נכנסתי ליריחו ביום גשם נדיר בו ואדי קלט שטף דרך העיר. יצאתי בבוקר מהחווה בבקעת עוג'ה במטרה להבקיע את החומה הוירטואלית של העיר השכנה, לאחר שבימים האחרונים סבבתי אותה שבע פעמים. עברתי את המחסום הישראלי הבלתי מאויש והאטתי מול התחנה הפלשתינאית. אני נושא תעודת עיתונאי וקיוויתי שהיא תספיק כדי לאפשר לי כניסה לשטח A. גשם בחוץ וקר והשוטר המכורבל סימן לי מתוך הבוטקה החמים להמשיך בדרכי ולהיכנס לעיר. יריחו היא נווה מדבר טרופי שופע מי מעיינות. כתם נוף ירוק בשממה הצחיחה האופפת אותה. בתי העיר משתלבים בין שדות חקלאים, מטעי תמרים, חממות, ושרידים עתיקי יומין. בלב העיר נמצא תל א-סולטאן, יריחו הקדומה, גבעת עפר לעיניי הדיוטות, ועיר מוקפת חומה מהעתיקות ביותר בעולם, לפי יודעי דבר.
יריחו היא נווה מדבר טרופי שופע מי מעיינות. כתם נוף ירוק בשממה הצחיחה האופפת אותה. צילומים: רונן רז
עולם התיירות עצר מלכת כבר לפני כמעט שנה והאתר הארכיאולוגי סגור למבקרים. בצד התל נובע עין אל סולטאן, מעיין שופע שהזין את העיר הקדומה. בעברית קוראים לו מעיין אלישע על שם הנביא שהמסורת מספרת שהוא ריפא את מי העיר "הרעים". לא רחוק משם מצביע שלט על טחנות סוכר. נסעתי את המרחק הקצר עד לקבוצה של מבני אבן עתיקים ששרדו מעל חממות ובמורד גבעה. בחור צעיר יצא לקראתי מאחת החממות. לרגע נעור בי חשש אבל הוא שלף ממעילו תרמוס וכוסות חד פעמיות והציע לי קפה. שמו חסאן אבו חרביש, והוא ואחיו מגדלים כאן פלפלים וקישואים. הוא דיבר בערבית אל הטלפון הנייד שלו, והאפליקציה תרגמה לי את דבריו לאנגלית כתובה. הוא בדואי משבט ראשיידה והמשפחה שלו נאלצה לעזוב את עין ג'די במלחמת 48 ועברה ליריחו. לא שמעתי כל תרעומת בקולו, רק סקרנות. הוא ביקש לדעת איך עין גדי, אם יפה שם, כי לו אסור להגיע לשם. עלינו לאתר ביחד עם כוס קפה חם ביד. אמת המים ההרוסה הגיעה מלמעלה והביאה את מי המעיינות לסובב את גלגלי הכפות שהניעו בתורם את המערכת. אבן ים גדולה ומנותצת נותרה שוכבת על כנה להעיד שפעם הסתובבו כאן גלגלי אבן, שחקו את קני הסוכר והגירו את הנוזל המתוק. לא נותרו קערות המתכת בהם איידו את הנוזלים וגיבשו את הסוכר לגושים מוצקים. מיריחו יצאו שיירות גמלים עמוסות בדרך הסוכר שעברה במדבר יהודה מצפון לוואדי מוכליק הוא נחל אוג, לשווקי ירושלים.
טחנת הסוכר
הרבה מנזרים וכנסיות יפות נבנו ונהרסו במשך אלפיים שנים ביריחו, בהרים ובקניונים הסובבים אותה, ועד נהר הירדן, שם הטביל יוחנן את ישוע הנוצרי. במרכז העיר נמצא עץ שקמה שזכה בכבוד רב ולשמירה לדורות כי עליו טיפס זכאוס המוכס העשיר ושפל הקומה כאשר רצה לחזות בפניו של ישו שהיה מוקף אדם. מנזר הקרנטל היווני אורתודוקסי נבנה בתוך מצוק מרשים וזקוף המתנשא מעל העיר. המנזר נבנה במאה ה-19 בסמוך למערת לאורה שחצב ובנה הנזיר חריטון כבר לפני אלף וחמש מאות שנים.
מנזר הקרנטל היווני אורתודוקסי נבנה בתוך מצוק מרשים וזקוף המתנשא מעל העיר
ואדי קלט מגיח מהרי השומרון ומדבר יהודה אל תוך העיר יריחו. על גדתו הדרומית נמצא מחנה הפליטים עקבת ג'אבר. בגדה הצפונית בחרו החשמונאים להקים את ארמונות החורף המפוארים שלהם. המלך הורדוס החרה והוסיף אחריהם, העביר אמות מים שאספו את מעיינות ואדי קלט ואת מעיינות ואדי עוג'ה, ובנה את קומפלקס ארמון החורף המפואר שלו, שכלל ארמונות, בריכות נוי ושחייה, תעלות ואמות מים, גני נוי ואלפי דונמים של מטעי דקלי תמרים ליין ואפרסמונים לבשמים.
בדרך אל הארמונות עברתי בשכונה של בתי מידות מפוארים, שייתכן ולקחו את השראתם מן הפאר וההדר של ארמון הורדוס. שמעתי רעש מתגלגל של מים זורמים וירדתי בדרך עפר אל גדת הנחל. ואדי קלט זרם בעוצמה ומי השיטפון החומים מסחף כיסו את הדרך ונפלו במפל שוצף מן הגשר ההרוס.
בדרך אל הארמונות עברתי בשכונה של בתי מידות מפוארים, שייתכן ולקחו את השראתם מן הפאר וההדר של ארמון הורדוס
ליד הגשר פגשתי את סנאד, נער בן 13 שהגיע על אופניים להתבונן בשיטפון. שאלתי אותו אם הוא יודע איפה נמצא ארמון הורדוס. "אני גר שם" הנהן וסימן לי לנסוע אחריו. החניתי את הג'יפ ליד הבית של משפחתו, בית פשוט ובגנו ערוגות של חצילים וקישואים, והלכתי איתו אל הארמון. סנאד שמח להראות לי את האתר. הוא קפץ מעמוד לעמוד בחצר הארמון, הצביע על המעגלים הבנויים של מבנה הארמון, ולקח אותי להראות לי את בריכות השחיה הגדולות, את אמות המים הארוכות, את בית הכנסת.
סנאד, נער בן 13 שהגיע על אופניים להתבונן בשיטפון
סלאם האח הגדול הכין בינתיים תה מרמיה, שזה תה שחור עם עלי מרווה משולשת, מתוק וטעים כמו שרק בדואים יודעים להכין. "איך אתה מכין תה כזה טוב" , שאלתי את סלאם, "אני עושה אותו על המדורה" הסביר לי סלאם בפשטות, "רק אז הוא יוצא ככה עם הטעם של העשן. כל דבר שעושים באש הוא טוב", סיכם את העניין. בינתיים הגיע פאיז האבא, גבר גבוה ונאה עם צדודיות כסופות בשערו. לחצנו ידיים והוא סיפר לי את סיפור המשפחה. הם במקור מבאר שבע, (גם אני גם אני, מיהרתי להגיד לו וכבר הרגשנו אחים). הם מחמולה ענקית דולאם אבו סבייח שיושבת למעשה באזור ערוער קרוב יותר לדימונה. סבא שלו עזב את ישראל בשנות החמישים עם עדר הגמלים של המשפחה והתיישב ביריחו. ב-73 התחיל לעבוד עם עתיקות בחפירות של ארמון הורדוס, ואז גם התיישב בשטח ובנה את ביתו כאן. "יש לנו מזל שבנה אז כי היום כבר אסור לבנות בשטח הארכיאולוגי. כל המשפחה ובני הדודים עדיין חיים שם בערוער, אבל אני מבסוט כאן" אמר פאיז, "יש בית ויש עבודה, ויש לי שתי נשים, אחת מכפר קאסם ואחת מעקבת ג'אבר… אולי יש לך להציע בחורה יהודיה בשביל סנאד" אמר וצחקו הוא וסלאם. סנאד השפיל את עיניו במבוכה.
סלאם האח הגדול הכין בינתיים תה מרמיה, שזה תה שחור עם עלי מרווה משולשת, מתוק וטעים כמו שרק בדואים יודעים להכין
מארמון הורדוס עולה כביש צר ותלול אל ג'בל גורונטול כמו שקרא לו פאיז, או הר קרנטל. יריחו אבדה לי בין העננים במבט על מהתצפית. המשכתי בנסיעה הררית יפה בדרך שנקראת טאריק אבו הינדי. הכביש עוקב אחר תוואי רומי שחיבר את בית אל ויריחו. מספרים שהדרך נסללה על פי החלטתו של גנרל בריטי שהגיע לארץ ישראל לאחר שירות ארוך בהודו ומכאן שמה. עצרתי לצד עץ שיזף בודד להכין כוס תה חם ולאכול כריכים ששלפתי מן הצידנית. בינתיים הגיעה קבוצה של כחמישים מטיילים פלשתינאים, מבוגרים וצעירים, נשים וילדים, עטופים היטב ליום סגריר. ניכר היה שהם ברמה סוציו אקונומית גבוהה. ילד בן עשרה נפנף בדגל פלשתין, מבטא כך את הקשר שלו לאדמה שהוא דורך עליה. הם סיפרו שהם בחוג של מיטיבי לכת והם צועדים 15 ק"מ ממחמיס, מה שאנו קוראים מכמש ועד יריחו. שמחתי לראות שגם פלשתינאים אוהבים לצאת לטיולים רגליים ארוכים. הרגשתי שיש כאן משהו קטן נוסף שיכול לחבר בינינו.
הכביש מגיע עד דרך אלון וחשבתי להמשיך משם לירושלים, אלא שהדרך היה חסומה על ידי הצבא ונאלצתי לשוב ליריחו. שעת אחר צהרים מאוחרת התקרבה והחלטתי לצאת מיריחו דרומה. במחסום הפלשתינאי עצרו אותי ונתבקשתי לחנות בצד ולהמתין לקצין. לא הרגשתי שעשיתי משהו רע, ולא חששתי מכלום. המתנתי בשקט. איש בטחון מקומי הגיע ושאל אם יש לי אישור. עניתי שאין לי אבל שאני עיתונאי והגעתי לכתוב על יריחו. החוקר היה אדיב, וביקש שאסע אחריו למשרדי התיאום הביטחוני. נסעתי אחריו ושם נמסרתי לידי חיילים ושוטר ישראלים. כאן הטיפו לי מוסר והודיעו לי שעשיתי מעשה מסוכן ושזוהי עבירה פלילית. "בפעם הבאה תבקש אישור כניסה", סיכמו את הנושא והחזירו לי את התעודות, "עכשיו סע".
"אולי אני באמת תמים וצריך להישמר לנפשי" חשבתי לעצמי, עד היום נתקלתי רק באנשים טובים על הדרך, הסרתי מעלי קליפות של חשדנות ופחד, אני מגיע עם חיוך וסקרנות לכל מפגש עם ערבים, בדואים ופלשתינאים, ומתקבל באהדה. אני מרגיש שכל צעד שאני עושה בדרך זו, אני בונה נדבך נוסף של קירוב לבבות ולא להיפך. אבל אולי זה מקרי ואני חי באשליה שאני בלה לה לנד ולא בקו המגע בין יהודים וערבים.
באותו ערב נשמתי עמוק והחלטתי ללכת בתלם ולפעול לפי ההנחיות. הגשתי בקשה רשמית לאישור כניסה נוסף ליריחו לצורך עבודה עיתונאית. זה היה לפני שבועיים. כל המעורבים בדבר שפניתי אליהם התחמקו ממתן תשובה ושלחו אותי לבקש במקום אחר. ליריחו שוב לא נכנסתי… בינתיים.
מפת יריחו
באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי
עיבודי תמונות: ענבל רז