צעדים ספורים מובילים מבית הקרוואן שלי בחצרה של עדינה אל המצפור של הר כמון, הגבוה בהרי הגליל התחתון. במבט דרומה אני צופה אל בקעת סכנין. נוף ירוק של חורש ים תיכוני עוטף את הבקעה ואת הגבעות התמירות שבה. כפרים ערביים מכסים שטחים נרחבים בשלל צבעי בטון ואבן, ומעוטרים במגדלי מסגדים וכנסיות עתיקות. סכנין עראבה ודיר חנא זה בצד זה, כמעט מתחברים לגוש אחד גדול. הכפר הבדואי סלאמה נמתח לאורכו של נחל צלמון ויובליו. בראשי הגבעות נחבאים בין העצים ישובים יהודים אדומי גגות.
אני קורא בכתובים על שליטים מקומיים שעלו לגדולה, ונפלו לכלייה בזה אחר זה בזמן השלטון העות'מני. סיפורי מתח, אלף לילה ולילה. איש לא למד מרעהו. תאוות הכוח והשררה הניעה את כולם שוב ושוב לאחוז בחרב, וליפול. כל האירועים האלו קרו כאן, בליבו של הגליל, בין עכו לטבריה.
מפגשים בעראבה
במאות ה- 16 וה-17 היה זה פאחר א-דין אל מעני, אמיר דרוזי ששלט בלבנון, הגיח מהרי השוף, כבש את הגליל והגיע עד עמק יזרעאל. כאשר צבר כוח רב מידי החלו העות'מנים לחשוש מפניו, שלחו אליו צבא גדול, הביסו אותו בקרב, והוציאו אותו ואת כל בני משפחתו להורג למען יראו וייראו. הכפרים חורבת צלמון וחורבת ממלח שהיו כפרי הדרוזים הגדולים בארץ ישראל נהרסו עד עפר בידי כוח עולה בגליל, משפחת אל זידאני מהכפר הסמוך עראבה. שמתי את פעמיי אל תילי הכפרים אך כל מה שמצאתי הוא פזורת אבנים ועצי זית ותיקים שאחזו בהם.
הגרעין העתיק של הכפר הגדול עראבה שוכן בראש גבעה. למעלה, מול המסגד הישן, נמצא הבית שבנה עומר אל זידאני, אביו של דאהר אל עומר. מבעד לשיני הזמן וההזנחה ניתן להבחין באדריכלות הייחודית של התקופה, ובסימני הפאר של בית עשיר. מספרים שעמוד תליה עדיין שריר וקיים באחד מחדרי הבית. נקשתי על הדלת אך לא היתה תשובה. היום הבית נמצא בבעלות משפחת יאסין, החמולה הגדולה ביותר בעראבה.
דאהר אל עומר בילה את ימי ילדותו בחירבת מסלחית, הכפר החקלאי של עראבה, מעבר לרכס יודפת בואכה בקעת בית נטופה. בבגרותו נטל את ההובלה המשפחתית למרות היותו צעיר הבנים. הוא בנה צבא חזק והשתלט על שטחים נרחבים בגליל, מעכו וחיפה דרך שפרעם ועד טבריה וצפת. מספרים על תככים בקרב בני משפחת אל זידאני. דאהר שלח את אחד מבניו להרוג את אחיו שבנה מצודה מפוארת בראש העיירה דיר חנא. שלושת בניו דרשו ממנו ללא הרף להפריש להם נתחים מן הממלכה שהקים. כאשר סירב להם הכריזו על מרד נגדו, כל אחד בזמנו. הוא ניצח אותם בכל הקרבות, אבל אז התגלה ליבו הרחום של אב, והוא נענה למבוקשם.
דאהר היה שליט חזק שרדף צדק בדרכו שלו. בתקופת שלטונו חזרו הביטחון והשקט אל חיי הכפריים. הוא התיר ליהודים להתיישב בטבריה ובשפרעם ולבנות בתי כנסת, ועודד את הנוצרים לשפץ את הכנסיות החרבות. הוא סילק מתפקידם את הממונים על טחנות הקמח בנחל צלמון, כי היו מתנכלים לבנות הצעירות שהיו מגיעות לטחון חיטה. בדרך זו זכה באמון התושבים, אך גם קנה לו אויבים שהוציאו דיבתו רעה בקרב השלטון העות'מני.
המצפור של הר כמון, הגבוה בהרי הגליל התחתון. במבט דרומה אני צופה אל בקעת סכנין. נוף ירוק של חורש ים תיכוני עוטף את הבקעה ואת הגבעות התמירות שבה. כפרים ערביים מכסים שטחים נרחבים בשלל צבעי בטון ואבן, ומעוטרים במגדלי מסגדים וכנסיות עתיקות. סכנין עראבה ודיר חנא זה בצד זה, כמעט מתחברים לגוש אחד גדול.
כפרים ערביים בשלל צבעי בטון ואבן
הגרעין העתיק של הכפר הגדול עראבה שוכן בראש גבעה. למעלה, מול המסגד הישן, נמצא הבית שבנה עומר אל זידאני, אביו של דאהר אל עומר. מבעד לשיני הזמן וההזנחה ניתן להבחין באדריכלות הייחודית של התקופה, ובסימני הפאר של בית עשיר
דאהר אל עומר בילה את ימי ילדותו בחירבת מסלחית, הכפר החקלאי של עראבה, מעבר לרכס יודפת בואכה בקעת בית נטופה
מטיילים בנחל צלמון ובנחל חילזון
נחל צלמון, או בשמו הערבי סלאמה, היווה את מרכז התעשייה של הגליל התחתון, שפע של מי מעיינות מפכים בו כל השנה, והפעילו טחנות קמח לכל אורכו. בראשית המאה העשרים, לפני מאה שנים, עדיין פעלו בנחל ארבע עשרה טחנות, וההמולה היתה רבה.
מידי כמה ימים אני יורד אל הנחל, עובר בין שרידי טחנות הקמח הישנות, טובל ומתרענן בבריכות המים הזכים, ובדרכי פוגש תלמידי בתי ספר יהודים וערבים, אנשי היישובים הסמוכים, וגם זוגות בפינות רומנטיות תחת העצים ושיחי הפטל.
ממלכת הגליל של דאהר אל עומר התקיימה במאה ה-18 במשך כמעט חמישים שנה. היא שרדה ניסיונות חוזרים ונשנים של העות'מנים להפיל אותו מכיסאו. עד שהגיע אחמד אל ג'זאר 'הקצב האלבני' שהעות'מנים גייסו נגד דאהר. התורכים נהגו לגייס לוחמים מבני עמים אחרים מכל רחבי האימפריה כדי להילחם עבורם. כך הגיעו לארץ גם הצ'רקסים, התורכמנים והבוסנים. בגיל 85 הצליחו לבסוף הכוחות העות'מנים ואל ג'זאר להביס אותו, ערפו את ראשו ושלחו אותו אל הסולטן כמנהג אותם ימים. פלסטינאים רבים רואים בדאהר אל עומר גיבור לאומי ומבשר היישות הפלסטינאית.
במורד הכפר תחת בית אל זידאני, פגשתי את מחמוד יאסין בפתחו של בית עתיק. קשת אבנים הובילה לחדר עם קמרונות, ובו שטיחים וספות אירוח. מחמוד הבחין במבטי, הזמין אותי פנימה, ושתינו קפה ביחד. הוא הבעלים של חברת הסעות ונראה שהוא מצליח במעשיו, וגאה בעצמו. הוא לא יודע מה היה פה פעם, הוא חי עכשיו. הוא לא ידע לספר לי על משפחת עומר, אלא על אבי סבו, הוואלי המכובד מוסטפה יאסין. אולי כאשר ירדה קרנה של חמולת עומר אל זידאני, עבר הרכוש לנאמני השלטון אחריו, משפחת יאסין. אולי אל ג'זאר, האיש שהביס את דאהר האגדי, לקח מזידאני ונתן למוסטפא.
נחל חילזון מתפתל ומתעקל במערב בקעת סכנין ולמרגלות פסגות רכס שגור, ומתחרה בנחל צלמון הזורם מזרחה, על ניקוז הבקעה. השכונות הגבוהות של כרמיאל מציצות מעבר לקו הרכס אל אפיק הנחל. עצי חרוב ותיקים מלווים את דרך הג'יפים ומציעים עוד ועוד פינות חמד מוצלות לקפה, אבל כמה קפה כבר אפשר לשתות. לרגעים אני והג'יפ נותרים לבד עם הנחל, ללא טבעות הביוב, ללא בתים, רק חורש טבעי בגווני ירוק, חרובים אלות ואלונים מכל המינים, כמו שהיה פעם, כמו שהיה תמיד.
במעלה הנחל הגעתי אל מטע עשיר ומגוון ופגשתי שם את סלאח בפינה פסטורלית. הוא טיפח מערה עתיקה והפך אותה לבית חלומות קטן, עם מיטה ומטבח ואפילו מקלחת. הוא מקבל חברים ואורחים בגינה תחת סוכת הגפן המשתרגת מעל. גומחות במצוק הסלע הפכו תחת ידיו האמונות לכלובי גידול לציפורים, האחת לתרנגולות, השניה לשלווים והשלישית ליונים. עצרתי אצלו למנוחה ושיחה קלה בדרכי לכפר הגדול סכנין.
הכפר הבדואי סלאמה נמתח לאורכו של נחל צלמון ויובליו
נחל צלמון, או בשמו הערבי סלאמה, היווה את מרכז התעשייה של הגליל התחתון, שפע של מי מעיינות מפכים בו כל השנה, והפעילו טחנות קמח לכל אורכו. בראשית המאה העשרים, לפני מאה שנים, עדיין פעלו בנחל ארבע עשרה טחנות, וההמולה היתה רבה
במעלה הנחל הגעתי אל מטע עשיר ומגוון ופגשתי שם את סלאח בפינה פסטורלית
פגשתי את מחמוד יאסין בפתחו של בית עתיק. קשת אבנים הובילה לחדר עם קמרונות, ובו שטיחים וספות אירוח. מחמוד הבחין במבטי, הזמין אותי פנימה, ושתינו קפה ביחד
מידי כמה ימים אני יורד אל הנחל, עובר בין שרידי טחנות הקמח הישנות, טובל ומתרענן בבריכות המים הזכים, ובדרכי פוגש תלמידי בתי ספר יהודים וערבים, אנשי היישובים הסמוכים
גם זוגות בפינות רומנטיות תחת העצים ושיחי הפטל
עשרות ראשני סלמנדרות מתבגרים לאיטם במעיין, מעוטרים בזימים סביב הראש וצבועים בפסים
הסטוריה בסכנין
אמין אבו ריא הוא איש אשכולות, היוזם והמנהל של המוזיאון למורשת ערבית פלסטינית בסכנין. הוא סיפר לי על הסבא החמישי שלו, הווה אומר עשרה דורות אחורנית או לפני כמאתיים שנים. חאג' מוסא אבו ריא, התמנה על ידי אל ג'זאר למושל המחוז ותפקידו היה לגבות מיסים עבור השלטון העות'מני מ-13 כפרים בגליל התחתון מחוקוק ועד רכס שגור. כיוון שעשה היטב את מלאכתו קיבל תחתיו מחוז נוסף עם עוד 13 כפרים בגליל העליון עד סאסא.
בימיו של חאג' מוסא נבנה הסראייה, בית המושל בסכנין, שבו נמצא המוזיאון. זה היה בשנת 1227 לספירת ההיג'רה, לפני כמעט מאתיים שנה. הבית מנה שלושה חדרי מפקדה, חדר מוכסים וגובי מיסים, ומחסנים של ה'מעשרים', כך קוראים לזה הן בעברית והן בערבית. מגורי המשפחה היו בקומה השניה.
חאג' מוסא היה במהותו איש דת ופילוסוף. בניו נפטרו עוד בחייו, ויורשו היה סולימן שהיה בן אחיו וחתנו. סולימן היה איש צבא מוכשר וחזק, והוא ירש את תוארו ורכושו. בין שאר פעולותיו להשכין סדר ושלום בגליל, סולימן הביא את השבט הבדואי סואעד מבקעת החולה כדי לשמור עליהם מפני שבט קדייראת שנישלו אותם מאדמותיהם והתעללו בהם. הם קיבלו אדמות בבקעת סכנין ובהר כמון והיום הם חיים בכפרים סלאמה לאורך נחל צלמון, וכמאנה על ההר. גדר הכפר כמאנה גובלת בישוב כמון ובחצרה של עדינה, המארחת שלי בכפר.
אמין אבו ריא הוא איש אשכולות, היוזם והמנהל של המוזיאון למורשת ערבית פלסטינית בסכנין. הוא סיפר לי על הסבא החמישי שלו
דאהר היה שליט חזק שרדף צדק בדרכו שלו. בתקופת שלטונו חזרו הביטחון והשקט אל חיי הכפריים. הוא התיר ליהודים להתיישב בטבריה ובשפרעם ולבנות בתי כנסת, ועודד את הנוצרים לשפץ את הכנסיות החרבות
בימיו של חאג' מוסא נבנה הסראייה, בית המושל בסכנין, שבו נמצא המוזיאון. זה היה בשנת 1227 לספירת ההיג'רה, לפני כמעט מאתיים שנה
מציירים בדיר חנא
ביום שישי בבוקר הזמין אותי אמין אבו ריא למפגש של החוג לציור ערבי יהודי למרגלות הכפר דיר חנא. הגעתי עם מריאנה חברתי אל המקום. שם, בכרם ענבים מטופח, ליד בריכת מים טבעית ותחת גבעת הכפר נשקף נוף שלרגל האירוע אקרא לו נוף ציורי.
היה יום חם ועשרות כני ציור נפתחו במקומות המוצלים בכרם. פגשתי שם את עודד מכפר ורדים שמצייר באצבעותיו, פשוטן כמשמען. הכרתי את אימאן עודה, בעלת גלריה בנצרת, שמגיעה לחוג לאחוז במכחול. אורית ממעלות מתמידה כבר שלוש שנים להגיע למפגשים, והפעם בחרה לצייר דווקא שיח קישואים. התרשמתי מציורו המדויק של האמן מבדא יאסין מהכפר טמרה. ביומיום הוא בונה תקרות גבס, ומעצב קישוטי תקרה. תראא אבו יאסין היא מורה לציור המגיעה לחוג מעמק חפר עם מכונית מלאה בתלמידות שלה, תמיד יש כאלו שנשארות בבית וכועסות עליה, והיא מבטיחה בצחוק שבקרוב תקנה מיניבוס. היא מציירת נופים וכאן ציירה שדה חיטה וכרם זיתים והתעלמה מבתי הכפר. אסף מהר חלוץ הוא היועץ המקצועי של החוג, והוא מסתובב בין כני הציור ומשיא עצות. על כל היופי הזה מנצח אמין מהמוזיאון בסכנין.
לקראת צהרים, כטוב ליבם ביצירה, התאספו כולם לארוחה משותפת. כל אחד הביא משהו טעים מהבית והפעם אמין דאג לקנות שיפודי בשר על האש לרגל סיום השנה ויציאה לחופשת קיץ. מישהו שם מוזיקה ערבית ברמקולים והחבר'ה התחילו לרקוד. כתאם וסמירה היו הראשונות, קמו וחוללו בתנועות ידיים חינניות ועודדו את האחרים להצטרף. אורית ומריאנה הצטרפו אליהן, ואחריהן קמו גם הגברים עבדאללה ואיימן ושעשעו אותנו בתנועות ריקוד היתוליות. שם בכרם, בין כני הציור הצבעוניים, צלילי המוזיקה וניחוחות האוכל, בליווי חיוכים של עונג ושמחת היצירה, ראיתי יהודים וערבים רוקדים יחדיו וחזון קם לתחיה.
פגשתי שם את עודד מכפר ורדים שמצייר באצבעותיו, פשוטן כמשמען
ביום שישי בבוקר הזמין אותי אמין אבו ריא למפגש של החוג לציור ערבי יהודי למרגלות הכפר דיר חנא
רוקדים בכמאנה
עזבתי את נקודת התצפית בהר וירדתי דרך הכפר הבדואי כמאנה אל נחל כמון. מדרגות חצובות בסלע הגיר הובילו אל עין כמון. המעיין שימש את תושבי הכפר כמאנה שהתיישבו על ההר לפני כמאתיים שנה. סדק צר מוביל אל תוך רחם המעיין, שם מפכים מים צלולים וקרירים. בצד הפתח צומח מן הסלע שתיל תאנה שמסרב להתבגר. עשרות ראשני סלמנדרות מתבגרים לאיטם במעיין, מעוטרים בזימים סביב הראש וצבועים בפסים. תהיתי היכן מסתתרים הבוגרים השחורים צהובים באין גבב אבנים עם סביבה לחה בקירבתם. חזירת בר ושבעת גורים מפוספסים הגיעו אל המעיין. כולנו הופתענו באותה מידה מן המפגש, הם התעשתו ראשונים וברחו אחר נחירת האם בעודי מפשפש אחר כפתורי המצלמה.
בשלהי חודש יוני נערכה החתונה של עלי סואעד מהכפר כמאנה עם בחירת ליבו. כמו כל החתונות בגליל האירוע התפרש על פני שלושה ימים, ביום הראשון נערך טקס החנה של הכלה "כמו אצלכם" אומר לי ראאף סואעד, דודו של החתן. ביום השני נערך טקס החנה של החתן אליו הגעתי עם מריאנה, כאשר הלכנו בעקבות רעש המוזיקה. "תבואו גם מחר" הציע לנו ראאף, "זאת תהיה החתונה עצמה, עם זמר מפורסם ולהקה וריקודים. המשפחה קנתה אלף קילו של בשר כבש בשביל להאכיל את כל האורחים".
באנו למחרת והתקבלנו כמו מכרים ותיקים. הראשון שהבחין בנו כשעלינו מן החנייה הוביל אותנו לשולחן האוכל ודאג שיעמיסו לנו על מגש נתח גדול של בשר כבש בתנור, אורז מתובל עם שקדים, תבשיל בורגול, ושפע של פירות לקינוח. החתן נישא על משטח עץ גבוה מעל כולם בין זיקוקי אש ותמרות עשן. הזמר סילסל בקולו, החליל והתופים השתלבו עם הביטים של המוזיקה האלקטרונית, והגברים קמו לרקוד בשורות ארוכות את ריקודי החתונה. "עוד מעט ירקדו דבקה" הבטיח לי ראאף.
בשלהי חודש יוני נערכה החתונה של עלי סואעד מהכפר כמאנה עם בחירת ליבו. כמו כל החתונות בגליל האירוע התפרש על פני שלושה ימים
חשבתי שהכרתי 'דבקה' אבל דבר לא הכין אותי למה שראו עיני. שורה ארוכה של גברים צועדים בקצב הביטים והתוף הגדול, אוחזים יד ביד. המוביל הולך ראשון עם מקל סבא בידו, מנפנף בו, צועד בצעדי ריקוד בסיסיים שעוברים לקפיצות ורקיעות רגליים, והמהדרין מגיעים לצעדי לוליינות לשמה, תחרות בונה של גבריות בדואית. ריקוד אחד נגמר ומקל ההובלה עובר למישהו אחר. כמה יפה, כמה מרשים. בא לי גם… ללמוד לרקוד איתם דבקה כמו שצריך… כמו שעושים את זה בכמאנה.