בשלהי האביב הגעתי עם הג'יפ והקרוואן אל היישוב כמון השוכן על הפסגה הגבוהה ביותר של רכסי הגליל התחתון. עדינה איסטון הסכימה מבעוד מועד לארח אותי בחצר ביתה, קיבלה את פני וכיוונה אותי בהילוך אחורי בדרך הצרה. עץ חרוב רחב צמרת חסם את דרכי. עדינה שלפה מזמרת ענפים ועיצבה את העץ עד שהקרוואן נדחק וחסה בצילו.
הגעתי עם כוונה להכיר את הגליל התחתון על הרכסים והבקעות שביניהם. "אני מעדיפה לקרוא לו לב הגליל, תרתיי משמע" אמרה לי עדי זרחי, מדריכה ותיקה ותושבת כמון שפגשתי שנה לפני כן על שפת הכנרת. מצפון לעמק יזרעאל מתרומם רכס נצרת, ראשון בשורה של רכסים מקבילים בין הים התיכון לימת הכנרת. בקעת רימון הצרה נמתחת למרגלות רכס נצרת, ורכס תורען הקצר ברכסים מתנשא מעליה. צפונה משם משתרעת לרווחה בקעת בית נטופה היפה, משובצת כולה בחלקות חקלאיות. מעליה מתרומם רכס יודפת. מעברו הצפוני נמצאת בקעת סכנין. שלוש עיירות ערביות ממלאות אותה זו בצד זו, סכנין, עראבה ודיר חנא. נחל חילזון מנקז אותה אל הים התיכון ונחל צלמון זורם ממול אל הכנרת. רכס הרי שגור תוחם את הבקעה מצפון ומתחלק לשלושה הרים, הר חזון, הר כמון והר גילון. מצפון לו עוברת בקעת בית הכרם, חבל ארץ שכולו כרמי זיתים ובהם עצים רחבי גזע בני מאות רבות של שנים. מעל בקעת בית הכרם מתרוממים בתלילות הרי הגליל העליון.
בסרטון: נחל צלמון זורם מבקעת סכנין מזרחה אל הכנרת
אני שב דרומה. הכפר הגדול טורען מטפס מבקעת רימון במדרון הרכס הנושא את שמו. שתי כנסיות אבן ותיקות, האחת קתולית והשניה אורתודוקסית, נמצאות במרחק קצר זו מזו במרכז העתיק של הכפר. אבנים מסותתות בצד יציקות בטון משמשות כאן בערבוביה. מסגד חדש גדול מימדים וזקוף מגדלים שולט בנוף הכפר.
כשהייתי סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת בן גוריון לפני כמעט ארבעים שנה, התיידדתי עם סטודנט ערבי מטורען בשם נעמן, שהיה שכן שלי באותו בניין. זו הייתה חברות מינורית אבל ניכרה לעין באווירת ההתעלמות ההדדית שהייתה נהוגה אז באוניברסיטה. יום אחד ביקש ממני נעמן להשתמש בתנור האפיה בדירתי. קבעתי איתו יום למחרת בשעה ארבע אחר הצהרים. למחרת נסעתי באופניים לחברים בקצה השני של באר שבע ורק כשהגעתי נזכרתי בהבטחה שלי. במצב רגיל הייתי מתנצל ושוכח מן העניין, אבל כאן חשתי שיחסי יהודים וערבים בארץ ישראל עומדים למבחן. עליתי שוב על האופניים ודיוושתי בחזרה בעליה עד הבית. הגעתי מזיע באיחור מה, דפקתי על דלת הדירה של נעמן וחבריו ומסרתי את המפתח. החברות עמדה במבחן לאור ההשתאות של חבריו שכבר הקניטו את נעמן על החבר היהודי שלא מוכן שערבי יכנס אליו הביתה. בשנה השניה עברתי ללמוד ברחובות והקשר נותק, אבל הזיכרון נשאר. הוא צריך להיות בן שישים בערך עכשיו. עצרתי ושאלתי אזרחים ותיקים. נעמן הוא לא שם שכיח. במהירה ידעו לספר לי שהוא מורה, אולי מנהל, אבל עבר לגור בנצרת. נתתי את מספר הטלפון שלי… אולי עוד ניפגש בהמשך.
במעלה הוואדי מעל העיירה, כרם זיתים ותיק מוביל למערה בה נובע המעיין השופע עין תורען. המעיין ממלא במים צלולים את חלל המערה המעוטר בקישוטי שרך שערות שולמית. סורגים חדשים סוגרים את הכניסה, ולא מאפשרים לטבול בבריכה כחום היום. במקום זה צינור וברז נשלחים אל מחוץ למערה. תושבי הכפר באים לכאן למלא בקבוקי מי מעיין זכים, או לחגוג על מנגל מתחת לעצי התאנה.
דרך צרה וסלולה מטפסת מן הכפר דרך חלקות חקלאיות ושטחי מרעה עד לחורשת קק"ל בפסגת הרכס, מעל היישוב מצפה נטופה. אני צופה בנוף הפנורמי המרהיב, מבקעת בית נטופה במערב ועד הר הגעש הקדום קרני חיטין במזרח. למרגלותיו התחולל קרב היסטורי חשוב בין הצלבנים בראשות גי דה ליזיניאן לממלוכים ובראשם צלאח א-דין. בעקבות תבוסת הצלבנים הם נסוגו מן הגליל ונעלמו מנוף הארץ. ארץ ישראל נשלטה מאז תחת ממלכות מוסלמיות, הממלוכים והעות'מנים במשך שבע מאות שנים ועד המאה העשרים.
כביש צר גולש במדרון הצפוני של רכס תורען אל הכפר בעיינה נוג'ידאת, וממנו ממשיך מערבה אל הכפרים רומאנה ועוזייר בהם גרים בדואים משבט ערב אל הב. הכפר רומאנה נמצא על תל רם בקצה המערבי של רכס תורען בין בקעת בית נטופה לבקעת רימון, פינה אסטרטגית. עצרתי להפסקה במסעדה בדואית 'הפיתה של אמא'. אווירה משפחתית, פינות ישיבה מפוזרות בחצר הבית, שטיחים צבעוניים ודשא סינתטי, אוכל טרי וטעים ונוף מרהיב בין בקעה להר.
בשדות בקעת בית נטופה, בין בעיינה נוג'ידאת ובין חרבת מסלחית, מגדלים פקוס – מלפפון ערבי, בעז'יר – מלון ערבי, במיה, מלפפונים ועגבניות. כמעט כל אדמות הבקעה שייכות לחקלאים מן העיירה עראבה שמעבר לרכס. מעט אדמות נותרו לבעיינה ועוזייר שעל מדרון רכס תורען. בחורף הבקעה מוצפת מים, אגם גדול ורדוד מכסה אותה ורק איים סלעיים בולטים מעל המים. אחרי תום ההצפות שותלים ירקות וקוטפים לקראת הקיץ. אז הבקעה מתעוררת לחיים. רבים נשארים ללון בשומרות, מציבים דוכנים בשטח והנשים מוכרות את התוצרת. תמונה ציורית מתחלפת של חורף אביב וקיץ. תמיד יפה פה.
מעל הבקעה, בשיפולי רכס יודפת, נמצאת חירבת מסלחית, כפר קטן ונטוש. בתים ספורים בלבד חידשו ימיהם כקדם וצופים למטה אל השדות החקלאים. פגשתי כאן את נור סעיד, אב בית בבית ספר בעראבה, ואחר הצהרים מגדל ירקות. "זה בשביל לימודי הרפואה של הבן שלי בגאורגיה" הוא מסביר לי. "עוד שנה הוא מסיים ואני אפסיק עם החקלאות ואמשיך לעבוד רק אב בית". הוא מתיישב על הספה תחת כיפת השמיים, מעשן סיגריה ומוצא בי אוזן קשובה. הוא מתלונן על הקיצוניים בכנסת משני הצדדים, ומגחך בעצב על חבר כנסת שאמר "תחכו לנאכבה שניה". אחר כך הוא אומר "חבל שבאת דווקא ביום שאני ממהר לחתונה, היינו יושבים שעות ומדברים, אחי". הוא לוחץ את ידי בחום, קוטף עבורי כמה מלפפונים "תטעם, אלו מתוקים הכי טובים בגליל" ונוסע לעראבה להתכונן לחתונה.
דרך עפר צרה וזרועת סלעים מטפסת באיטיות מבקעת בית נטופה דרך נחל יודפת אל יודפת העתיקה. אני נוסע בג'יפ במעבה חורש ארץ ישראלי סבוך ופרחים של קיץ מלווים אותי, קיפודן סגול ובוצין צהוב. פרות מדושנות מלחכות עשב במדרון התלול עליו צרו הרומאים. יודפת היתה בירת המרד הגדול בגליל לפני אלפיים שנה. אני מטייל בגבעה ההיסטורית החשופה. לא הרבה נותר מאותם ימים. כמה מערות פעורות פה, שרידי עמודים, טיח עבה סימן למאגר מים, חריצי חציבה בקירות. גבעה רמה אחת בין פסגות נישאות של היישוב יודפת בן ימינו, ושל הר עצמון הגבוה בפסגות הרכס.
אני נושא עימי בקרוואן מבחר זעיר של ספרים היסטוריים, אחד מהם הוא "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" מאת יוספוס פלביוס, היסטוריון יהודי בשירות הרומאים, שהיה שר צבא המרד הגדול בגליל ומפקד המרד ביודפת. אז קראו לו יוסף בן מתתיהו. הוא דאג לבצר את כפרי המורדים מגמלא שבגולן, דרך טבריה, מגדל, ומערות הארבל סביב הכנרת, וכמובן ערי הגליל ובראשם העיר יודפת. המורדים שמו בו את מבטחם.
ארבעים ושבעה ימים החזיקה יודפת הקטנה מול הלגיונות שהקיפו אותה ונלחמו בה. הרומאים היו חמושים במיטב אסטרטגיות הלחימה של אותם ימים, בניית סוללות עפר, ניגוח חומות באייל ברזל. המורדים ענו בשפיכת שמן רותח, בפשיטות לילה, בהגבהת החומה. גבורתו של יוסף ניכרה בפני כולם, הרומאים והמורדים כאחד, אולם בבוא הרגע קרסו החומות ונכבשה העיר. יוסף התחבא במערה עם עוד לוחמים עד אשר גמלה ההחלטה בליבו… להיכנע. ויכוח מר פרץ בינו לבין שאר המורדים. הם קראו לו לבחור במוות ולמות מות גיבורים, ואם לאו יוקיעו אותו כבוגד. יוסף, לדברי יוספוס, ענה להם "הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חוקי הטבע…וגם נחטא לאלהים… חוק הטבע הנאמן גוזר על כולם לבחור בחיים". חבריו סירבו לשמוע לדבריו ואיימו להרגו. בייאושו קרא להם להטיל גורלות ולהרוג זה את זה עד האחרון. לזה הסכימו כולם. יוסף נשאר אחרון עם אחד המורדים ואז שכנע אותו לבחור בחיים ולהיכנע יחד עמו לרומאים.
סופו של סיפור הוא שיוסף בן מתתיהו החל בחיים חדשים כהיסטוריון רומאי לענייני היהודים לתקופותיהם. הוא שינה את שמו ואת חייו, ונותר לעולמים שנוי במחלוקת, בה מתנגשים ערכים אוניברסליים של נאמנות ולאומנות מול כניעה, איבוד הזהות הלאומית ובחירה בחיים. היום, אלפיים שנים אחרי, אנו עדים לסיפוריו ההיסטוריים של יוספוס הסופר הרומאי על יוסף המפקד היהודי, ולרגעים שוכחים שהוא בעצם אותו אדם.
בקצה המזרחי של רכס יודפת ניצבת פסגה הצופה אל הנופים המרגשים של הרי הגליל, ימת כנרת, כרמי הזיתים של נחל צלמון ושדות בקעת בית נטופה. היישוב הררית ומבדד נטופה שוכנים על ההר זה בצד זה וחולקים את כל היופי הזה ביניהם. בשנות השישים הגיעו אל ההר שני נזירים קתולים, אבונה יעקב ואבונה תומה, עם חזון לחצוב מערת כנסייה כדרכם של נזירי מדבר יהודה בתקופה הביזנטית. ממשיכי דרכם חיים במקום, מטפחים בוסתנים ונושאים תפילות הבוקעות מן האדמה. בשנות השמונים עלו לקרקע לצידם חבורה של מודטים שדגלו במדיטציה טרנסצנדנטלית של המהרישי מהש יוגי. סיפרו עליהם שהם יושבים בישיבת לוטוס ומרחפים על פני האדמה. היום היישוב הררית וקיבוץ יחד לצידו, הם יישובים כפריים יפים הפתוחים לכל אדם, אבל ההילה עדיין סובבת אותם.
הגעתי בשעת אחר צהרים מאוחרת להררית. יצאתי לטיול רגלי בשבילי היער אל מערת המנזר, היא מבדד נטופה. נהניתי להביט בכרמי הזיתים, בבוסתני עצי הפרי, ובנופים הנשקפים אל מצוקי הארבל והכנרת. להפתעתי הכניסה למבדד היתה עדיין פתוחה. כאשר התקרבתי אל המערה שמעתי שירת תפילה. הלכתי בעקבות הקולות וירדתי חרש במדרגות. התיישבתי בפינה צדדית, צפיתי בכומר שניהל את התפילה ובנזירות שהנעימו בשירה שמיימית של מלאכים. "אם יש גן עדן" מלמלתי לעצמי.
בסרטון: תפילה במבדד נטופה
בערב ישבתי במרפסת ביתה של עדי זרחי הצופה אל בקעת בית הכרם. שאון החיים נשב מן הבקעה ההומה אל פסגת הר כמון. החושך ירד לאיטו ואורות הכפרים למטה ריצדו כמו היה זה ליבו הפועם של הגליל.