בזמן שהותי בעזוז נסעתי כמה פעמים אל הדיונות של הנגב המערבי. הופתעתי לגלות שמדובר בים של חולות רחב ידיים המשתרע על פני עשרות קילומטרים, וזכיתי לחוויה שחשבתי שהיא שמורה רק למטיילים המרחיקים אל מדבר הסהרה. מדבר החולות הזה מתחיל כבר כאן אצלנו בדרך מעזוז אל עזה, נמצא גם בצפון סיני ובמצרים, והלאה אל לוב אלג'יר ומרוקו. חולות עגור נוגעים בחולות חלוצה שמשתלבים עם חולות נחל סכר, ותרבות של עמים שלמים, סוחרים חקלאים ורועים, מכוסה בשמיכת החול הגדולה.
הדיונות מסודרות בניצב לכיוון הרוחות המגיעות מן הים. גרגר אחר גרגר הרוח נושאת ומניחה אותם זה בצד זה, ויוצרת רכסים של חוליות. אני נוהג בג'יפ ויחד עם שיירות הגמלים של פעם אנחנו חוצים אותן בדרכנו אל הים של עזה, דיונה אחר דיונה, למעלה ולמטה, למטה ולמעלה, כמו בשיר הילדים. כך עברו שיירות אנשי המדבר עם הגמלים עמוסי סחורות, בזמן הנבטים, הרומאים והביזנטים, בין ערי המסחר ומרכזי החקלאות, מעובדה לשבטה ומשם לרחובות שבנגב ולחלוצה, עד שהגיעו אל חוף הים ואל האניות שעגנו בנמלים והמתינו לסחורות.
פעם היו פה בדואים, בשנות החמישים הם גורשו מכאן. במבצע 'הגר' הם נשלחו אל המדבר כמוה, מי לבקעת באר שבע ומי לסיני. הדיונות החליפו ידיים ונקרעו בין הצבא ורשות שמורות הטבע. שני הגופים אינם ששים שמטיילים יגיעו לאזור. בימי שישי שבת כאשר הצבא אינו מתאמן, יש חלון הזדמנויות לטייל כאן.
היום נותרו כאן שרידי בתי קברות של נוודי המדבר, בורות מים שחלקם משמשים את הבדואים עד היום, חוות חקלאיות עתיקות בנות אלפיים ושתי ערים נבטיות מרשימות.
אני נכנס אל חבל חולות עגור ליד באר מילכה. בדרכי אני פוגש בחור בדואי על אופנוע שטח. לשאלתי הוא מסביר לי על הדרכים החוצות את הדיונות. אני מתרשם מהבקיאות שלו בדרכי החולות והוא מחייך בביישנות ומוסיף "אתה יודע מאיפה השם באר מילכה?" הוא שואל ומייד עונה: "אנחנו קוראים לה "ביר מילג" שפירושו באר החבר'ה, כי כאן היה מקום המפגש של כולם ליד המים. אתם שיניתם את זה לבאר מילכה" כך בפשטות ללא יהירות ללא התרסה.
נסעתי כמה פעמים אל הדיונות של הנגב המערבי. הופתעתי לגלות שמדובר בים של חולות רחב ידיים המשתרע על פני עשרות קילומטרים, וזכיתי לחוויה שחשבתי שהיא שמורה רק למטיילים המרחיקים אל מדבר הסהרה
פעם היו פה בדואים, בשנות החמישים הם גורשו מכאן. במבצע 'הגר' הם נשלחו אל המדבר כמוה, מי לבקעת באר שבע ומי לסיני. הדיונות החליפו ידיים ונקרעו בין הצבא ורשות שמורות הטבע
היום נותרו כאן שרידי בתי קברות של נוודי המדבר, בורות מים שחלקם משמשים את הבדואים עד היום
מדבר החולות הזה מתחיל כבר כאן אצלנו בדרך מעזוז אל עזה, נמצא גם בצפון סיני ובמצרים, והלאה אל לוב אלג'יר ומרוקו
מסע בים החולות
אני מוריד מעט אוויר מהגלגלים, לשטח את הצמיגים שיבואו במגע עם חול הדיונות. ככל ששטח המגע גדול יותר, כך תימנע שקיעה של המכונית בחולות. גם כך הצמיגים שלי רחבים מאוד ואני נוסע בתחושה של סירה המפליגה על גלי הים.
חודש ינואר והסביונים פורחים בשטיחים צהובים, פרחיהם העדינים רועדים ברוח כמו שמשות קטנות על רקע הדיונות הזהובות. צהוב וזהוב סביבי, ויש גם לבן העיריות, אודם הפרגים, כחול שמיים, אפרורית האבק, וירוק הנבטים. חודשיים לאחר מכן אני חוזר ומוצא סביבי אירוסים סגולים יפי בלורית.
אני מטפס עם הג'יפ אל ראש דיונה, יוצא מהרכב ומביט אל נוף גבעות החול האינסופיות בהשתאות. הרמתי משקפת וכאילו חדרתי את קליפת המדבר, והגעתי אל ארבעה צבאים עבי קרניים שמיהרו להתרחק לטווח ביטחון. צפיפות מדברית כלשהיא.
ליד הר קרן אני מגיע אל חווה ביזנטית קדומה. הנחלים הובילו לכאן מי שטפונות, והאדמה הצמיחה כסות ירוקה. כבר הייתי פה לא מזמן, ופגשתי רועים עם עדרי עיזים שעטו על השטח כמו ארבה למראה הלא שכיח של שפע העשב. כעת אני פוגש קבוצה של נשים בדואיות שהגיעו למקום עם לנדקרוזר, פרסו מחצלות על העשב והתכוננו לפיקניק בדואי. באופק רעו שלושה גמלים על גבעה. עוד מכונית בדואית חצתה את הדרך, ואחרת חנתה אי שם בוואדי. הבדואים כבר לא גרים כאן, אבל בחורף הם עדיין שבים עם העדרים כמו פעם לשדות המרעה הנצחיים.
הלאה משם אני מוצא פיסת צל תחת עץ שיטה בודד בוואדי בין החוליות. הוא נמצא לבדו, כמוני. ציפור בנתה עליו קן גדול, ונטשה. אולי היה זה עורב. טיפסתי אל הקן והבטתי אל עבודת הבנייה מקרוב. אני רואה אוסף של זרדים דקים ויבשים מונחים במארג, לא ניתן להזיז את הקן, גם לא בסופות המדבר. ציפורים קטנות יותר בנו קינים נוספים על ענפים אחרים. הוא לבדו נושא על כתפיו את נטל ייעודם של כל העצים.
אני מטפס עם הג'יפ אל ראש דיונה, יוצא מהרכב ומביט אל נוף גבעות החול האינסופיות בהשתאות
חודש ינואר והסביונים פורחים בשטיחים צהובים, פרחיהם העדינים רועדים ברוח כמו שמשות קטנות על רקע הדיונות הזהובות. צהוב וזהוב סביבי
פרחי הסביונים העדינים רועדים ברוח כמו שמשות קטנות
חודשיים לאחר מכן אני חוזר ומוצא סביבי אירוסים סגולים יפי בלורית
אודם הפרגים
הלאה משם אני מוצא פיסת צל תחת עץ שיטה בודד בוואדי בין החוליות. הוא נמצא לבדו, כמוני. ציפור בנתה עליו קן גדול, ונטשה. אולי היה זה עורב. טיפסתי אל הקן והבטתי אל עבודת הבנייה מקרוב. אני רואה אוסף של זרדים דקים ויבשים מונחים במארג, לא ניתן להזיז את הקן, גם לא בסופות המדבר. ציפורים קטנות יותר בנו קינים נוספים על ענפים אחרים. הוא לבדו נושא על כתפיו את נטל ייעודם של כל העצים
הרמתי משקפת וכאילו חדרתי את קליפת המדבר, והגעתי אל ארבעה צבאים עבי קרניים שמיהרו להתרחק לטווח ביטחון. צפיפות מדברית כלשהיא
ויש גם לבן העיריות, אודם הפרגים, כחול שמיים, אפרורית האבק, וירוק הנבטים
בין שתי ערים
בלב שממת הדיונות שכוחות האל הללו, נמצאים השרידים הרבים והיפים של שתי ערים עתיקות, חלוצה ורחובות שבנגב. בסך הכל כעשרה קילומטרים מפרידים בין השתיים, ולא מובנת לי הצפיפות הזאת, במקום שהיום רק מעט חוות בודדים נמצאות בו. שרידים ברורים של כנסיות גדולות ויפות מראה עם מזבחי שיש מיובאים מרחוק, ואבני גזית גליליות מסותתות להפליא. אורוות סוסים וגמלים שהיו בהמות הרכיבה והמשא. האם היו אלו הנבטים שבנו את הערים הללו, או שמא הרומאים או ממשיכי דרכם בתקופה הביזנטית שאלו אותם אנשים שקיבלו על עצמם את הדת והתרבות הנוצרית.
אייל ברטוב ידידי העביר לי מאמר של עיתון הארץ שעוסק בנושא. העיתונאי ניר חסון מספר על סקר שערכו ד"ר עפר שיאון וד"ר יותם טפר בהר הנגב בשנים האחרונות. החוקרים טוענים שהנבטים אינם אלו שבנו את ערי הנגב. הם היו עם של סוחרים שלא שתו יין עקב מגבלות הדת, והתגוררו באוהלים. בוני ויושבי הערים היו חיילים משוחררים מן הצבא הרומי, ובמיוחד פרחו היישובים בתקופה הביזנטית, כאשר הממשל חילק אדמות והקים פרויקטים אדירים של הכשרת אדמות לחקלאות ובניית מאגרי מים. רחובות שבנגב היא עיירה מרשימה רבת כנסיות ומבני הציבור, חבויה בלב החולות וכמעט אין פוקדים אותה. הסקר גילה סביב המקום 2500 דונם שהוכשרו לחקלאות, ובהם עשרות בתי חווה קטנים שחיו בהם מאות חקלאים. "קחו את חוות הבודדים שיש היום בנגב ותכפילו אותם פי אלף" טוען ד"ר שיאון במאמר, ובראשי הקודח קמות לתחיה החוות הביזנטיות ואלף צור ודנדן ועופר משגשגים להם במדבר, שופעים כרמי זיתים, ענבים, תנינים ושאר חייתו יער.
חלוצה ורחובות שבנגב. בסך הכל כעשרה קילומטרים מפרידים בין השתיים, ולא מובנת לי הצפיפות הזאת, במקום שהיום רק מעט חוות בודדים נמצאות בו. שרידים ברורים של כנסיות גדולות ויפות מראה עם מזבחי שיש מיובאים מרחוק, ואבני גזית גליליות מסותתות להפליא
בצומת שבילים כחול ואדום פניתי צפונה בדרך הצליינים שבה צעדו עולי הרגל מן הים התיכון אל מנזרי ההר הגבוה בסיני. כעת נסעתי אל יישובי פתחת שלום בגבול רצועת עזה. רכב לבד, נהג אחד, נוסע בלב הדיונות, חולף על פני רכס אחד וגולש מעברו השני, ושוב עולה ולאחריו גולש, ואני נוכח באינסופיות של המדבר הרחב הזה. הגם שהוא זעיר מימדים מתוך ארצנו הקטנטונת, בשבילי הוא גדול ועוטף אותי מכל צדדי עד האופק. שוב מתגנבת לתוכי אותה שאלה "איך אני מעיז לקחת סיכון ולהיכנס להרפתקה כזאת לבד לגמרי. מה יקרה אם הג'יפ ייתקע ואף אחד לא יעבור כאן, ואשאר לבד בלב המדבר. והתשובה כנראה נעוצה בהחלטה שקיבלתי בתום השיחרור מהצבא לפני 44 שנים, בעת שחיפשתי פרטנר שיצטרף אלי בטיול לחו"ל. החלטתי אז שאני מבצע ולא מחכה לאף אחד. אז יש לי בג'יפ ג'ריקן של מים, וציוד קמפינג, ואוכל וקפה למספר ימים. מקסימום אקים מחנה ואחכה, אבל לא אוותר על ההרפתקה.
חלפתי על פני אינספור דיונות, וכבר כמעט והגעתי אל קצה החולות. התיישבתי תחת עץ המכשפה לאכול ארוחת צהרים. בעמוד ענן מצאתי סיפור על שני עצי האשל שבמקום. אינני יודע מה מקורו. אולי כותב המידע גם חיבר אותה. העיקר שהאגדה מספרת.
אגדה מספרת על ילד שפגע בו ברק. אימו שרצתה להשאירו לצידה כישפה אותו והפכה אותו לעץ. אל הגשם שראה זאת החליט להפוך את האם לעץ כפי שעשתה לילדה. מאז הגזע המכושף ועץ המכשפה נמצאים זה מול זה.
לעת שקיעה טיפסתי אל פסגת הדיונה הגבוהה ביותר. כשהגעתי למעלה חנו שם שני לנדקרוזרים, לידם דלקה מדורה קטנה וסביבה ישבו שישה גברים בדואים. מייד אחריי הגיע ג'יפ נוסף ונהג הרכב הצטרף אליהם. אני חי בתקופה שכולם חושדים בכולם וחשש קל התגנב אל לבי בעל כרחי. אולי הם מבריחים שאני נתקע בדרכם, ואולי הם מגדלי מריחואנה בפינות נידחות כמו שכבר ראיתי ברחבי הנגב. ההיגיון הבריא ניצח ושיחרר את הפחד. הרמתי יד לשלום והם נופפו בחזרה והזמינו אותי להצטרף אליהם לכוס תה. "אנחנו משגב שלום" אמר לי המבוגר שבחבורה "כל יום שבת אנחנו נפגשים פה ומסתכלים על השמש שוקעת. תבוא תמיד תשתה איתנו תה".
זה היה כמו בזמנים טובים יותר במדבר. אש קטנה אחזה בזרדי המדבר והפיצה חום נעים. אחד הצעירים שפת קומקום על המדורה, הכניס קמצוץ עלי תה וקורט עלי מרמיה, היא המרווה המשולשת, וחופן נדיב של סוכר. ריח נפלא התפשט באוויר יחד עם טעמו המתוק של התה, ושיחת היכרות נעימה דלת מילים חיברה בינינו מול השמש השוקעת.
בעמוד ענן מצאתי סיפור על שני עצי האשל שבמקום. אינני יודע מה מקורו. אולי כותב המידע גם חיבר אותה. העיקר שהאגדה מספרת. "אגדה מספרת על ילד שפגע בו ברק. אימו שרצתה להשאירו לצידה כישפה אותו והפכה אותו לעץ. אל הגשם שראה זאת החליט להפוך את האם לעץ כפי שעשתה לילדה. מאז הגזע המכושף ועץ המכשפה נמצאים זה מול זה".
זה היה כמו בזמנים טובים יותר במדבר. אש קטנה אחזה בזרדי המדבר והפיצה חום נעים. אחד הצעירים שפת קומקום על המדורה, הכניס קמצוץ עלי תה וקורט עלי מרמיה, היא המרווה המשולשת, וחופן נדיב של סוכר. ריח נפלא התפשט באוויר יחד עם טעמו המתוק של התה, ושיחת היכרות נעימה דלת מילים חיברה בינינו מול השמש השוקעת
———————
רונן רז – אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, ממייסדי טיולי השטח בארץ, חי וטייל במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, גידל תנינים בונצואלה ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך טיולים מזה 25 שנה, בעלים ומנהל של חברת אקו טיולי שטח.
