בלילה חלמתי שאני עטוף בדוד של מתכת. האוניה התנדנדה מצד לצד וגלי ים בני שבעה רגל התדפקו על הדפנות והחרידו את שנתי. מוקדם בבוקר התעוררתי ועליתי לסיפון. למרות הטלטלות הרגשתי טוב ואכלתי ארוחת בוקר בהמשכים, קפה ועוגה, סלט פירות עם גרנולה ויוגורט. חביתה עם ירקות.
עליתי לסיפון. אנחנו לגמרי לבד כאן בלב האוקיינוס הפסיפי הבלתי שקט. לרגע הופיעה אוניה באופק ונמסה אל ענני האובך. תהיתי איפה בדיוק נמצא סוף העולם שבו נשפכים מי האוקיינוס אל תהומות אין חקר. אני מביט במים ובשמיים. אין ציפור שמלווה אותנו, אין לוויתן שמפריח בלון רסיסים סביבו. מדבר שממה של ים וגלים דו מימדי עד האופק. מעניין מה הוא צופן בחובו.
טלטולי הספינה שככו כאשר הגענו אל האי סן בנדיקטו, הראשון מבין ארבעת איי סוקורו הגעשיים שאנו נבקר בשלושה מהם. אני מביט על הנוף החדש. שני צבעים מאפיינים את האי, שחור הבזלת ואפור של האפר הגעשי. נדמה שהגענו אל עולם אחר זר ומנוכר. עננות כבדה מוסיפה לתחושה הדרמטית, אם לא לאמר המאיימת. יחד עם זאת יש פה סימני חיים. ציפורים שוב עפות בשמיים מעל סלעי האי, מקננות על הצוקים השחורים ומקשטות אותם בפסים לבנים של לשלשת.
בשעה שבע בבוקר כבר עלינו לסירות הזודיאק זוגות זוגות, לבושים בחליפת צלילה כולל חולצה תרמית, גרביים וכפפות, חגורת משקולות, מאזן ציפה ווסת לנשימה, מסיכת צלילה, סנפירים ובלוני נייטרוקס. הפלגנו אל אתר הצלילה, ולספירה עד שלוש הנחתי לגוף ליפול אחורנית אל המים. מתחת למים מבעד מסכה ומסך של בועות פקחתי את עיני וגיליתי עולם ומלואו.
העולם המופלא של חיות הים הגדולות של איי הפסיפיק. כרישים לבני סנפיר שכבו על הסלעים בתחתית קניון מול הזרם ונשמו את החמצן שעבר על פני הזימים. מנטות ענק עם מוטת כנפי סנפירים בני שבעה מטרים הופיעו ממחשכי האוקיינוס כמו היו אלו ציפורים עפות בשמיים. כריש לוויתן שחה מעלינו ויצר צל גדול וחשוך על סביבתו. טוב, לא הכל קרה בבת אחת. אבל לאט לאט נאספו החוויות.
עלינו לספינת הצוללים 'נאוטילוס' יחד עם עוד שלושים צוללים מכל העולם ותריסר אנשי צוות
אנחנו מפליגים כדי לצלול
בשעה שבע בבוקר כבר עלינו לסירות הזודיאק זוגות זוגות, לבושים בחליפת צלילה כולל חולצה תרמית, גרביים וכפפות, חגורת משקולות, מאזן ציפה ווסת לנשימה, מסיכת צלילה, סנפירים ובלוני נייטרוקס
צילום: ענבל רז. קרני השמש חדרו אל מתחת למים והשונית הפכה לצבעונית יותר. תמנון התהלך בזרועותיו הרבות הנשפכות על פני הסלע ואנו הבטנו בו מקרוב, מנסים להתיידד איתו דרך הידע שרכשנו מ'מורתי התמנונית'. ⁷ההנאה נשפכה ממני מבעד למסכה, נדב פרש את ידיו בהשתאות וענבל חייכה וצילמה ללא הרף
צילום: ענבל רז. כריש לוויתן שחה מעלינו ויצר צל גדול וחשוך על סביבתו
צילום: ענבל רז. העולם המופלא של חיות הים הגדולות של איי הפסיפיק. כרישים לבני סנפיר שכבו על הסלעים בתחתית קניון מול הזרם ונשמו את החמצן שעבר על פני הזימים
ממעמקים
ירדנו לצלילה ראשונה ואחריה ארוחת בוקר ועוד צלילה אחת. נחנו קצת וירדנו לצלילה שלישית ואחריה שוב אוכלים וצוללים ושוב אוכלים. שיגרה של חופשת צלילה אינטנסיבית, חמישה ימים, ארבע צלילות בכל יום.
המשכנו אל האי 'רוקה פרטידה' הסלע החצוי, כשמו כן הוא, צוק בולט מעל פני האוקיינוס, בודד ויחיד עד קצה האופק. זהו שריד לפעילות געשית קדומה בלב האוקיינוס השקט כמו כל איי הוואי פולינזיה והפסחא. הסלע הבודד מוצא את עצמו משמש בית ומשענת לכל כך הרבה עופות ים מעל המים ודגים מתחת. מקום לנוח בו, להצטנף במערה מגינה מן הזרמים, לתת לכנפיים וסנפירים להרפות מתנועתם. מקום לאכול בו לפי הסדר שיצרה שרשרת המזון.
איך היתה הצלילה? שואלים פה אחד את השני. "שתי מנטות, כרישי פטיש, כרישים כסופי סנפיר" היתה היום התשובה בטון שנשמע כמו 'עוד יום שגרתי במשרד, מה כבר יכול להיות…'
בפעם המי יודע כמה אנו מתקרבים אל הסלע ויורדים לצלילה. צוק הסלע יורד בתלילות אל העומק ללא קרקעית נראית לעין, שפע דגים שוחים לכאורה בנחת בעולם שלהם. כוך בסלע ובו שמונה כרישים לבני סנפיר מצטנפים יחדיו כמו שהם אוהבים. אחד מהם נבהל לרגע מהנוכחים החדשים, מתנער ושוחה משם והחבורה מסתדרת מחדש.
אני שוחה וסביבי תערובת מופלאה ושלווה של דגים וכרישים מול הצוק התלול. מרחוק נראית צללית של כריש גדול בודד, אולי סילקי או גלפגוס. דג טונה ענק כסוף מבריק עם משיחת מכחול צהובה בסנפיריו חולף על פני מרחק מטרים ספורים. פסטורלי משהו, גן עדן מתחת לפני הים.
לפתע מתחוללת מהומה, שני כרישים ששחו לאיטם נורים כחץ מקשת אל לב המאפליה ובעקבותיהם חשים כל הדגים. מורנה גדולה צדה בשיניה דג שעבר בקירבתה, הכרישים חשו לחטוף ממנה את שלל הציד והדגים מיהרו כדי לזכות בפירורים מן הטרף.
כשעלינו מן הצלילה אל פני הים והמתנו לסירת הזודיאק שתאסוף אותנו, נחתו לידינו קבוצה של עופות ים, סולות חומות, יפות וחברותיות, שחו התקרבו והביטו אלינו בעיניים סקרניות וללא מורא.
הסלע החצוי הוא ביתם של מאות סולות, "בוביס" קוראים להם בחמידות באנגלית. הן חומות ולבנות וכל מה שביניהם והן נוחתות על צוקים מסויידים בלבן הלשלשת. בין הצלילות ביקשתי שייקחו אותי בסירה קרוב אל האי אל הסולות שיושבות עליו בהמוניהן. הצטרפו אלי עוד כמה צוללים. לרגע עזבנו את עולם הדממה והתחברנו אל עולם השמיים ואל הסולות שמצאו להן משענת יחידה לרגליהן במרחב האוקייאני.
המשכנו אל האי 'רוקה פרטידה' הסלע החצוי, כשמו כן הוא, צוק בולט מעל פני האוקיינוס, בודד ויחיד עד קצה האופק. זהו שריד לפעילות געשית קדומה בלב האוקיינוס השקט כמו כל איי הוואי פולינזיה והפסחא
צילום: ענבל רז. דג טונה ענק כסוף מבריק עם משיחת מכחול צהובה בסנפיריו חולף על פני מרחק מטרים ספורים. פסטורלי משהו, גן עדן מתחת לפני הים
צילום: ענבל רז. מרחוק נראית צללית של כריש גדול בודד, אולי סילקי או גלפגוס
הסלע החצוי הוא ביתם של מאות סולות, "בוביס" קוראים להם בחמידות באנגלית
הסולות חומות ולבנות וכל מה שביניהם והן נוחתות על צוקים מסויידים בלבן הלשלשת. בין הצלילות ביקשתי שייקחו אותי בסירה קרוב אל האי אל הסולות שיושבות עליו בהמוניהן. הצטרפו אלי עוד כמה צוללים. לרגע עזבנו את העולם הימי והתחברנו אל עולם השמיים ואל הסולות שמצאו להן משענת יחידה לרגליהן במרחב האוקיאני
צילום: ענבל רז. בפעם המי יודע כמה אנו מתקרבים אל הסלע ויורדים לצלילה. צוק הסלע יורד בתלילות אל העומק ללא קרקעית נראית לעין, שפע דגים שוחים לכאורה בנחת בעולם שלהם
אל האי סוקורו
בשעות הלילה הפליגה הספינה אל האי סוקורו, הגדול והוותיק בקבוצת האיים. התעוררנו בצידו המזרחי מול השמש העולה. נופים של בזלת שחורה, משושים חומים ושלל צבעי אדמה. הבלייה כבר פוררה חלק מן הסלעים, וזרעים קלילים נישאו ברוחות מן היבשת ונפלו על כיסי הקרקע. גשמים הירוו אותם והם נבטו, והנה האי מתחיל לקרום צמחיה ראשונית בדרך להשלים את תהליך הבריאה. מריחות של ירוק הצמחיה מוסיפות צבע טרי ורענן לנוף האי.
יש גם יום של אכזבות. הים היטלטל בפראות. הראות היתה אפס או מוגבלת מאוד, המדריך לא היה משהו, צוללים ולא רואים ממטר. אז גם מרגישים את האוזן הכואבת ואת הבחילה הנשכחת. בערב נסתמה לי האוזן, לא שמעתי כלום וגם שיווי המשקל שלי התערער. נדב הזליף לי טיפות שמן זית חם, הצטנפתי לי במיטה והתפללתי לשוך הסערה.
ביום הרביעי יצאה השמש. דומה שנבראה מחדש. אחרי שלושה ימי צלילות בנופך דרמטי קודר בצבעי אפור, אפילו האיים הגעשיים בסוף העולם עברו משיכת מכחול צבעונית ונדמו לרגע לאיים קאריבים תוססים ומלאי חיים. המדריך חואן דוד הוביל אותנו מתחת למים אל תחנת הניקיון לצפות אל הכחול העמוק. שם המתנו לבאות. מתוך הכחול הסתמנו שתי צלליות גדולות שהתקרבו והתבררו. 'האמר הד', שני כרישי פטיש עוצמתיים התקרבו אל תחנת הניקיון ואלינו, עשו סיבוב ראווה והסתלקו כלעומת שבאו. וואו.
קרני השמש חדרו אל מתחת למים והשונית הפכה לצבעונית יותר. תמנון התהלך בזרועותיו הרבות הנשפכות על פני הסלע ואנו הבטנו בו מקרוב, מנסים להתיידד איתו דרך הידע שרכשנו מ'מורתי התמנונית'. ⁷ההנאה נשפכה ממני מבעד למסכה, נדב פרש את ידיו בהשתאות וענבל חייכה וצילמה ללא הרף.
בערב ענבל ישבה בחדר האוכל עם נדב מול המחשב שלה וערכה את התמונות שצילמה, בהרבה רגש ומקצועיות. מאחוריהם הצטברו צוללים והביעו התפעלות מהתמונות שלה. ענבל בת הים התמוגגה, כמה חשוב לקבל פידבקים טובים ומעודדים שכאלו.
אני לומד כאן את היכולת לוותר על צלילה פה ושם, לדייק את הרצון והיכולת שלי מול ההיצע. צוללים כאן ארבע צלילות ביום, החל משבע או שמונה בבוקר ועד חמש או שש אחר הצהרים. כל צלילה אורכת כשעה, יחד עם לבישת חליפות הצלילה והציוד, העברה בסירת הזודיאק לאתר הצלילה, החזרה לספינה, הורדת הציוד והשטיפה, כשעה וחצי עד שעתיים. נותרות שעתיים שלוש לאכול וקצת לנוח בין הצלילות. אני מרגיש עומס גדול על הגוף. יחד עם זאת המחשבה לוותר על צלילה מביאה מחשבות נוספות, ומה אם בדיוק יראו דולפינים, או כרישי פטיש או כל דבר אחר, וכולם יהיו באופוריה ואני ארגיש לא שייך. ואולי בכל זאת אתאמץ ואנוח אחר כך, מתי אחר כך בדיוק…
וכך אחרי שלושה ימים כשאני מרגיש מותש אני מוותר על צלילה אחת, והשד לא נורא כל כך. למחרת אני משחרר עוד צלילה אחת, ואולי מתחילה כעת תקופה חדשה בחיי שבה אני מוכן לוותר מידי פעם על לעשות, ללא תחושת החמצה, אלא דווקא תחושה של דיוק, אני עושה מה שמתאים לי…
בשעות הלילה הפליגה הספינה אל האי סוקורו, הגדול והוותיק בקבוצת האיים. התעוררנו בצידו המזרחי מול השמש העולה. נופים של בזלת שחורה, משושים חומים ושלל צבעי אדמה
ביום הרביעי יצאה השמש. דומה שנבראה מחדש. אחרי שלושה ימי צלילות בנופך דרמטי קודר בצבעי אפור, אפילו האיים הגעשיים בסוף העולם עברו משיכת מכחול צבעונית ונדמו לרגע לאיים קאריבים תוססים ומלאי חיים
בערב ענבל ישבה בחדר האוכל עם נדב מול המחשב שלה וערכה את התמונות שצילמה, בהרבה רגש ומקצועיות. מאחוריהם הצטברו צוללים והביעו התפעלות מהתמונות שלה. ענבל בת הים התמוגגה, כמה חשוב לקבל פידבקים טובים ומעודדים שכאלו
צלילה אחרונה
ביום החמישי חזרנו לאי סן בנדיקטו. יום שמש יפה, אם כי הגלים לא הירפו. דניאלה המדריכה שאלה אותי מה אני מזמין לצלילה האחרונה. חשבתי קצת ועניתי "אני רוצה לראות את המנטות מקרוב, להתיידד איתן, להרגיש חלק מהעולם שלהן".
היינו הקבוצה האחרונה שנכנסה לצלול. ירדנו לעומק חמישה עשר מטרים, וכבר בדרך צפינו בכריש פטיש מסתובב ומרחרח את דרכו. הגענו אל סלע הניקיון ומצאנו אותו רוחש פעילות בלתי פוסקת.
הדגים הספרים 'Barber fish'. הסתובבו בין שפע כרישי פטיש, כסופי סנפיר, סילקי, גלפגוס ואפילו טייגר אחד שבאו לקבל טיפול ניקיון מטפילים. יש פה הדדיות שטובה לכולם. הדגים המנקים מקבלים מזון בפתח ביתם והכרישים זוכים לניקיון. יחסים כאלו של שיתוף פעולה בטבע שכולם מרוויחים מהם נקראים הדדיות mutualism.
המרוויחים הגדולים הם אנחנו הצוללים. שלוש מנטות ענקיות הגיעו בזו אחר זו, מרחפות בתנועה איטית. כל אחת עם פמליה של דגים שנצמדו לבטנה או שחו לצידה. הן ריחפו בזו אחר זו, ואחת מול השניה, נמנעות ממגע וחותרות את דרכן.
ואז הגיעה מנטה שחורה, אחת מיני לא מעט מנטות שכבר פגשנו כאן באיים. גב כהה והדפס לבן לא רגולרי על חזה הזימים שלה, ופמליה של דגים מלווים צמודה אליה.
נדב שהיה בקרבתה ושמע על חיבת המנטות לבועות אוויר, שחה מתחתיה ופלט בועות שהתגלגלו על גופה של המנטה. "ראיתי שהיא רטטה ואהבה את זה, אז המשכתי" אמר לנו אחרי הצלילה. הוא שחה אל מתחת לכנפיה והוציא אוויר שוב ושוב. דומה היה שהמנטה מאיטה ומצפה לעוד מנת בועות. כאשר התרחקה מאיתנו הסתובבה וחזרה ונדב המשיך לשחרר בועות. זו היתה תקשורת אינטימיות במיטבה בין אדם למנטה.
עלינו אל פני המים וכולנו דיברנו בהתרגשות על המנטה והבועות. לפתע קרא נדב "היא פה". מייד שמנו מסכות צלילה והכנסנו ראשים למים. זו היתה אותה מנטה שחורה עם הכתם הלבן על החזה. אין לי ספק שהיא עלתה להיפרד מנדב ואולי גם מכולנו. וכך היא נופפה בכנפיה, התרחקה למעמקים ונמוגה בערפילי המים.
במקום בו אנו חוזרים מן הצלילה באחורי ספינת האם מותקנות שתי מקלחות חמות חיצוניות שבהם נעים להתקלף מתוך חליפות הצלילה הקרירות. התקרבתי לענבל וחיבקתי אותה. בין טיפות הים המלוחות וטיפות המקלחת החמות יכולתי להבחין בטיפות שהן דמעות שזלגו מעיניה. "אלו דמעות של התרגשות" לחשה לי "הכל כל כך יפה", ואני חשבתי לעצמי שהן דמעות מתוקות של הפנמת ההרגשה שהיא חלק מהעולם התת ימי היפה הזה.
צילום: ענבל רז. מורנה גדולה צדה בשיניה דג שעבר בקירבתה
דניאלה המדריכה שאלה אותי מה אני מזמין לצלילה האחרונה. חשבתי קצת ועניתי "אני רוצה לראות את המנטות מקרוב, להתיידד איתן, להרגיש חלק מהעולם שלהן"
עלינו אל פני המים וכולנו דיברנו בהתרגשות על המנטה והבועות. לפתע קרא נדב "היא פה". מייד שמנו מסכות צלילה והכנסנו ראשים למים. זו היתה אותה מנטה שחורה עם הכתם הלבן על החזה. אין לי ספק שהיא עלתה להיפרד מנדב ואולי גם מכולנו. וכך היא נופפה בכנפיה, התרחקה למעמקים ונמוגה בערפילי המים
"אלו דמעות של התרגשות" לחשה לי ענבל "הכל כל כך יפה", ואני חשבתי לעצמי שהן דמעות מתוקות של הפנמת ההרגשה שהיא חלק מהעולם התת ימי היפה הזה
