החיים שלי הם ספר פתוח ואני עוסק בכתיבתם. כל פעם אני כותב עוד פרק ויש בו מקום שבו הוא מתרחש, והטבע שרוחש בו בעת הזאת. ויש בו את האנשים שאני פוגש בדרכי. אני מתחבר אליהם, מדבר איתם, חי במחיצתם פרק אחד או שניים, ואז מגיע הרגע שקורא לי להמשיך הלאה. בהתחלה אני חווה עצב של פרידה מהמקום ומהאנשים, ואז אני קם ויוצא לדרך בסקרנות של קורא ותוהה מה ייכתב בפרק הבא של סיפור החיים שלי. ירדתי מבקעת הירדן דרומה אל ים המלח המוכר והאהוב. נסעתי בכביש שעובר ברצועת החוף הצרה בין הים משמאלי למצוק ההעתקים מימיני. מידי פעם נפער במצוק פתח דרכו יוצא עוד ואדי קניוני ממדבר יהודה אל בקעת השבר ונשפך אל הים.
שמחתי לראות שלושה קרוואנים שחנו במקום. קצת כמו לחזור הביתה למקום ללא כתובת אבל עם שכנים טובים
כשהשתחררתי מהצבא לפני למעלה מארבעים שנה הדבר הראשון שעשיתי היה לצאת לטיול רגלי עם תרמיל ושק שינה מערד לעין גדי. בפעם הראשונה בחיי טעמתי את החופש המוחלט, בלי בית ספר, בלי צבא, ובלי התחייבויות אחרות בחיים, פשוט לחיות. אני זוכר את ההרגשה הנפלאה הזאת. שני בחורים צעירים, גיורא ידידי ואני, צועדים במרחבים האדירים ונופי הקניונים של המדבר, ומרגישים שהעולם כולו שטיח לרגלינו, למרות שהוא העצום ואנו הנמלים הקטנות. טרמפ אחרון הוריד אותנו אז בבקעת קנאים ומשם צעדנו אל נחל צאלים, ירדנו אל לב הקניון לעין נמר ועלינו ממנו צפונה, בדרך ביקרנו בנחלים משמר וחבר, צפינו אל המערות שהחביאו סיפורים של פולחנים עתיקים ואנשים שנסו ממלחמות, התרחצנו בגבים ובמעיינות, ישנו בנקודות תצפית מול ים המלח, והתעוררנו כל בוקר עם זריחת השמש. ביום האחרון ירדנו מרמת המדבר וערכנו טקס טבילה לחיים בנחל ערוגות. עתה, שנים רבות לאחר אותו טיול מכונן, אני מוצא את עצמי שוב באותם מקומות, כמו משוחרר טרי, פנוי לספוג אל תוכי את אווירת המדבר, טעם המעיינות, קרירות הגבים וריח פרחי המדבר. בדיוק כמו שאני אוהב להיות עד היום.
חלפתי על פני קיבוץ עין גדי והמשכתי מעבר לו. חמי עין גדי נראו מרחוק כמו נאת מדבר של דקלים בלב השממה מסביב. מרחוק הבחנתי בקרוואן חונה שם, האטתי ונכנסתי אל רחבת החנייה. תמיר פינטו מהכפר פקיעין החדשה שבגליל הגיע לשם זמן קצר לפני והיה עסוק במתיחת סככת צל לפני הקרוואן. תמיר הציע לי להצטרף אליו בחניון. הספא סגור כעת עקב תקנות הקורונה. אסור להתרחק מן הבית, ומה שפר מזלנו שהבית שלנו הוא קרוואן והוא זז ביחד איתנו. שבוע שלם היינו שכנים טובים תמיר ואני. במשך היום כל אחד היה עסוק בחיים שלו. תמיר שהה עם הבן שלו ועם חברתו שהגיעו לביקורים. אני, חסר מנוח וסקרן כהרגלי, נעלתי בכל בוקר נעלי הליכה, ארזתי תרמיל עם מפה מים ואוכל למשך היום, ויצאתי לטיולים רגליים סביב הקניונים האדירים של מדבר יהודה. כל יום ערכתי היכרות אינטימית מחודשת עם נחל אחר, חבר, משמר, צאלים, עזגד ואשלים, ועד נחל פרס.
מפל מים וסידרה של גבים יפים וקרים חסמו את המשך הדרך באפיק
חציית גב אחד בסידרה ארוכה של גבים קרים בנחל אשלים
בחורף הזה ירדו גשמים על הרי חברון, המדבר שטף והגבים התמלאו במים נקיים וקרים
גב בנחל אשלים
בשעות הערב היינו נפגשים ליד המדורה שתמיר טרח להדליק, מקשיבים למוזיקה אתנית טובה ואחד לשני, ומסובים סביב הפויקה. כולם נסעו בסוף ורק תמיר אני וכלבת הזאב שלו נשארנו. בלילה הגיעה סערה, רוחות עזות וגשם. בבוקר ישבנו ביחד על כוס קפה. שמש חורפית של מדבר ורוחות ואבק אפפו אותנו. גרוטאת מתכת חרקה ברקע מפני הרוח הנושבת. "אנחנו חיים בקפה בגדד" קבעתי למראה העזובה הטובלת באבק. תמיר פתח את השיר ברמקולים ושנינו צחקנו והתמכרנו להרגשה הזאת של חיים בשוליים של סוף העולם. את אחר הצהרים בילינו בדרכו של תמיר, רבצנו בגבים בפתחו של ואדי, תמיר הכין תה, ישב כמו שייח בדואי והזמין כל מטייל שעבר לידינו להצטרף לשיחה קלה וכוס תה חם.
בבוקר ישבנו ביחד על כוס קפה. שמש חורפית של מדבר ורוחות ואבק אפפו אותנו. גרוטאת מתכת חרקה ברקע מפני הרוח הנושבת. "אנחנו חיים בקפה בגדד"
תמיר נסע לצפון ואני המשכתי קילומטרים בודדים דרומה אל חניון נחל צאלים. הגעתי בשעת ערב ושמחתי לראות שלושה קרוואנים שחנו במקום. קצת כמו לחזור הביתה למקום ללא כתובת אבל עם שכנים טובים. הכרתי לראשונה את ורד ובן זוגה אייל שחיים במשאית מעוצבת למשעי ונוחה להפליא. סלון הרכב שלהם אינו נופל מכל סלון ביתי שאני מכיר. ורד ואייל אירחו את כולנו לקפה ושיחות אל תוך הערב. מירי נוה, ידידה ותיקה, הצטרפה אף היא לסלון. אחרונים חביבים הגיעו לסלון משפחת ברזלי, נועה דותן והבת שי שחיים במשאית מגורים עם תריסים שמצוירים סביב החלונות. בחזית המשאית רשום הסלוגן "אפשר להשחיל מילה?" ודרכו כותב דותן תובנות מן המסע המשפחתי שלהם. ביקשתי מדותן שישחיל מילה על מדבר יהודה.
דותן סיפר שהוא אוהב לטייל בריצה, והוא גומע כך מרחקים ארוכים. שאלתי אותו מה הוא מתכנן למשל ליום המחרת. דותן פירט את המסלול "מהחניון אני ארוץ עד לחווארי מצדה, משם אעלה לרמת המדבר דרך מעלה נחל רחף עד להר קנאים ואפנה למצפה גורני שמשקיף על נחל צאלים, ארד בשביל אל בריכת נעמה בתחתית הקניון, ומשם אמשיך בריצה לעין נמר ובחזרה לחניון. סך הכל אעבור בערך 38 ק"מ וזה ייקח לי בערך ארבע וחצי שעות."
"וואו" זה כל מה שיכולתי לומר מול שטף המידע הזה, ובכל זאת העליתי ספקות "זה יותר משמונה ק"מ לשעה ויש פה עליות וירידות מכסחות".
דותן הנהן והסביר "אני רץ בקצב שאני יכול לדבר, במהירות שנוח לי איתה. אני כל הזמן בודק את עצמי, איך אני מרגיש בשרירי הרגליים, איך כפות הרגליים שלי, ואיך הנשימה. אני ער לתחושות הגוף שלי כל הזמן ומקדים תרופה למכה, אני אוכל לפני שהרעב מגיע, אני שותה לפני שאני מרגיש צמא, אני מאט לפני שאני מרגיש שהגזמתי בקצב הריצה. מראש אני מסתכל על ריצת הטיול במונחים של אולטרה מרתון, ומבהיר לגוף שלי שאני הולך לשהות במצב הזה הרבה זמן. אחרי בערך 45 דקות אני מרגיש שזה קורה. הגוף מבין שזה המצב. הוא מסכים והוא רק מבקש ממני שאשמור עליו ואשגיח כל הזמן שהוא בסדר, ואז הוא יישא אותי לכל מקום ודבר" דותן חייך לעצמו והוסיף "יש עוד דבר מאוד מנחם שאני עושה. אני מחפש נקודה שאפשר לראות אותה בעין כמו הר או עץ במרחב ואז אני יודע שאוכל להגיע אליה. לא חשוב בכמה זמן אבל אני יכול לדמיין את הדרך עד ההגעה. זה קצת כמו כל יעד ששמים בחיים. אני מדמיין את הדרך אל החלום שלי ואת החלום עצמו וזה עוזר לי להגשים את הרצון ולהגיע אל היעד. אני גם אוהב ריצה על פני למשל רכיבה באופניים בגלל המינימליות שלה. לא צריך לקנות ציוד מפואר, רק אני והרגליים שלי, ואולי גם זוג נעליים.
תמיר אני וכלבת הזאב שלו נשארנו. בלילה הגיעה סערה, רוחות עזות וגשם. אחר הצהרים בילינו בדרכו של תמיר, רבצנו בגבים בפתחו של ואדי, תמיר הכין תה, ישב כמו שייח בדואי והזמין כל מטייל שעבר לידינו להצטרף לשיחה קלה וכוס תה חם
נדב בני קנה לי במתנה לפני מספר שנים את הספר "נולדנו לרוץ" מאת כריסטופר מקדוגל. הוא קרא את הספר, התחיל לרוץ יחף בסגנון בו רצים בני שבט הטראומרה מצפון מקסיקו, וגם העביר סדנאות ריצה בחוף תל אביב. הספר עוקב אחר רצי אולטרה מרתון אמריקאים, ומספר על אנשי שבט שחיים בקניוני הנחושת בצפון מקסיקו. הסופר משכנע שאכן נולדנו לרוץ אבל שכחנו איך עושים את זה. בעקבות נדב והספר נסעתי לצפון מקסיקו להכיר את האזור ואנשיו. שנה לאחר מכן הובלתי קבוצה במדבריות הקקטוסים, בשייט לוויתנים מול חופי באחה קליפורניה, בקניוני הנחושת ובכפרים של שבט הטראומרה. שיא הטיול היה תחרות אולטרה מרתון למרחק 80 קילומטרים בה ניצחו בגדול מאות אינדיאנים לפני שהגיע הגרינגו הראשון לקו הסיום.
"הרבה שנים רצתי יחף" קרא דותן את מחשבותי, "מצד אחד זה חיזק לי את שרירי כפות הרגליים, אבל בריצה בשטח על אבנים זה הכאיב לי ואחרי עשרים קילומטרים כבר לא יכולתי להמשיך. אז מצאתי נעליים בעלי סוליה מרופדת דקה ואחידה, ואימצתי את הסגנון האינדיאני לנחות על החלק הקדמי של כף הרגל ולא על כל הכף. מאז אני כבר לא נפצע ומסיים ריצת טיול עם רגליים בריאות ושלמות ועם חיוך מרוח לי על הפנים."
שמחה, אשתי לשעבר ונוודית ללא קרוואן, מתגוררת בימים אלו בשדה בוקר למשך חודשים ספורים. שלחתי אליה תמונות של שיטפונות מהקניונים. לאחר שעה קלה הגיעה ממנה הודעה "גם אני רוצה". למחרת אחר הצהרים היא הגיעה עם הכלבה שלנו לים המלח לאחר שחמקה ממחסומים בדרכי הנגב והצטיידה בתירוץ שהיא מביאה לי אותה למשמורת… "גם היא סוג של ילדה, לא?" שמחה הייתה מדריכה בבית ספר שדה הר מירון לפני כך וכך שנים. לטייל איתה זה לחקור את הטבע, להתעכב על כל צמח חדש ולא מוכר, להתמוגג מכל פריחה, ציפור וחיית בר שייקלעו בדרכנו. נעים ומרתק לנו לטייל ביחד.
הפרעושית פרחה בכריות של פרחים צהובים דמויי שמש וקרניים והפיצה ריחות נעימים
בבוקר יצאנו אל נחל צאלים. אני אוהב את השבילים בשפכי הוואדיות. האפיק רחב ועצי שיטה סלילנית רחבי צמרות מצלים עליו. אני נושם לקרבי את אויר הבוקר ומתמלא באנרגיה. בחורף הזה ירדו גשמים על הרי חברון, המדבר שטף והגבים התמלאו במים נקיים וקרים. שיחי הרותם נשטפו מאבק והתקשטו בפריחה לבנה. שיחי הזוגן הצמיחו זוגות עלים בשרניים טובים למראה ופרחים לבנים צהבהבים, הפרעושית פרחה בכריות של פרחים צהובים דמויי שמש וקרניים והפיצה ריחות נעימים, הפגוניה הרכה פרחה בסגול והתחרתה ביופיה עם הפרחים הסגולים בעלי העין השחורה של מקור החסידה. עברנו את קו מצוק ההעתקים, האפיק הצטמצם וקירות הקניון סגרו עליו. גבים מלאי מים התחתרו ברצפת הגיר הלבנה של הקניון. המשכנו לטייל בגיא סלעים. בולדרים גדולים חסמו את האפיק ואתגרו אותנו לטפס ולהקיף אותם. לאורך הדרך פגשנו בבעלי חיים וציפורים. הקשבנו לסלסולי הקריאה של הטריסטרמיות וניסיתי לשוחח איתם בשריקות, שחורי זנב פרשו את זנבם בהפגנתיות כל פעם שנחתו ממעוף, וסלעיות התהדרו בנוצות בדגמי שחור ולבן. צפינו בחבורות של שפני סלע בין הסלעים והערכנו את אומץ ליבו של הצופה שהמשיך להתבונן בנו במקום לנוס על נפשו עם כולם. אפילו זכינו לראות יעלים שטיפסו על קירות הקניון. המשכנו לתוך גיא בהק, הנקיק נהיה צר וקירות תלולים הזדקפו משני צדינו. גבי המים היו מלאים והחלפנו למכנסיים קצרים וסנדלים כדי לחצות אותם. מפל מים וסידרה של גבים יפים וקרים חסמו את המשך הדרך באפיק. סופסוף התיישבנו למנוחה בתוך הטבע המקסים. אחר הצהרים ירדנו במורד הנחל, השמש מלטפת לנו את הגב ומאירה את המזרח. חלון הנחל נפער אל בקעת השבר, ודרכו צפינו בתמונת סיום היום היפה הזה, ים המלח וברקע הרי אדום.
ים המלח וברקע הרי אדום
שמחה, אשתי לשעבר ונוודית ללא קרוואן, מתגוררת בימים אלו בשדה בוקר למשך חודשים ספורים. שלחתי אליה תמונות של שיטפונות מהקניונים. לאחר שעה קלה הגיעה ממנה הודעה "גם אני רוצה". למחרת אחר הצהרים היא הגיעה לים המלח
אחר הצהרים ירדנו במורד הנחל, השמש מלטפת לנו את הגב ומאירה את המזרח. חלון הנחל נפער אל בקעת השבר, ודרכו צפינו בתמונת סיום היום היפה הזה, ים המלח וברקע הרי אדום
יעל נובי מול ים המלח והרי אדום
