מגדלורים – רומנטיקה עכשיו

המשכיות
בצרפתית, באיטלקית ובספרדית מגדלור הוא "פארה", שם הנגזר מפארוס – המגדלור האגדי של אלכסנדריה, אחד משבעת פלא תבל (ראה גיליון 66 של "מסע אחר"). זהו פלא העולם היחיד שהיה לו שימוש מעשי יומיומי, ובזמנו נחשב למבנה הגבוה ביותר בעולם. אלומת האור שלו, כך טוענים, נראתה למרחק 50 קילומטרים בלב ים.
המגדלור של אלכסנדריה אמנם נעלם כבר לפני כ־600 שנים, אבל "ממשיכיו" ניצבים בכל העולם. בכל חוף מסוכן, על צוקים מבודדים שעלולים לסכן אוניות ובכניסה לנמלים עומדים מגדלים שנבנו כדי שיראו אותם מן הים. ככל שהמגדל גבוה יותר, או ככל שהוא ניצב במקום נישא יותר, גדול הסיכוי שייראה למרחקים. צבעו נועד להדגיש את מקומו באור יום, ואלומות אור, בתדירות ובצבעים משתנים שמקלים על הזיהוי המדויק, מצביעות על הסכנה בלילה. רבים מן המגדלורים מצוידים בצופרי ערפל בעלי עוצמה רבה, שמזהירים ספינות בשעות שהראות מוגבלת, כאשר הערפל מצמצם את טווח אלומת האור.
מדורות, מנורות שמן ענקיות ומראות שהגבירו את האור ציינו לעיני רבי־חובלים מודאגים את מיקומה של היבשה לפני המצאת החשמל. כל אלה הכתיבו אורח חיים: לכל אחד מן המגדלורים מונה שומר, שהיה אחראי להפעלתו הסדירה והיומיומית. "שומרי האור", כפי שהם כונו לעיתים קרובות ("GUARDIANS OF THE LIGHT" הוא שם ספרה של אלינור דה וויר, ממנו לקוח סיפור הזוועה על הפסנתר), חיו תקופות ארוכות בבניין המגדלור עצמו. הם ניהלו את חייהם על פי סדר היום שהכתיבה המשרה – זמני התאורה, תדירות ההפעלה והטיפולים הדרושים. לעיתים קרובות הביאו עימם את נשותיהם ובני משפחתם, וסביב התמרורים האלה, המיועדים לספנים שדרכם אבדה ושסכנת עלייה על שרטון מאיימת עליהם, התפתחה מסורת מפוארת.
בהעדרם של אמצעי ניווט משוכללים, הוקמו המגדלורים בעיקר באזורים מועדים לפורענות. פעמים רבות נקבע מקומו של מגדלור חדש לאחר שספינות טבעו באיזור. סמוך לכף קוד שבארצות־הברית נטרפו במהלך 200 השנים האחרונות יותר מ־3,000 ספינות ואוניות. לאורך החוף המזרחי של הכף הוקמו ארבעה מגדלורים כדי לצמצם את הנזק, וקשה כמובן להעריך כמה כלי שיט ניצלו בזכותם. גם היום נחשב האיזור למסוכן ביותר להפלגה.
באזורים מועדים למעשי פיראטיות, כמו האיים שמדרום לפלורידה (ה־KEYS), התעוררו בעקבות הקמת המגדלורים בעיות חדשות. ספינות טרופות היו אולי חדשות רעות למלחים ולבני משפחותיהם, אבל הן היו חדשות טובות מאוד למי שחילקו ביניהם את שלל הסחורות שנסחפו אל החוף לאחר הטביעה. בקִי וֶוסְט, האי הדרומי ביותר בשרשרת האיים בפלורידה, חיים עד היום צאצאי כמה משפחות שהתעשרו משלל שנאסף מספינות טבועות.
עדויות היסטוריות מצביעות על כך שכבר במאה ה־14 הדליקו פיראטים אורות מטעים לאורך החוף בסקוטלנד, כדי למשוך רבי־חובלים זרים אל המקומות המסוכנים ביותר לאורך החוף. במקום שנקרא בל רוק ("סלע הפעמון") תלו הספנים פעמון שצלצולו הזהיר מפני סכנה. אחד הפיראטים שפעלו באיזור תלש את הפעמון ממקומו, כדי להגביר את סיכויי הטביעה של ספינות; ואכן, שנה בדיוק לאחר מכן טבעה ספינתו של אותו פיראט, כאשר ללא אות האזהרה היא נתקלה באותו סלע עצמו.
הקמתם של המגדלורים דרשה יכולת הנדסית גבוהה ועקשנות אדירה. מקומם נקבע, בדרך כלל, בהתאמה לתנאי השטח, והשיקול המרכזי היה מהיכן ייראה המגדלור בצורה הטובה ביותר לבאים מן הים. עובדה זו הכתיבה הקמת מבנים גבוהים, לא יציבים, על צוקים מוכי סופות ורוח, על דיונות חול שהים נוגס בהן, על איים שאין בהם חומרי בנייה או מים. את כל אלה הביאו מן החוף הקרוב, המסוכן לגישה.
כוכבו של אחד הסיפורים המעניינים הוא המגדלור של אדיסטון (EDDYSTONE), כעשרים קילומטרים בלב ים מדרום לפלימות', בחוף הדרומי של אנגליה. הסלעים המשוננים של אדיסטון הטביעו מאות ספינות, אבל רק ב־1698 החליט הנרי ווינסטנלי, סוחר מלונדון שאיבד כמה אוניות במקום, שכך אי־אפשר להמשיך. במאמץ גדול הוקם המגדלור הראשון שהיה עשוי מעץ. לאחר שנה בלבד הכיר ווינסטנלי בעובדה שהמגדלור אינו חזק דיו, פירק אותו ובנה מגדלור שני, עמיד יותר. כאשר חנך אותו, אמר שהיה רוצה לחשוף אותו "לסופה העזה ביותר שנשבה אי־פעם". בקשתו נענתה ב־1703. בחורף של אותה שנה התחוללה הסערה החזקה ביותר ברישומי ההיסטוריה של האיים הבריטיים. המגדלור של אדיסטון נהרס כליל. ווינסטנלי, שישן בתוכו, נהרג. תושבי פלימות' דרשו להקים מחדש את המגדלור, שנעשה חיוני לאוניות ששטו באיזור.
ב־1709 הקים ג'ון רודיארד, סוחר משי מלונדון, את המגדלור השלישי, גם הוא עשוי עץ. הוא ניצב על תילו במשך 46 שנים. ב־1755 הבחין שומר המגדלור – הנרי הול בן ה־94 – שתנור המטבח נשרף. הוא העיר את שני השומרים האחרים, אבל גם בכוחות משותפים לא הצליחו להשתלט על האש, שכילתה את המגדלור והמבנים שהקיפו אותו. רק למחרת הגיעה יחידת ההצלה. הנרי הול מת שבועיים לאחר מכן.
המגדלור הרביעי באדיסטון נבנה מאבן על ידי ג'ון סמית'ון. היתה זו טכניקה שלא נוסתה עד כה על צוק בלב ים. הוא עמד על כנו שנים רבות, ורק כשנשחקו היסודות החל להתנדנד. ב־1870, בעקבות תלונות חוזרות של שומרי המגדל, הוחלט לפרק אותו. תושבי פלימות' אסירי התודה דרשו כי המגדל המפורק יועבר אל החוף וייבנה מחדש. עד היום הוא מוצג בפני מבקרים. המדריכים במקום משווים את ההישג ההנדסי שבהקמתו לכריית המנהרה מתחת לתעלת לה־מאנש.

מה יש בהם?
עידן המגדלורים הסתיים למעשה. החשיבות העצומה שהיתה להם אבדה או הצטמצמה מאוד. עם זאת, המגדלורים הם סמל המסרב להיעלם. הטכנולוגיה אולי צעדה הלאה והשאירה אותם מאחור, אבל הספרות ("אל המגדלור" של וירג'יניה וולף הוא הדוגמה הבולטת ביותר), הזיכרון התרבותי המשותף ובעיקר הרומנטיקנים בכל העולם מסרבים לזנוח את המגדלורים.
קשה להצביע על הסיבות המדויקות לחיבה זו, ההופכות אותם לסיפור שונה. באותה איבחת אור הם מסמנים ביטחון וסכנה חמורה. הם מייצגים משהו שאפשר לשאוף אליו, אבל צריך, בו־בזמן, להיזהר מפניו. ספינה שמגיעה קרוב מדי אל המגדלור, המסמן עבורה יבשה בטוחה, עתידה להתרסק.
המגדלור הוא בעיקר נקודה שאפשר להתבונן בה בתקווה. אמנם, בנו את המגדלורים כדי שיתבוננו בהם מן הים, על קו הגבול, קו התפר, בין ים ליבשה, אבל רובנו מתבוננים בהם מן החוף. הם משמשים נקודת ציון גבוהה, מובהקת, על חוף ארוך וחסר נקודות ציון. ההשוואה עם סמלים גבריים פאליים כמעט מובנת מאליה, והסבר הכמיהה למגדלורים כחלק מן הגעגועים לזיקפה כבירה מתבקש מאליו ומעורר, בו־בזמן, חיוך נבוך.
בניית מגדלור היא התערבות בוטה של האדם בנוף. התערבות שאינה מנסה להנמיך את קומתה או להשתלב במרחב בלי שתורגש. להיפך, מטרת המגדלור להיות בולט כמה שיותר; לשם כך צובעים אותו באדום, בשחור ובלבן; לשם כך מאירים אותו בלילה; ולשם כך הוא גונח וצופר באורח מוזר בשעת ערפל. הוא ניצב על הצוק כהתרסה, כאמירה: "גם כאן התנהלה התמודדות מוצלחת עם הכוחות הקשים והסרבניים ביותר – הסופות, הצוקים, הערפל, הגלים, הבדידות והשיגעון".
אף אחד כבר לא גר במגדלורים. בשום מקום כבר לא נקשרים ילדיו של שומר המגדלור בחבל כשהם יוצאים לשחק בחצר, כדי שהרוח לא תעיף אותם אל הים. במהלך שנות השישים והשבעים עברו כל המגדלורים תהליך מואץ של אוטומטיזציה, ורובם סגורים היום ומוקפים חומה. הסכנה הממשית שמרחפת עליהם היא מפני מעשי ואנדליזם והשחתה. רבים מן המגדלורים ננטשו, ננעלו או הפכו לאכסניות לתיירים. אחרים עדיין פועלים, ומשרתים בעיקר ספינות דיג ויאכטות המשייטות סמוך לחוף. במגדלור של בוסטון, על אי קטן בכניסה לנמל, ממשיך צוות קשיש להפעיל את המגדלור ידנית, כחלק משימור המסורת. זהו המקום היחיד בארצות־הברית שבו מופעל עדיין מגדלור כמו בימים הטובים.

* מגדלורים הם אוסף פרטי, מסע של ציד פרפרים. כל אחד מקבץ את אלה שבהם היה, אליהם נסע במיוחד או נקלע במקרה. אין שניים דומים. כל אחד ניצב בנוף שונה, מעל גלים אחרים. צבוע אחרת, בנוי לא כמו האחרים. יש פריטים באוסף הזה שמעוררים אצלי זכרונות רומנטיים וענוגים (מגדלור לבן בקצה לשון יבשה בדרום האי סנטוריני), אחרים מעוררים השתאות, תחושת הישג וצמרמורת. זהו חלק מן האוסף הפרטי. אלה לא המגדלורים החשובים ביותר בעולם. אין דבר כזה.

טנריף
בגשם זלעפות נסעתי עם שמעון לב על פי מפה לא מדויקת של האי טנריף לחפש מגדלור. הגענו לעיירה קרובה לפונטה דה טנו (PUNTA DE TENO), הקצה הצפון־מערבי של האי. בבית קפה שווילון חרוזים חסם את הכניסה אליו שאלנו איך אפשר להגיע אל המגדלור. הברמן ניגב את השולחן במטלית, ומשך בכתפיו. "לא כדאי לכם. אין מה לראות, אין כביש, לא מעניין".
הוא צדק לגבי הכביש. דרך העפר הבוצית נראתה בעייתית מאוד. אבל הנוף עצר את הנשימה מיד לאחר שהגענו לקו החוף. שער המגדלור היה סגור, ונפש חיה לא נראתה בכל האיזור. פרקנו ציוד צילום, טיפסנו מתנשפים על סוללת עפר קטנה. פתחתי מטרייה שחורה כדי לסוכך על המצלמות. הרוח הפכה אותה. המגדלור הבזיק בקצב אחיד, ואחרי כמה ספירות גילינו שרווחי הזמן הם 11 שניות בין ההבזק הראשון לשני, 15 שניות בין השני לשלישי, 12 שניות להבזק הבא, וחוזר חלילה. ספרתי בקול רם, ושמעון ניסה לצלם. חצי שעה נמשכה העקשנות הזו, עד שחזרנו רטובים לגמרי למכונית.

קי ווסט, פלורידה
קי ווסט הוא אי שטוח לחלוטין. המגדלור, לבן לגמרי ועשוי אבן, ניצב היום בלב שכונת מגורים יוקרתית. בדיוק מולו התגורר פעם הסופר ארנסט המינגווי. שני הבניינים האלה הם היום אתרי הביקור הפופולריים ביותר באי. בשניהם גובים דמי כניסה. אבל מן המגדלור התצפית על האי טובה הרבה יותר מאשר מן המרפסת של המינגווי. להמינגווי היתה בריכת שחייה הרבה אחרי ששומרי המגדלור טבעו.
ג'ון סימונטון, שקנה את קי ווסט מחואן סאלאס ב־1821, שילם עבורו אלפיים דולר. תושבי המקום התפרנסו בעיקר משוד וביזה של ספינות ואוניות שנטרפו. ואלה לא חסרו בסביבה זו. ב־1825, למורת רוחם הגלויה של חלק מן התושבים שראו בכך סכנה לפרנסתם, הוקם באי המגדלור הראשון. הוא התנשא לגובה 32 מטרים, ומייקל מאבריטי שימש בו כשומר הראשון, עד יום מותו ב־1832. אשתו ברברה, אם שמונת ילדיהם, ירשה את התפקיד והמשיכה להתגורר שם. הכל התנהל כשורה עד שהגיעה סופת ההוריקן של 1846.
בבסיס המגדלור נדחסו בליל העשרה באוקטובר יותר מתריסר אנשים, שנמלטו מבתיהם הרעועים וקיוו למצוא מסתור במגדל היציב. ברברה מאבריטי מילאה את חובתה וטיפסה אל חלקו העליון של המבנה כדי להאיר לעבר המפרץ. היא ניסתה להבחין באורו של המגדלור השכן, שניצב על אי זעיר בשם סאנד קי. שם ניהלה אלמנה אחרת, רבקה פלאהרטי, אם לחמישה, מגדלור שניצב על פיסת חול בלב ים. הסופה התגברה, וסדקים חרצו את קירות האבן. ברברה רצה במורד המדרגות, זועקת לכולם להימלט החוצה. בחשכה שהשתררה דחפה את אחת מבנותיה אל מחוץ למגדל, וברגע שעמדה לחזור פנימה כדי להציל את האחרים קרס המבנה כולו וקבר תחתיו שבעה מילדיה ושבעה אנשים נוספים. למחרת בבוקר, כשהתבהרו השמים, התברר לה שסאנד קי השכן נמחה מעל פני האדמה; כולל המגדלור, רבקה פלאהרטי וחמשת ילדיה.
המגדלור של קי ווסט הוקם שוב זמן קצר לאחר מכן, במקום בו הוא ניצב היום, מעט פנימה בלשון היבשה. בדיוק לפני מאה שנים הוגבה, כדי שאלומת האור שלו תיראה מעל הבתים שהקיפו אותו. ב־1969 החליט משמר החופים האמריקאי שאין בו עוד צורך, והוא חדל להאיר. שלוש שנים אחר כך נפתח לביקורי הקהל.
כשביקרתי ברחוב ווייטהד בקי ווסט, השתרך תור ארוך בכניסה לביתו של המינגווי. מעבר לכביש קראה הקופאית בכניסה למגדלור את "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט. המינגווי נחשב היום מאור גדול יותר ממגדל אבן לבן.

קאבו די סאו וינסנטה, פורטוגל
בפינה הדרום־מערבית של אירופה ניצב קאבו די סאו וינסנטה. בסאגרש הסמוכה (מרחק שישה קילומטרים מן המגדלור למצודה) היה בית הספר הימי של אנריקה הספן. מכאן יצאו ולכאן שבו הימאים הגדולים שטיפח, כדי שיגלו את העולם. מכאן הפליגו ברתולומיאו דיאש, וסקו דה גאמה ומגלי עולם אחרים. המגדלור של כף וינסנטה הקדוש היה הנקודה האחרונה שראו באופק כאשר התרחקו. המגדל בראש הצוק היה הנקודה הראשונה שהתגלתה לעיניהם כאשר חזרו מן המסע. מכאן נופפו אהובותיהם במטפחות משי כשהפליגו, ולכאן באו כדי לחכות לשובם.
המגדלור שניצב כאן מתאים לתמונה הזו. איני יודע מתי בנו אותו, אבל מבנה האבן המוצק, הנמוך (הצוק הרי גבוה מספיק מעל פני הים) נראה בטוח מאוד, יציב; ניגוד מושלם לספינה שמיטלטלת בים. הוא צבוע בלבן בוהק, עם גג אדום. יש צוות שמטפל בו במסירות, והוא עדיין פועל. המבקרים יכולים להתקבץ על מרפסת התצפית הרחבה, להתכופף מעבר למעקה, להתבונן בגלים שמתנפצים ללא הרף על סלעי החוף ולחשוב מה עלול לקרות לספינה שאינה מבחינה באורו של המגדל.

גיי הד, מרתה'ס ויניארד. מסצ'וסטס
כדי להגיע אל האי הקטן המכונה "הכרם של מרתה" (MARTHA’S VINEYARD) שטים כשעה במעבורת מן העיירה וודס הול. המגדלור עצמו ניצב באיזור מבודד מאוד של האי, במרומי צוקים אדמדמים, שמתנשאים כשישים מטרים מעל פני האוקיינוס. זה מבנה לבנים אדומות, שהוקם ב־1856. קדם לו מגדל עץ שנבנה ב־1799, ונועד לסמן את הכניסה הבעייתית למפרץ של האי. המגדל מנצנץ בכל שעות היום והלילה בתאורה לבנה ואדומה. הוא מוקף באפרי דשא ירוקים ונראה פסטורלי מאוד. נפש חיה לא נראתה בסביבה.
לא רחוק משם, בעיירה אדגרטאון, נכנסנו לחנות מזכרות ונותרנו פעורי פה. כמעט כל מה שמכרו בחנות הזו היתה לו נגיעה למגדלורים (מלבד המגדל שבגיי הד, יש באי שלושה מגדלורים נוספים). היו שם משחקי קלפים עם ציורי מגדלורים, מגבות מטבח, טי שירטס, לוחות שנה, גלויות, מגנטים למקרר, סיכות, עגילים, עטים, ואפילו מכלים קטנים כאלה, שכאשר הופכים אותם יורד שלג. הכל עם מגדלורים. סיפור אהבה.

פורטלנד ביל, אנגליה
כשנסעתי באוטובוס מווימאות' (WEYMOUTH) בחבל דורסט, דרום אנגליה, למגדלור פורטלנד ביל (PORTLAND BILL) חשבתי שאגיע למקום מבודד לחלוטין. שקלתי האם להביא איתי משהו לאכול, וויתרתי. המיקום, העונה והכביש הריק הטעו אותי.
מגרש חנייה גדול ובו כמה מאות מכוניות כמעט הקיף את המגדלור. לצד המגדלור פעלו שתי מסעדות. בראשונה אי־אפשר היה להשיג שולחן. בשנייה שיחק לי המזל. איש אחד גילה שאביו הישיש והסנילי הלך לשוטט לאורך החוף ללא השגחה וויתר לי על שולחן מצוין ליד החלון, שממנו אפשר לראות את המגדלור. אכלתי שני טוסטים עם גבינה ועגבניה, שתיתי קפה ונגסתי מן העוגה הוורודה בטעם פלסטיק. המגדלור עצמו היה גבוה, יפה, חדש ולא מעניין. קילומטר משם, במעלה הגבעה, ניצב המגדלור הישן. מעל מבנה עץ לבן, שבו גרה משפחה שתולה המון כביסה ולא אוהבת שחודרים לה לפרטיות, מתנשא מגדל לבן ויפהפה. המגדלור החדש של פורטלנד ביל נראה מכאן קטן מאוד.
אטלנטיק סיטי, ניו־ג'רזי
עיר ההימורים של דונלד טראמפ על החוף המזרחי היא המקום האחרון שבו אתה מצפה למצוא מגדלור. זו עיר של לילה ותאורת ניאון, ובבוקר הרחובות נטושים והכל מסנוור. בלב שכונה שנראית רע, לא רחוק מן המקום שבו חנתה ניידת משטרה, ניצב מגדלור נטוש, גבוה מאוד (על חופים שטוחים ונמוכים יש תמיד מגדלים גבוהים); כמו תמונה שחלקיה אינם מתחברים. מכונות מזל הן הסמל הרומנטי של אטלנטיק סיטי. מה עושה מגדל כמוך בשכונה מן הסוג הזה?

כף מאי, ניו־ג'רזי
על החוף של כף מאי (CAPE MAY), ניו־ג'רזי, לא רחוק מאטלנטיק סיטי, יש מגדלור מטופח ויפה. אפשר לטפס כמאתיים מדרגות ולהגיע לתצפית, אפשר לשבת על החוף ולהתבונן. מול המגדלור עמדה קבוצה גדולה של צַפָרים והתבוננה בכיוון ההפוך. הם באו לראות דורסים מיוחדים ולא גילו עניין כלשהו במגדלור. "כן, הוא יפה, אבל לא מעניין. הוא עומד שם תמיד. העופות האלה כבר לא יהיו כאן מחר. תואיל בבקשה לא לחסום את עדשות המשקפת. תודה".

צ'טהם, נאוסט והיילנד לייט בכף קוד, מסצ'וסטס
נסענו פעם (רומי אל־עמי ואני) במיוחד מישראל לכף קוד, ארצות־הברית, כדי לראות איך מעבירים את המגדלור של נאוסט (NAUSET). כשהגענו, התברר שההעברה נדחתה בשבוע. שינוי של הרגע האחרון, אמרו לנו, הקבלן לא הספיק לסיים את חיתוך בסיס הבטון. שבוע לאחר מכן כבר היינו במקום אחר.
כף קוד הוא איזור מצוין לציידי מגדלורים. על רצועת חוף אחת יש ארבעה מגדלורים חשובים ומעניינים, עם מסורת מפוארת. במהלך השנתיים האחרונות ניצלו שניים מהם, במאמץ משותף של אלפי אנשים, מהתמוטטות וקריסה. הראשון, והחשוב יותר, הוא היילנד לייט (HIGHLAND LIGHT), המכונה גם המגדלור של כף קוד. ראינו אותו חצי שנה לאחר ההעברה, שבוע לאחר שהחלו להפעיל אותו מחדש. הוא הוקם סמוך לעיירה טרורו (TRURO) ב־1797, ומקימיו סברו שיעמוד על תילו רק 45 שנים. כאשר הוקם, הפרידו 180 מטרים בין בסיסו לשפת המצוק. ב־1995 נותרו רק עשרה מטרים בין המגדלור לתהום. הסופר האמריקאי הנרי דייוויד ת'ורו, שביקר במקום כמה פעמים במהלך המאה ה־19, תהה כבר אז כמה שנים נותרו למגדלור הניצב בראש הצוק. בקיץ של 1996, במבצע הנדסי מורכב ויקר ובמימון של תורמים, הועבר המגדלור כמה מאות מטרים אחורה, וניצל.
המגדלור של נאוסט שהוקם ב־1838 היה הבא בתור. שניהם סבלו מאותה מחלה: גלי הים נגסו בצוק החולי שעליו ניצבו, המרחק בין המגדל לבין שפת הצוק הלך והתקצר, ולכולם היה ברור שהמגדל של נאוסט לא יחזיק מעמד חורף נוסף. אנשי משמר החופים משכו כתפיים בחוסר אונים. המגדלורים אמנם בבעלותם, אבל אין להם כסף למבצעים רומנטיים מהסוג הזה. מדובר במיליוני דולרים של השקעה במבנים שאין להם ערך מעשי. סביב שני המגדלורים התארגנו מתנדבים באגודות שימור, שהחליטו לקחת אחריות על האתרים ההיסטוריים האלה.
במשך כמה חודשים התכתבתי בדואר אלקטרוני עם שירלי סאבין, האחראית על אתר האינטרנט המוקדש לשימור המגדלור בנאוסט. טכנולוגיה שעבר זמנה משתמשת באינטרנט – החזית העכשווית ביותר של החידושים הטכנולוגיים – כדי לגייס כסף ואהדה (יש ברשת עשרות אתרים של אגודות לשימור מגדלורים ואתרים של מגדלורים מסוימים). שירלי היתה אדיבה מאוד ומיומנת להפליא ברזי הרשת. היא העבירה אלי קובצי מידע על פעילות האגודה, צילומים של המגדל ושל שפת הצוק המאיימת להתמוטט. היא ענתה לכל שאלה ואמרה שתשמח לפגוש אותנו באתר המגדלור. שירלי ובעלה, שניהם תושבי איסטהם הסמוכה, גימלאים נמרצים בשנות השבעים, הניחו על ראשינו קסדות מגן ירוקות וכיוונו אותנו במעלה השביל. הפועלים ניסרו את בסיס הבטון שעליו עמד המגדלור של נאוסט. כששאלתי את שירלי מה אכפת לה אם המגדלור ייפול לים, היא חייכה בעיניים צעירות מאוד ואמרה: "כאן התנשקתי בפעם הראשונה. כל הזכרונות הנעימים ביותר שלי כרוכים במקום הזה. לעולם לא אסלח לעצמי אם אתן לו ליפול סתם כך. זה חלק חשוב מהנוף שלנו, ודברים כאלה לא נוטשים. זה משהו שצריך לשמר. עובדה שהתגייסו מספיק תורמים ומתנדבים למבצע הזה".
צמוד למגדלור ניצב בניין פרטי. פעם שימש את השומר, אבל מאז נמכר כמה פעמים, והיום גרה בו גברת ממושקפת בשנות החמישים לחייה בשם מרי דאובנספק. היא עמדה במרפסת, חובשת קסדת מגן, והתבוננה בחופרים. מרי לא הגיעה עדיין להסכם לגבי העברת ביתה לאתר שאליו מועבר המגדלור (כמאתיים מטרים משפת הצוק. לפני ההעברה, עמד המגדלור במרחק עשרה מטרים מן השפה). אם לא תגיע להסכם עם אגודת השימור, היא יודעת, עלול ביתה ליפול לים בעוד שנתיים או שלוש.
שבוע לאחר שעזבנו את נאוסט בישר אתר האינטרנט של שירלי על העברתו המוצלחת של המגדלור. הרומנטיקה ניצחה.