסה את כל תחומי החיים. זהו למעשה אורח חיים. באחד הכפרים נגנבה פרה. מיד באותו הרגע, פנו לישות הוודו אביאוסו, ישות הרוח והנקמה, מייצג הברק והרעם. "בתגובה" אחד מתושבי הכפר חטף עווית ומת. לכולם היה ברור שמדובר בגנב. הם הניחו את הגופה שלו למשך שבוע מעל מזבח אביאוסו למען יראו וייראו.
המסע אל הוודו בבנין – הכתבה המלאה >
באמצעות הפחד האנושי מכוחות הטבע, מכוחם של האבות המתים ומכוח הכישוף מווסתת הוודו את התנהגות בני האדם ומסייעת להם ללכת בתלם.
הכישוף והנקמה, הם החלק השולי הידוע לכוהנים מעטים בלבד. זהו החלק הסודי והלא מדובר בבנין. חלק שיצא מפרופורציה וקיבל במה הוליוודית בסרטים המערביים.
מהות הוודו הפוכה מנקמה. עיקר עשייתה הוא לטובת שמירה על ההרמוניה שבין אדם לחברו ובין אדם לקוסמוס. הוודו היא ההגנה. המזוזה של בנין.
הביוסו ישות הברק והרעם האחראית על עשיית צדק בפסטיבל הוודו (צילומים לימור שדה חן-צדוק)
הקוסמולוגיה של הוודו
לפי הוודו קיים אל בורא יחיד וכל יכול, אלא שהוא אינו עוסק בעולם הגשמי ואינו נגיש לבני האדם. תחת זאת, העולם נשלט על ידי מאות ישויות ורוחות ("לואה") הכפופות לו. מדובר בפנתאון עשיר ומגוון שבו כל רוח עוסקת בהיבט מסוים של החיים ונותנת מענה לאנשים שפונים אליה בטקס ומבקשים את עזרתה. ישנה לדוגמא, רוח האחראית על האהבה ומימוש האהבה (ארזולי פרדה), רוח המגנה על נשים וילדים (ארזולי דנטור), רוח השולטת בחקלאות (אזקה), רוח האחראית על הגנה ועמידה על המשמר (אוגון), רוח הקשורה למוות (גדה) וכו'.
הרוח המרכזית המקשרת בין הרוחות השונות לבין האנשים, מכונה לגבה (legba). לגבה מוזמן ראשון בכל טקס ועל האנשים לפנות תחילה אליו כדי לקבל אישור לדבר עם שאר הרוחות. לגבה נחשב לשומר הדלתות וניתן לפגוש אותו בכניסה לכל עיר, לכל מתחם וליד כל בית. הוא זה שפתח את פסטיבל הוודו והופיע כבן אדם צולע כי כמקשר בין בני האדם לרוחות, רגל אחת שלו נמצאת בעולם הרוחות והשנייה בעולם בני האדם. לגבה גם מיוצג על ידי פאלוס גדול במיוחד ועל ידי תלולית עפר. הפאלוס מסמל את הכח והעוצמה הבונה את העולם ותלולית העפר מסמלת את הרחם המפרה את העולם.
מאחר והוודו נשען על ארבעת האלמנטים: אוויר, מים, אש ואדמה, כל ישות ורוח מקושרת לאחד האלמנטים. לדוגמה: אוגו – הרוח שהיא ישות המתכות האחראית על הנפחים, מקושרת לאלמנט האש. ההוכחה לכוחו היא המסוגלות שלו לכופף ברזל. יכולותיו הבלתי מוגבלות מובילים את האנשים להביע בפניו משאלות ומאמינים שבעזרת כוחו יגשים אותן. ערמות ברזל מייצגות את אוגו ולא דמות אנושית.
הישות ממי וואטה – מקושרת לאלמנט המים ומצוירת כבתולת ים. הישות סנגפטה מקושרת לאדמה. ככזו היא אחראית על הפריון שכן האדמה היא אם היבולים.
האנשים שומרים על קשר יומיומי עם הרוחות והישויות באמצעות פולחן וטקסים.
כמו בהינדואיזם, גם בוודו, קיימת האמונה שהידע העמוק נמצא בתוכך. בהינדואיזם נכנה אותו "האטמן" בוודו הוא נקרא – FA או IFA. זו האלוהות שבתוכך, "האני הפנימי", שעובר מגלגול לגלגול.
איך נגלה את ה"פה" הפנימי? נלך לכהן הגדול או למתקשר (IFA) שיעזור לגלות מי אתה, מי היית, מי תהיה ומה היעוד שלך.
בבנין נוהגים לפנות למתקשרים (IFA) בין היתר, על מנת לגלות לאנשים לאיזה מקדש וישות להשתייך. איזו ישות תוכל לסייע להם. מרגע זה, יסגוד אותו אדם לישות הזו. אולם, אם הישות לא סייעה לו כפי שרצה, הוא יוכל לצאת לחיפוש אחר ישות אחרת, ממנה יוכל לקבל יותר תשובות ואת העזרה שלה הוא זקוק.
טקס לישות קוקו
כוהנת הוודו יאוצ'ה
האם לוודו יש ממסד רשמי בבנין?
האם קיים ממסד או תפקיד של "שר הדתות" המרכז את התנהלות הוודו בבנין? האם קיימת כאן מקבילה לרבנות הראשית שלנו, לאפיפיור בנצרות או לאימאם המוסלמי? מי מארגן את הטקסים?
לוודו אין ממסד רשמי. מדובר באוסף עצום של מקדשים שכל אחד מהם מתנהל באופן עצמאי לחלוטין על ידי הכהן שלהם. קהילה רוחנית מצטופפת סביב לכהן בו הם מאמינים ולצידם יהיו קהילות רבות נוספות עם כהנים אחרים, חוקי טקס ייחודיים והתנהלות אחרת לגמרי.
המכנה המשותף ביניהם יהיה הניסיון לשמור על ההרמוניה בין אדם לאדם ובין אדם לקוסמוס. כך הוודו מודגש לא רק כאמונה דתית, אלא כאורח חיים.
כוהני הוודו
כוהני הוודו יכולים להיות גברים ונשים ותפקידם חשוב ומגוון: טיפול בישות או מספר ישויות, דאגה לעבודת הפולחן במקדש, לפתוח חסימות בחיי האנשים, לטפל בפרט כשהוא חולה, להוביל את הקהילה לאושר ושגשוג וכו'.
סדר היום שלהם עמוס ותובעני ומתחיל כבר בשעות הבוקר הקטנות. לכוהנים במקדש ישנם "וודו – אונסי" – חניכי כהונה והם אחראים על תהליך הלימוד וההכשרה שלהם. כהן או מתקשר יאתרו את הילד שיבחר להגיע למקדש ולהתמסר לכהונה. המשפחות יצייתו להחלטה הזו וימסרו את ילדם כבר מגיל ארבע, חמש. אם הילד יבחר לשרת רוח טובה, זה יחשב ככבוד למשפחה ואם זו תהיה רוח פחות נעימה, המשפחה תתאכזב, אך תקבל את זה בהכנעה.
המשפחה תמשיך לראות את הילד לאורך תקופת החניכה, אשר יכולה להימשך כשנתיים, שלוש. בסוף תקופה זו, יחליט הכהן האם הילד יחזור לביתו לאורח חיים רגיל או שיהפוך לחלק מהמשפחה הרוחנית המורחבת של המקדש ויישאר לחיות ולגור שם. לילד אין יכולת לקבל החלטה משלו בנושא.
יאוצ'י, כוהנת וודו שפגשנו בטקס הקרבה לישות אוגו, סיפרה לנו כי היא נמסרה למקדש בגיל שלוש ועברה תקופת הכשרה של שבע שנים.
חניכי הכהונה יכולים להיות בגילאים מבוגרים יותר ולהגיע למקדש גם מתוך בחירה עצמית שלהם לאחר גילוי "הפה" – הייעוד שלהם.
כוהני הוודו יכולים להתחתן ולהקים משפחה, אולם אסור להם לגור עם בן/ת הזוג תחת קורת גג אחת. לעתים הרוח שהכהן אחראי על המקדש שלה, תחליט להתחתן עם אחד החניכים לכהונה שבמקדש. במקרה כזה, הוא יצטרך להינשא לרוח ולא יוכל להתחתן עם בת אנוש ולהביא ילדים. מרגע זה הוא יצטרך לשמור על כללי הטאבו של אותה הרוח ולנהל את חייו על פי החוקים שלה – איסורים ספציפיים, תזונה, פולחנים וכו'.
כוהנים שהצליחו לענות על בקשות המאמינים, הופכים להיות פופולריים יותר בקהילה ושמם הולך לפניהם. בדיוק כפי שקוראת בקפה מסוימת בישראל, מוצלחת יותר ומתפרסמת.
שוק הפטיש
וודו בעולם
כיום, בנין והאיטי הן שתי המדינות היחידות בעולם בהן הוודו משמשת כדת רשמית במדינה.
באפריקה נפגוש את הוודו גם בטוגו, גאנה וניגריה. במערב היא משולבת באלמנטים נוצריים ומתקיימת בעיקר בלואיזיאנה, האיטי ומעט בקובה וברזיל.
לקריאה נוספת – רוקדים עם הצל שלהם – וודו בהאיטי
—————–
המסע לבנין נערך בשיתוף – חברת הטיולים מיי טריפ טיולים – MYTRIP וחברת התעופה אתיופיאן איירליינס
לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.