בעיצומו של קיץ, בחום יולי אוגוסט עליתי מהגליל התחתון אל הגליל העליון. הובלתי את הקרוואן בכביש הצר המטפס דרך הכפר ראמה, חלפתי על פני בית ג'אן וחרשים, ונכנסתי אל פקיעין.
בחורף, שנה וחצי לפני כן, פגשתי את תמיר פינטו איש פקיעין במדבר יהודה שם טייל עם בנו ינון. חנינו בחמי עין גדי, שני קרוואנים זה בצד זה, מדורה אחת וארוחות משותפות. הקשר הלך והתעצם עם החוויות שעברנו ביחד, טיול רגלי בשטפונות נחל צאלים, נסיעה בג'יפ במעלה יאיר הידוע לשמצה אותו סיימנו עם מוט היגוי שבור וקשור בחבל, רחצת לילה קסומה במעיינות קדם החמים, ארוחות פויקה גורמה, כמה יותר פשוט יותר טעים. כעת, חלפתי על פני בתי המושב פקיעין חדשה, עליתי אל הטרסות המשקיפות אל רכס פקיעין, וניתקתי את הקרוואן מהג'יפ בקרבת הצריף השכן של תמיר. מספיק קרוב כדי לשתות קפה ביחד מידי יום, מספיק רחוק כדי לשמור על השקט והפרטיות שלנו.
חלפתי על פני בתי המושב פקיעין חדשה, ועליתי אל הטרסות המשקיפות אל רכס פקיעין
שכנים
השכן השני שלי הוא תאופיק סועיידה, דרוזי בן גילי 65 מהכפר פקיעין שמחזיק את עדר העיזים שלו במכלאה בטרסה של תמיר. כל יום הוא מגיע בבוקר ובערב להוציא את העיזים למרעה, ולחלוב אותן במו ידיו. הוא מסתובב בין מאה וחמישים עיזים, מתוכם כשישים חולבות, אוחז אותן בעטינים וחולב אותן בתנועות אצבעותיו, לא מפספס אף אחת. בסוף החליבה הוא ניגש אל הקרוואן שלי ואומר "תשתה חאליב?" ומגיש לי כוס חלב טעים וחמים ישר מן העז.
בוקר אחד הוא אימץ את העברית העילגת שלו ודיבר איתי "למה אתם היהודים מתגרשים ככה בקלות"? שאל אותי ואני נרעדתי, למה הוא חושב שזה כל כך קל. סיפר שיש לו חמישה ילדים, ארבעה כבר התחתנו ויש לו נכדים, הצעירה כבר בת עשרים ולומדת עבודה סוציאלית במעלות. אשתו נפטרה לפני חודשיים. "מתה מגידול, חמישה חודשים היתה בבית חולים עד שהלכה". ארבעים שנה היו ביחד, חיו באהבה גדולה. "מאז כואב לי הלב, יום יום אני חושב עליה וכואב לי עליה". מעבר לחזות הקשוחה והשפם העבות שלו אני רואה רטט, ועיניו העצובות מתמלאות לחלוחית. תאופיק בוכה.
תמיר הוא חלק בלתי נפרד מנוף המקום. בן למשפחה מרוקאית שעלתה לארץ בשנות החמישים. הסוכנות שלחה אותם אל מול פקיעין העתיקה, ובנתה להם בית ולול. כמו כל אנשי הכפר. מילדותו ועד היום הוא חי בין תושבי הכפרים, דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים ודובר ערבית רהוטה. אני הולך אחריו בסמטאות פקיעין העתיקה ומכל עבר נשמעות ברכות, הזמנות לכוס קפה, שיחות מקומיות. אוהבים אותו כאן, בשר מבשרם.
תמיר הוא איש רגיש עם נשמה יתרה. הסיור שלנו הופך להיות נוסטלגי ומלא רגש. תמיר מצביע ומספר לי, נשנק מזכרונות ילדות, בין בית הכנסת היהודי ועץ התות, לכנסיה היוונית אורתודוקסית, והחילווה הקדושה של הדרוזים. אנחנו שותים קפה ליד מעיין הכפר, היכן שנשים וילדים משתכשכים במים הרדודים. המעיין הוא לב ליבו של הכפר ועורק החיים שלו. עד תחילת המאה העשרים עוד פעלו בכח מימיו שתי טחנות קמח אחת מעל השניה הסמוכות לכיכר.
ניתקתי את הקרוואן מהג'יפ בקרבת הצריף השכן של תמיר. מספיק קרוב כדי לשתות קפה ביחד מידי יום, מספיק רחוק כדי לשמור על השקט והפרטיות שלנו
השכן השני שלי הוא תאופיק סועיידה, דרוזי בן גילי 65 מהכפר פקיעין שמחזיק את עדר העיזים שלו במכלאה בטרסה של תמיר
אני הולך אחריו בסמטאות פקיעין העתיקה ומכל עבר נשמעות ברכות, הזמנות לכוס קפה, שיחות מקומיות
תמיר הוא איש רגיש עם נשמה יתרה. הסיור שלנו הופך להיות נוסטלגי ומלא רגש. תמיר מצביע ומספר לי, נשנק מזכרונות ילדות
אל רכס פקיעין
מעל המעיין במדרון הרכס נפערו סדקים בסלעי הגיר והם ידועים בשם מערת רבי שמעון בר יוחאי. מספרים כי כאן ישב הצדיק עם בנו והסתתרו מפני הרומאים שגזרו עליו דין מוות. אלוהים בקע עבורם את המעיין והצמיח להם חרובים למאכל. בזמן הזה כתב הצדיק את ספר הזוהר, ספר הקבלה הידוע.
במורד הדרך בפאתי מערב פקיעין נמצא קבר פחות ידוע של האיש החכם, האמורא רבי אושעיה איש טיריא, שהיה כובס במי מעיין טיריה. גם כאן מסוככים עצי חרוב ותיקים על הקבר הישן שצבוע בצבע תכלת. המעיין נובע בוואדי מתחת לקבר מתוך מערה קטנה. מספרים שכאשר אושעיה היה כובס בגדים במעיין ראו כולם כי העולם נהיה טהור יותר.
שלום, חרדי בן פקיעין ממונה מטעם עצמו ובאהבה לזולת על תחזוקת המקום. הוא קנה מכספו שולחנות וספסלים, והוא מטפח ושומר את ניקיון המקום. ט"ו באב חג האהבה הוא גם יום מותו של הצדיק אושעיה, והמאמינים נוהגים לעלות לקברו. אני פוגש את שלום מכין את המקום לקראת החוגגים. בשעות הערב נקהלים למקום דתיים וחרדים, מתפללים בקול, שרים ורוקדים. שלום מניח אבטיחים פרוסים על שולחן קטן ומציע לי להצטרף ולסעוד את לבי.
הפעם הראשונה שטיילתי ברגל ברכס פקיעין היתה כאשר הכרתי את שמחה, מדריכת בית ספר שדה מירון צעירה ויפה, שלימים תהיה אשתי והיום לשעבר. בחופשת שנה ראשונה באוניברסיטה צעדתי בעקבותיה מהר מירון אל רכס פקיעין ביום אביב של ערפילים וצילצולי פעמוני העיזים שרעו באחו. אני עדיין זוכר את ההתרגשות שלי מנוף טרשי הגיר הגדולים בלב היערות, כמו גן פסלים שברא אלוהים, והם מוקפים בירוק הצמחיה הגלילית. מידי פעם היא עצרה, הצביעה על בור פעור באדמה שנראה שאין לו תחתית, ואמרה: הנה הוטה, לוע של לויתן בערבית. היא סיפרה לי שיש הרבה הוטות בגליל, ושהיא ירדה להוטה שכזאת בסנפלינג ועלתה עם ג'ומארים כדי לצאת מתוכה. "יום אחד גם אני ארד להוטה" הבטחתי לעצמי ובינתיים חלפו להן ארבעים שנה.
ימים ספורים לפני שהגעתי לפקיעין נכחתי בהרצאת ערב של חוקר מערות ישראלי ידוע, שהפך תחביב נעורים למקצוע אקדמי. ההרצאה עסקה כאילו במיוחד בשבילי במערות הגליל העליון. כמה עובדות שלמדתי שם, הגליל העליון הוא בעל תנאים מעולים להיווצרות מערות קארסטיות. כמות משקעים גדולה בסביבות 800 מ"מ בשנה, סלע גיר קל להמסה, וצמחייה ארוכת שורשים ששולחת את שלוחותיה ומבקעת סלעים לעומק עשרות מטרים. לא פלא אם כך שבגליל העליון ידועות 387 מערות ששטח כל אחת מהן עולה על 150 מ"ר. נשמע לא סביר, נכון? ארץ ישראל שופעת מים ומערות, האם זו אותה הארץ שאנו מדברים עליה?
סיפרתי לנג'יב דיב, חברו הטוב של תמיר, על המערות מעל הכפר. "נכון", נזכר נג'יב, "דוד שלי חפר באדמה כדי לצקת יסודות לבית שבנה, וגילה שנפער בור עמוק. נכנסו לתוכו עם פנסים והופתעו לגלות שפע של נטיפים בקירות המערה. אחרי שנהנו מן המראה, יצקו מלט בתוכה והמשיכו לבנות את הבית."
עאדל דיב, דוד של נג'יב, הוא הבעלים של חוות בקר על רכס פקיעין בין צוריאל ובית ג'אן. הבית שלו הוא העליון בבתי פקיעין המטפסים על הרכס, וממנו מובילה דרך ג'יפים אל ההר. ישבנו במרפסת ביתו, שתינו קפה ועאדל הפליג בסיפורים. הוא בעצמו מכיר שלושים או ארבעים הוטות ברכס פקיעין. הוא נזכר שלילה אחד דפקו על דלת ביתו וביקשו ממנו עזרה. ארבעה נערים מבית ג'אן ירדו עם חבל של מאה מטר להוטה ואחד מהם נתקע. חבריו הלכו והזעיקו עזרה אבל לא הצליחו למצוא את השביל חזרה. באו לעאדל והוא ביקש שיתארו לו את המקום. כאשר שמע שיש עץ עם בלוטים בפתח המערה אמר מייד שזה הוטה שש. הלכו וחילצו את הנער.
קטיה אבובקירוב עברה את ילדותה ברוסיה, בעיר סמרה על גדות נהר הוולגה. בשנת אלפיים עלתה לישראל. כאן היא נחשפה לראשונה לטיולי סנפלינג. ההתעניינות הובילה אותה להעמקה בתחום, טיולים אתגריים בסופי שבוע, קורס גלישה ראשון ובעקבותיו קורס מדריכים לגלישת צוקים. בהתחלה התאמנה עם חברים קרובים ולאט לאט התרחבו המעגלים. במהלך השבוע עובדת קטיה בעיריית תל אביב בתחום המחשבים. בסופי שבוע היא גולשת בקניונים ובמערות.
צעדתי בעקבותיה מהר מירון אל רכס פקיעין ביום אביב של ערפילים וצילצולי פעמוני העיזים שרעו באחו
אני עדיין זוכר את ההתרגשות שלי מנוף טרשי הגיר הגדולים בלב היערות, כמו גן פסלים שברא אלוהים, והם מוקפים בירוק הצמחיה הגלילית
קטלבים ואלונים משתרגים יחדיו ברכס פקיעין. צמחייה ארוכת שורשים ששולחת את שלוחותיה ומבקעת סלעים לעומק עשרות מטרים
מסע אל בטן האדמה
בשבת בשבע בבוקר התקשרתי לתמיר לוודא שהוא קם ומתארגן. מריאנה חברתי ושירה בתו של תמיר מצטרפות אף הן. בשמונה כבר נפגשנו עם קטיה וחבריה טניה ודניאל בצומת הכניסה לבית ג'אן. חבורה של עולים מרוסיה הגיעה עד אלינו, צברים ואנשי הגליל, להוביל אותנו במסע לבטן האדמה הארצישראלית. כביש צר עולה מהכפר הגדול לרכס פקיעין, וממשיך מערבה בדרך עפר. דחפורים פורצים כאן שכונות חדשות. שביל ירוק מוביל ברגל בין מכשולי טרשים וסבך חורש צפוף. הגענו להוטה שש, ההוטה היחידה שמותר לרדת לתוכה, כמובן עם ציוד מתאים בלבד.
שעה ארוכה המתנו בפתח המערה, קטיה קשרה חבלי טיפוס לטבעות ויתדות הקבועים בסלע. כל חבל מאובטח בשלוש נקודות. לבסוף התחלנו לרדת. נקשרים לחבל האבטחה, מתחברים לחבל הגלישה, נשענים לאחור מעל התהום וצועדים אל הלוע הפעור. אחד אחד נבלענו אל תוך האפלה, מיטלטלים על קצהו של חבל. שלושים מטרים למטה נחתתי על מדרון חלק ושיחררתי את החבל לזה שיבוא אחריי. אני מפנה מבט וסוקר את הסביבה באלומת הפנס. סלמנדרה שחורה צהובה בולטת בצבעי אזהרה מתוך סדק בסלעים. קריר ולח במערה, זהו ביתה המועדף. על הקירות נפרשת תערוכה נפלאה של נטיפים וזקיפים, אזני פיל, וילונות ושפע פסלים שמעידים על אלפי שנות יצירה איטית של הטבע מן המים, האוויר וסלעי הגיר.
קטיה קושרת חבל נוסף ומשלשלת אותנו עוד כמה מטרים במורד מפל פנימי, לעבר סדק צר בו אנו נדחקים אחד אחד וספק זוחלים ספק נפלטים אל אולם תת קרקעי קטן עם קירות גבוהים. אין כאן נטיפים, אבל יש הרבה בוץ. על שיפועי הקיר ובגומחות אני רואה עשרות רבות של פסלי אדמה קטנים, פרצופים, דרקונים וחיות אחרות. 'מוזיאון' קוראים אנשי המערות לחדר הזה. כל אחד אוחז בחופן של בוץ מן הקרקעית ומשאיר מזכרת של יצירתו על הקירות.
הדרך חזרה קשה יותר. אני רואה את מבטה של מריאנה שמנסה להידחק חזרה במעברים הצרים והיא מחליקה שוב ושוב למטה ומאבדת לרגע את ביטחונה וחיוכה. אני מרגיע אותה ותומך בה עד שהיא עוברת את המעבר הקשה. קרן אור חודרת אלינו מן הפתח שם למעלה שלושים מטר מעלינו.
ירדתי בחבלי סנפלינג מספר פעמים בחיי. הפעם הראשונה היתה בקניון נחל רחף במדבר יהודה, אחר כך ירדתי במערת קשת בגליל, ובארובת מלח במערה בהר סדום. תמיד מלמעלה למטה. זאת הפעם הראשונה שמתגלה הצורך לטפס במעלה החבלים. לשם כך המציאו את הג'ומארים, תופסני חבל עם ידית אחיזה שנעים רק כלפי מעלה. הג'ומאר מחובר לריתמה שאפשר לשבת עליה, ולנעליים שלי. מעמדת ישיבה אני שולח יד עם ג'ומאר כלפי מעלה, הרגל מתרוממת בעקבות היד. אני נאחז בג'ומאר בשתי הידיים ומושך את הגוף כלפי מעלה, ומתיישב מחדש. מנוחה. עליתי כ- 30 סנטימטרים. שוב אני שולח יד וג'ומאר ורגל אחריהן כלפי מעלה, מתרומם עוד צעד ומתיישב. כך צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, אני עובר מטר ועוד מטר, עד שאני רואה את האור, תרתיי משמע.
השלב האחרון הוא המתיש ביותר. אני מרגיש שכבר אין לי כח בידיים. כל משיכה וכל מעבר מכשול מוציאים ממני אנרגיות יש מאין. לבסוף נשלחת אלי יד תומכת ועוזרת לי לעמוד מחוץ להוטה, ולשחרר את החבלים, הריתמות, הקסדה, הטבעות וכל השאר. אני חופשי על פני האדמה. איי דיד איט… ווי דיד איט… עכשיו מגיע לנו קצת פינוק.
מידי פעם היא עצרה, הצביעה על בור פעור באדמה שנראה שאין לו תחתית, ואמרה: הנה הוטה, לוע של לויתן בערבית. היא סיפרה לי שיש הרבה הוטות בגליל, ושהיא ירדה להוטה שכזאת בסנפלינג ועלתה עם ג'ומארים כדי לצאת מתוכה. "יום אחד גם אני ארד להוטה" הבטחתי לעצמי
שעה ארוכה המתנו בפתח המערה, קטיה קשרה חבלי טיפוס לטבעות ויתדות הקבועים בסלע. כל חבל מאובטח בשלוש נקודות. לבסוף התחלנו לרדת. נקשרים לחבל האבטחה, מתחברים לחבל הגלישה, נשענים לאחור מעל התהום וצועדים אל הלוע הפעור. אחד אחד נבלענו אל תוך האפלה, מיטלטלים על קצהו של חבל
קטיה אבובקירוב עברה את ילדותה ברוסיה. בשנת אלפיים עלתה לישראל. כאן היא נחשפה לראשונה לטיולי סנפלינג. ההתעניינות הובילה אותה להעמקה בתחום, טיולים אתגריים בסופי שבוע, קורס גלישה ראשון ובעקבותיו קורס מדריכים לגלישת צוקים
כל אחד אוחז בחופן של בוץ מן הקרקעית ומשאיר מזכרת של יצירתו על הקירות
על שיפועי הקיר ובגומחות אני רואה עשרות רבות של פסלי אדמה קטנים, פרצופים, דרקונים וחיות אחרות. 'מוזיאון' קוראים אנשי המערות לחדר הזה
השלב האחרון הוא המתיש ביותר. אנחנו מרגישים שכבר אין לנו כח בידיים. כל משיכה וכל מעבר מכשול מוציאים מאיתנו אנרגיות יש מאין
שלושים מטרים למטה נחתתי על מדרון חלק ושיחררתי את החבל לזה שיבוא אחריי. אני מפנה מבט וסוקר את הסביבה באלומת הפנס
סלמנדרה שחורה צהובה בולטת בצבעי אזהרה מתוך סדק בסלעים. קריר ולח במערה, זהו ביתה המועדף
לבסוף נשלחת אלי יד תומכת ועוזרת לי לעמוד מחוץ להוטה, ולשחרר את החבלים, הריתמות, הקסדה, הטבעות וכל השאר. אני חופשי על פני האדמה. איי דיד איט… ווי דיד איט… עכשיו מגיע לנו קצת פינוק
השכן השלישי, יבגני
בערב יום רביעי חגגנו עם השכן השלישי שלי יבגני אדמנקו בבנייה, סאונה סיבירית מסורתית שהקים על הטרסות של תמיר. יבגני הגיע לארץ בשנות התשעים מן העיר בירוביג'אן, אשר במזרח הרחוק הרוסי. שם, בקצה העולם הקימו הרוסים לפני מאה שנים מדינה, או ליתר דיוק מחוז אוטונומי ליהודים. בארץ הוא פגש את אשתו ילנה והם התיישבו בגליל. יבגני הביא עמו אופטימיות ופנים חייכניות ואת הידע והמסורת הסיבירים. במו ידיו הברוכות הוא בנה סאונה במבנה של חבית גדולה, עם תנור ברזל חזק שמפיץ חום של למעלה משמונים מעלות צלזיוס. סביב החבית הענקית הוא הקים בריכת שחיה, ג'קוזי, חבית קטנה עם מים קרים שבמשיכת חבל נשפכים על הראש ומצננים את הגוף הלוהט, מרפסת נוף שצופה אל הרי הגליל, וכיסאות שבהם נעים להתרפק עם כוסית של וודקה עם קרח.
יבגני מורה לנו לחבוש כובע לבד שנפוץ בערבות אסיה להגנה על הראש מפני החום בסאונה, ומצליף בנו בענפים ועלים של עצי דפנה ואלון כדי להמריץ את מחזור הדם. מגיעים לכאן מפה לאוזן אורחים מן הגליל, בעיקר עולים מרוסיה תושבי מעלות וכפר ורדים. לאט לאט המעגלים מתרחבים והיום כבר מגיעים גם ישראלים שטעמו מן החוויה הסיבירית ואימצו אותה. כי מה כבר יכול להיות יותר טוב מלשבת בחלוק רחצה עם כוסית של וודקה בקרח מול נוף לילי צונן אפילו בקיץ, אחרי שהתבשלנו בבנייה וחטפנו הצלפות מייבגני.
יבגני מורה לנו לחבוש כובע לבד שנפוץ בערבות אסיה להגנה על הראש מפני החום בסאונה, ומצליף בנו בענפים ועלים של עצי דפנה ואלון כדי להמריץ את מחזור הדם
יבגני הביא עמו אופטימיות ופנים חייכניות ואת הידע והמסורת הסיבירים. במו ידיו הברוכות הוא בנה סאונה במבנה של חבית גדולה, עם תנור ברזל חזק שמפיץ חום של למעלה משמונים מעלות צלזיוס. סביב החבית הענקית הוא הקים בריכת שחיה, ג'קוזי, חבית קטנה עם מים קרים שבמשיכת חבל נשפכים על הראש ומצננים את הגוף הלוהט
מרפסת נוף שצופה אל הרי הגליל, וכיסאות שבהם נעים להתרפק עם כוסית של וודקה עם קרח