טועמה מגזל בן 94 מהכפר בירעם גר בכפר ג'יש הוא גוש חלב. היהודים והאנגלים קראו לו טומי. הוא כבר לא ילד, יש לו עשרים ותשעה נכדים ואחד עשר נינים. הוא מניק אותם בסיפורים על כפר הולדתו בירעם בעודם בעריסה, ומעיד שכולם הוגים את השם בירעם קודם לאבא ואמא. בבגרותם נשבעים הילדים על המשפט "אני בטוח חוזר לבירעם".
טומי הוא איש קטן קומה ונמרץ, צלול במאבקו הבלתי נלאה לחזור לבירעם, כפר הולדתו. "אני לעולם לא אפסיק את המאבק. אני לא נלחם בנשק, אבל אני עומד על זכותי לשוב הביתה". במלחמת השחרור ב 1947 הוא היה בן עשרים ואחת כאשר הגיע הצבא הישראלי ונכנס לכפר בירעם.
הקרוואן שלי עדיין חונה בקיבוץ צבעון, בין ג'יש לבירעם, אלא שהג'יפ שזה עתה רכשתי, זה שגורר אחריו את ביתי הקט, שבק חיים, והרכב נגרר אחר כבוד למוסך. "זה ייקח זמן" אומרים לי במוסך "המנוע צריך להגיע מחו"ל", ואני מוצא את עצמי במצב עדין, בית קטן חסר תנועה במקום שהייתי בו אורח לזמן קצוב, ורכב שכור שמשמש אותי בינתיים להתרוצץ ברחבי הארץ, בין משפחתי, חברים וחיות אחרות.
טועמה מגזל בן 94 מהכפר בירעם גר בכפר ג'יש הוא גוש חלב. טומי הוא איש קטן קומה ונמרץ, צלול במאבקו הבלתי נלאה לחזור לבירעם, כפר הולדתו
צבעון בנוייה על שלוחה הררית מצפון להר מירון, חבוייה ומכוסה בחורש ים תיכוני סבוך. מעבר לגדר בין עצי היער הקים יובל גריס, מלאך מוכר ואהוב על שביל ישראל, זולה נפלאה למטיילים. ערסלים קשורים בין ענפי אלונים, מיטה זוגית תחת הסכך הטבעי, בקתה לימות גשמים, ספות ושולחנות, פינת מטבח ושטיפת כלים ואפילו מקרר. כשפותחים אותו בציפייה דרוכה, מוצאים…ספרים, לעיון, החלפה והשאלה. מאות אנשים בשנה פוקדים ומתפנקים ב'זולה של גריס', ויובל בינתיים נהנה מהנתינה ואולי יום אחד גם הוא ייצא לטייל על השביל.
פינת מטבח ושטיפת כלים ואפילו מקרר. כשפותחים אותו בציפייה דרוכה, מוצאים…ספרים
בין עצי היער הקים יובל גריס, מלאך מוכר ואהוב על שביל ישראל, זולה נפלאה למטיילים
רבע שעה של ירידה תלולה מהזולה לאורך שביל 'הצינור של גריס' מורידה אותי עד לאפיקו היבש של נחל צבעון. חורש טבעי של עצי אלון מצוי גדולים ומרשימים מעטר את גדות הנחל. מספרים שדווקא תושבי הכפרים המקומיים שעסקו גם בהכנת פחמים, הקפידו לשמור על היער מפני העות'מנים, שמא ייכרת הענף עליו הם יושבים וממנו הם חיים.
שביל כחול עולה מנחל צבעון אל הגן הלאומי ברעם, שם דרים בכפיפה אחת בית כנסת וכנסיה בין עצי היער.
בשעה 11 בבוקר יום שבת הגעתי להשתתף במיסה בכנסיה הנוצרית מארונית של הכפר בירעם, ולפגוש שם את טומי. חמסין של שבת בחודש יולי רבץ על המקום. עברתי ליד בית הכנסת העתיק והמפואר עם עמודי הגיר המוצקים, המשקוף המעוטר והשער הגדול הפונה לעבר ירושלים, ודילגתי אל הכנסיה הקטנה והיפה על ראש הגבעה. כשנכנסתי כבר נשמעה שירת מקהלה. כמה עשרות מאמינים נכחו בכנסיה, נשים וגברים, ילדים וזקנים. אם חיבקה את ביתה והן שרו ביחד. שעה ארוכה נשמעו מזמורי המקהלה והתחלפו בתפילות ונאומים מפי הכומר הכריזמטי וחוזר חלילה.
דילגתי אל הכנסיה הקטנה והיפה על ראש הגבעה. כשנכנסתי כבר נשמעה שירת מקהלה. כמה עשרות מאמינים נכחו בכנסיה, נשים וגברים, ילדים וזקנים
יצאתי לשוטט סביב הכנסיה. נכנסתי לשביל צר וקוצני שהוביל אותי בין בתי הכפר שהיה כאן וחרב. שבעים ושלוש שנים מאז מלחמת השחרור, שרידי קירות עדיין מתעקשים לעמוד זקופים למרות ההרס, חלונות וקשתות צופים אל נוף מרום הגליל שלא נס ליחו. באר מחזיקה מים ומעידה שפעם, לא מזמן, היו כאן חיים.
חלונות וקשתות צופים אל נוף מרום הגליל שלא נס ליחו
אנשים גידלו גם גפנים, זיתים, תאנים, והיו גם פרות, עיזים, כבשים ותרנגולות. כל משפחה גידלה הכל לצריכה עצמית. בקיץ אכלו פירות של קיץ בחורף של חורף כמו שצריך. היו לנו גם דבלים הכי טובים בארץ
הגן הלאומי ברעם, שם דרים בכפיפה אחת בית כנסת וכנסיה בין עצי היער
עברתי ליד בית הכנסת העתיק והמפואר עם עמודי הגיר המוצקים, המשקוף המעוטר והשער הגדול הפונה לעבר ירושלים
רגע לפני שעלינו אל הכפר ג'יש, הגענו אל בית הכנסת העתיק של גוש חלב. עמודיו הנאים התרוממו בין הקוצים. בית הכנסת מוקף בגדר ומוזנח למשעי, בדיוק כמו שאני אוהב, ללא קופות, ללא תור, רק אנחנו והיסטוריה של אלפיים שנה בחיק הטבע, שאפשר לחבק אותה בכל שעה בלי שאף אחד יעיר משהו
משקוף אבן הכניסה היה מונח על האדמה ועליו חקוק עיט עם מקור מאונקל וטפרים שבולטים ממכנסי הנוצות שלו
"בירעם היה כפר חקלאי שהיה ידוע בכל הגליל בגידול של טבק איכותי" סיפר לי טומי בערגה על הכפר שהיה פה עד המלחמה "אנשים גידלו גם גפנים, זיתים, תאנים, והיו גם פרות, עיזים, כבשים ותרנגולות. כל משפחה גידלה הכל לצריכה עצמית. בקיץ אכלו פירות של קיץ בחורף של חורף כמו שצריך. היו לנו גם דבלים הכי טובים בארץ" הוא נזכר ומצר על כך שהישובים היהודים דוב"ב וברעם הורידו את המטעים ושתלו במקומם תפוחים, "היו כאן טחנת קמח ושני בתי בד שעבדו עם כח סוסים לסחיטת השמן. חיו כאן בערך אלף איש, כולם נוצרים מארונים, כפר יחיד בין כפרים של מוסלמים, דרוזים, נוצרים אחרים וצ'רקסים. היו כאן רופא, אחיות, סנדלר ונגר. היה לנו בית ספר לילדים, בית קולנוע מפואר ומלון. הרגשנו כמו משפחה אחת עם הרבה עזרה הדדית". טומי מספר על שכנות טובה ומציין שבחתונות השכנים היו מתגייסים ועוזרים אחד לשני להכין אוכל לחגיגות.
הוא זוכר גם דברים פחות נעימים עם הכפרים השכנים "אצלנו לא היו גנבים, בכפרים של המוסלמים היו גונבים, הם קראו לזה "רזוואת" שפירושו לגנוב מזרים, והיו גונבים גם מבירעם. הכומר היה מחכה שהגברים יילכו אחרי העקבות וברגע שידע מאיזה כפר הגיעו הגנבים, הוא היה מדבר עם המוכתר שלו וכל הרכוש היה חוזר."
ואז התחילה המלחמה. טומי היה אז סטודנט באוניברסיטה ערבית בצפת, ולמד אנגלית ולימודים כלליים. הוא שאף לקבל מילגה ללימודים גבוהים באנגליה, אלא שהאנגלים עזבו את הארץ ועימם נגוז חלום נעוריו.
התפילה הסתיימה והאנשים יצאו לאיטם מהאולם אל החצר. "נשב ונשתה קפה ואז ניסע אלי הביתה" הציע לי טומי. ישבנו במעגל כסאות ומישהו עבר עם קפה בתרמוס והגיש לנו בכוסות קטנות. טומי הציג בפני גם את אחיו הצעיר בן ה- 87 ועוד כמה אנשים שלחצו לי את היד. הוא מגיע לכנסיה כל יום שבת וגם בחגים כמובן. הוא הזקן מבין תושבי בירעם שחי היום והוא אוגר במוחו את כל האירועים מאז. הוא כתב על הכל בספר בשפה הערבית, אולם מעולם לא תרגם אותו לעברית או לאנגלית.
נסענו אל הכפר ג'יש לביתו של טומי להימלט מהחמסין ולהמשיך את הפגישה בסלון הממוזג מול צלחת של פירות עסיסיים. טומי התיישב על הספה לצידה של אלזה, אשתו האנגליה. הוא התאלמן לפני שנים רבות מאשתו הראשונה, אם ילדיו. שנתיים לאחר מכן נסע לביקור משפחתי בברזיל, וחזר משם עם אלזה שחיה לצידו כבר למעלה מעשרים שנה. היא דוברת פורטוגזית ואנגלית ומילים ספורות בלבד בעברית ובערבית. נראה לי שהחיבה שהם מעניקים זה לזו כשהם אוחזים ידיים היא שפת התקשורת הטובה ביותר.
ג'יש הוא כפר יפה מבחוץ ומצולק מבפנים. עקורי בירעם התיישבו בבתי הנפקדים, והחלו לבנות מחדש את חייהם ואת עתיד ילדיהם
טומי זוכר את היום שהצבא הישראלי הגיע לכפר כאילו זה היה אתמול "כשהתחילה המלחמה אנשי הכפרים פחדו שהיהודים יהרגו אותם. היו סיפורים על טבח במקומות אחרים כמו דיר יאסין , וכולם ידעו שהיהודים הרגו גם הרבה אנגלים. בנוסף המפקדים מלבנון כמו קאוקג'י עודדו אותם לעזוב את הכפרים והבטיחו להם שכולם יחזרו תוך שבועיים לבתים שלהם אחרי שיגרשו את היהודים עם מקלות. מצד שני היהודים הפיצו פתקים ממטוסים מהאוויר עם מסר להישאר בבתים ולא להתנגד ואז שום דבר לא ישתנה. אנשים רבים עזבו את הכפרים טרם הגיע הצבא".
המלחמה הגיעה לגליל וזקני בירעם התאספו והחליטו לא לעזוב משלוש סיבות עיקריות. קודם כל כי הכפר הוא הבית שלהם מאז ומתמיד והם אוהבים אותו. כמו כן הם לא עשו כלום נגד היהודים, אפילו חלקם עזרו להבריח יהודים מלבנון לישראל בזמן המנדט הבריטי. ודבר אחרון הם לא מתכוונים להתנגד לצבא אז אין סיבה שיאונה להם כל רע.
יומיים אחרי כיבוש ג'יש כולם התאספו בבית הספר ובכנסיה, הרימו דגלים לבנים, וחיכו ליהודים אבל הם בוששו להגיע. הזמן חלף והילדים נהיו רעבים וביקשו לאכול. טומי הלך למסעדת המשפחה להביא אוכל. בדיוק אז הגיע ג'יפ ישראלי. התברר ללוחמים שזה כפר נוצרי והקצין עמנואל שרון שלימים תמך בגירסתו של טומי על האירועים, אמר להם שאפשר לחזור לבתים ולחיות כרגיל. כולם שמחו מאוד והתחבקו והתנשקו אבל מספר ימים לאחר מכן הודיעו להם שיש מצב חירום, שיעזבו לג'יש לשבועיים ואחר כך יחזירו אותם. מאז ועד היום חלפו 73 שנים ולא נותנים להם לחזור לבתיהם.
"נותרנו עקורים מהבתים שלנו, ואמרו לנו להיכנס לבתים של אנשים בג'יש שברחו מהמלחמה" מספר טומי ואני מביט בו ורואה שהדמעות יבשו אבל הכאב נותר "היה חורף קשה, ולא היתה לנו עבודה ולא כסף. לא נתנו לאו"ם לתת לנו סיוע בטענה שהממשלה תדאג לנו לאוכל, ולא קיבלנו עזרה. שבעה תינוקות מתו ברעב בשנה הזאת. בשנים הבאות היישובים העבריים הראשונים שעלו לקרקע, סאסא, ספסופה ומירון התחילו לעבד את האדמה, ואנחנו היינו מביאים להם מים על חמורים וקיבלנו מזה קצת כסף ואוכל והמצב החל להשתפר".
מאז ימי הרעב הראשונים בג'יש טומי עשה חיל. הוא עבד כקבלן לעבודות עפר בכל הקיבוצים בסביבה, בהמשך פתח איטליז בכפר, ואחר כך הגדיל אותו לסופרמרקט גדול. טומי יושב לרווחה על הספה שלו ומשקיף על חייו "אני כבר כמעט ולא עובד בחנות, זה השארתי לבן שלי, אבל אני עדיין מחמיץ מלפפונים ומוכר אותם בחנות. יש לי הכל, לא חסר לי דבר, אני אוהב את האדמה הזאת ורוצה להיות ישראלי, חלק מהמדינה הזאת, אבל אני מרגיש אזרח סוג ב'. החוק הוא בצד של מי שיש לו כח. אפילו כשקיבלנו פסק דין של בג"ץ שמאפשר לנו לשוב אל הכפר שגורשנו ממנו, הצבא לא התיר לנו לחזור אל הכפר".
שנים ספורות אחרי העקירה מהבית, פסק בית המשפט העליון לזכות אנשי בירעם והתיר להם לחזור ולהתיישב בכפר. לכל משפחה יש את מפת המדידות של הכפר משנת 1946 עם סימון החלקה ששייכת להם, מפה שעוברת היום מדור לדור. אלא שהצבא החליט אחרת. יומיים שלמים עברו ופוצצו את הבתים והותירו קירות הרוסים למחצה, חלונות ללא משקופים, קשתות ללא תקרה.
באדיבות שאדי חלול ועמותה נוצרית בישראל: בירעם היה כפר חקלאי שהיה ידוע בכל הגליל בגידול של טבק איכותי. היו כאן טחנת קמח ושני בתי בד שעבדו עם כח סוסים לסחיטת השמן. חיו כאן בערך אלף איש, כולם נוצרים מארונים, כפר יחיד בין כפרים של מוסלמים, דרוזים, נוצרים אחרים וצ'רקסים. היו כאן רופא, אחיות, סנדלר ונגר. היה לנו בית ספר לילדים, בית קולנוע מפואר ומלון
במורד יער ברעם זורם נחל גוש חלב ומביא עימו אוסף של מי מעיינות. נסעתי עם מריאנה ידידתי בג'יפ במעלה הנחל. צמחים אוהבי מים כמו הנענע המשובלת ושיחי פטל קוצניים ליוו את הערוץ הזורם. מידי פעם הבחנו בשרידי ארובות המים של טחנות קמח שפעלו לאורך הנחל. שמש אחר הצהרים האירה את הגדה המזרחית באור יקרות. רגע לפני שעלינו אל הכפר ג'יש, הגענו אל בית הכנסת העתיק של גוש חלב. עמודיו הנאים התרוממו בין הקוצים, משקוף אבן הכניסה היה מונח על האדמה ועליו חקוק עיט עם מקור מאונקל וטפרים שבולטים ממכנסי הנוצות שלו. בית הכנסת מוקף בגדר ומוזנח למשעי, בדיוק כמו שאני אוהב, ללא קופות, ללא תור, רק אנחנו והיסטוריה של אלפיים שנה בחיק הטבע, שאפשר לחבק אותה בכל שעה בלי שאף אחד יעיר משהו.
לקראת ערב ישבנו במרפסת הנאה של מסעדת בלדנא תחת ענפי עץ אגוז, סוכת גפנים וקישוטי רימון. הנוף הפסטורלי של הר מירון נשקף ממול, וגגות הבתים היורדים במדרון ההר אל העמק מתחת. ג'יש הוא כפר יפה מבחוץ ומצולק מבפנים. המרקם האנושי שלו נבנה מחדש במלחמה ההיא שנתנה לנו את המולדת שלנו. עקורי בירעם התיישבו בבתי הנפקדים, והחלו לבנות מחדש את חייהם ואת עתיד ילדיהם.
הנוף הפסטורלי של הר מירון נשקף ממול, וגגות הבתים היורדים במדרון ההר אל העמק מתחת
הנוף הפסטורלי של הר מירון נשקף ממול, וגגות הבתים היורדים במדרון ההר אל העמק מתחת
ערב אחר לקראת חשיכה הקפתי בנסיעה את אגם דלתון שמימיו נאספו ברמת דלתון הבזלתית למרגלות הר מירון. השקיעה צבעה באדום את מתאר ההרים חירם ואדיר במערב. אנשי המקום נוהגים לרוץ או ללכת ב"שביל הידידות" המקיף את האגם ומחבר בין ג'יש למושב דלתון. אחד מהרצים ניפנף לי לשלום ודקה לאחר מכן צלצל הטלפון הנייד שלי. זה היה שאדי חלול, איש צעיר שפגשתי בכנסיה והחלפנו טלפונים. "בוא אלי הביתה" הציע לי "יש לי הרבה מה להראות לך". שאדי גר בשכונה החדשה של ג'יש, הוא סרן במילואים, ישראלי לכל דבר, ויחד עם זאת הוא לומד וחוקר את המורשת הארמית – מארונית.
ערב אחר לקראת חשיכה הקפתי בנסיעה את אגם דלתון שמימיו נאספו ברמת דלתון הבזלתית למרגלות הר מירון. השקיעה צבעה באדום את מתאר ההרים חירם ואדיר במערב
שאדי הגיש לי כוס תה ומטעמים, ערם ספרים עתיקים על השולחן, פתח את תעודת הזהות שלו, והראה לי שבסעיף הלאום מופיע "ארמי". "זה פרי עבודה קשה שלי ושל חברים שלי" אמר בגאווה "אנחנו עמותה ארמית נוצרית בישראל, והתעקשנו מול משרד הפנים עד שהכירו בנו שהלאום שלנו ארמי, לא ערבי. אני ישראלי כמו כל חברי וקשרנו את חיינו עם העם היהודי בישראל. אין לי שום דבר נגד הערבים" הוא הוסיף בזהירות "אבל אנחנו ארמים וחשוב לנו שיידעו על קיומנו". שאדי שירת שנים רבות בצבא, והיה מיוזמי מכינה קדם צבאית ארמית נוצרית – יהודית " כנרת". הוא מארגן סיורים ומדריך מטיילים בנבכי הדת וההיסטוריה של העם הנוצרי מארוני.
שאדי מרים את ראשו מהספר ומחייך אלי "אכן, אחים אנחנו, באיזשהו שלב אימצנו את הדת הנוצרית, אבל השפה הארמית מעידה שהגענו מאותו מקום"
הצצתי בספרים והכתב המעוטר ומנוקד נראה לי במבט ראשון כמו הכתב הערבי. "זאת ארמית" הוא מבהיר לי "זה הכי דומה לכתב עברי קדום. אנחנו, הנוצרים המארונים, בכל מקום בעולם דוברים לפחות שתי שפות, את שפת המקום ואת השפה המקודשת שלנו שהיא ארמית".
שאדי מגיש לי את ההיסטוריה המארונית על מגש "אני יכול לדבר ולספר כל הערב בלי לסתום את הפה לרגע" הוא מזהיר אותי וצוחק. אני מקשיב ולוקח לעצמי נגיעות "בשנת 1565 נשלחו יישועים מחצי האי האיברי ללבנון כדי למחות כל זכר לתרבות הארמית סיריאנית. הם האשימו את המארונים בכפירה, אספו את הספרים שנכתבו בארמית ושרפו אותם על המוקד. כך הם התכוונו לנתק אותנו מהמקורות הכנסייתים שלנו. הפטריארך המארוני אסטפנוס הצליח להביס לבסוף את היישועים, אבל אלו כבר החדירו נגיעות לטיניות אל הנצרות שלנו".
הצצתי בספרים והכתב המעוטר ומנוקד נראה לי במבט ראשון כמו הכתב הערבי. "זאת ארמית" הוא מבהיר לי "זה הכי דומה לכתב עברי קדום. אנחנו, הנוצרים המארונים, בכל מקום בעולם דוברים לפחות שתי שפות, את שפת המקום ואת השפה המקודשת שלנו שהיא ארמית"
שאדי מספר שבשנת 1860 ביצעו העות'מנים טבח בכפרי המארונים בכל המרחב הלבנוני. רבים עזבו את הארץ ונמלטו אל ברזיל. העות'מנים הגיעו גם אל הכפר בירעם ודרשו ממוכתר הכפר ששמו היה חלול יעקב להתאסלם. הוא סירב, והפורעים העות'מנים שרפו אותו בעודו בחיים. מאז אימצו צאצאיו את שמו הפרטי חלול, והפכו אותו לשם המשפחה שלהם, אותו נושא שאדי בגאווה.
שאדי פתח חוברת חדשה, ריח הדפוס עדיין עלה ממנה, וסיפר לי שיש בה משפטי תפילה. "בוא נקרא ביחד" הוא הציע לי, העביר את אצבעו לאט על האותיות המוזרות ואמר בקול "באם קאדמות יידעתה וואב סיביונה דה אלוהו", הוא עוצר אחרי כל מילה ונותן לי לנחש את פישרה. "תחשוב למה זה דומה בעברית" הוא מכוון אותי, וכמעט כל מילה זוכה לזיהוי אחרי מחשבה קצרה, והמילים מצטרפות למשפט שלם, ואני קורא ומצטמרר מהתרגשות "בזמן קדום בידיעתו וברצונו של אלוהים". ככה נשמעות שפות מאותה משפחה, ממש שפות אחיות. בתקופת המשנה והתלמוד דיברו חכמינו וכתבו בארמית, שהיתה השפה ששימשה אותנו בצד העברית, שתיהן שפות שמיות צפון מערביות קרובות. גם הערבית היא שפה שמית, אבל היא דרומית ורחוקה יותר.
"ככה מרגישים הספרדים והאיטלקים כשהם שומעים פורטוגזית, דומה וגם שונה, אבל מאותה משפחה" אני אומר לשאדי, והוא מרים את ראשו מהספר ומחייך אלי "אכן, אחים אנחנו, באיזשהו שלב אימצנו את הדת הנוצרית, אבל השפה הארמית מעידה שהגענו מאותו מקום".
מפת אזור ברעם – ג'יש, הגליל העליון
באדיבות המרכז למיפוי ועמוד ענן