לו הייתי צריך לתת דין וחשבון למנהל החשבונות של אלוהים על תשעה ימים ושמונה לילות קסומים בחוף הכרמל הייתי מוסר את הפרטים הבאים:
הכתובת: הקרוואן הלבן עם סככת הצל הכחולה – כסופה ליד בריכת הדגים עם המגלנים השחורים, בשורה החזיתית לים, בין הבריכות של מעיין צבי ומעגן מיכאל.
קניות ואספקה: בכפר פורדיס כי יש שם הכל ואחד ליד השני. במסעדת אבו עלי מכינים חומוס, טחינה ועלי גפן ממולאים שאין דומה להם בנימוכות ובטעם. לסימטא הבאה מגיעים דגי ים טריים ישר מדייגי טנטורה ועד שמכינים לי אותם אני מוזג לעצמי קפה שחור חזק מתרמוס בלתי נדלה. כמה צעדים במעלה הסימטא יש חנות עם פירות ירקות בלאדי וביצי חופש.
אספקת מים חופשית אצל פאב המעיין בכניסה לאזור התעשייה של חוף מעיין צבי. הפאב סגור כעת במצוות המאבק בקורונה, אבל הבעלים מגיעים כל יום לשמור, לתקן, לתחזק ולהתגעגע לימים טובים יותר. הם מניחים לי למלא מים באופן חופשי במיכלי הקרוואן. בעל הנגריה הסמוכה יוצא מגידרו כדי לאסוף עבורי שאריות עצים למדורה.
לו הייתי מדווח לאלוהים על פתיחת הלב והנשמה, אז יש הרבה על מה לדבר. כל יום צופן בחובו הרפתקאות ותגליות חדשות, אנשים שפגשתי ונפתח לי צוהר לעולמם, שקנאים שנחתו בבריכה סמוכה, טיול רגלי שמגלה לי נוף אחר או מעיין חדש, פריחה שהגיעה ומסמלת לי את הסתיו. ואני רוצה לספר על יום מיוחד שבו פגשתי דייגים.
המפרץ היפה של חוף דור. צילומים: רונן רז
בוקר עם קולות הציפורים
בבוקר התעוררתי לשמע קולות הציפורים, ואולי היה זה אור השמש שדגדג את חושיי. השקפתי מחלון הקרוואן אל הבריכה שממול וצפיתי בעשרות מגלנים שחורים שחיטטו במקורי המגל שלהם בבוץ ושלפו משם סרטנים ורכיכות. בחלון השני ראיתי בריכה בה עמדו לבניות גדולות ללא תנועה, מצפות שהמזון יגיע לפיהן. מעליהן בשמיים חלף מטס חרישי של שקנאים במבנה של ראש חץ והמשימה לצאת לדוג. היום תיכף עולה והבריכות שוקקות חיים. אני מחזיק משקפת ביד אחת, ושופת קנקן קפה שחור על הכיריים ביד השנייה. בין לבין אני מטגן פרוסות גבינת חלומי עם ביצת עין, מכין טוסט שזה לחם על מחבת, וחותך סלט גס. אוחז בכל העולמות.
עם זריחת השמש אני כבר מוכן לצאת לרכיבת אופניים. אני מדווש בין הבריכות, מבחין בציפורים שמרתקות אותי ועוצר. מביט במשקפת, מזהה ורושם הערות בפנקס הדיגיטלי בפלאפון. כמה מילים כל פעם שיתווספו אחר כך לסיפור שלם. הברכיות למשל הם ברווזים שחיים בזוגות קבועים, זכרים יפי מראה וחדי צבעים, ונקבות אפורות למדי, לפחות בעיניהם של בני אדם. קורמורנים, אגמיות וטבלנים שוחים על פני המים על פי רוב, ולפתע בקפיצת ראש הם צוללים אל מתחת לפני הים לזמן מה, ושבים ועולים. לכפן יש מקור בצורה של כף שמתרחבת בקצה, והוא חופר ללא הרף בבוץ הבריכות בתנועות מקור כאילו שהוא מערבב תה בכפית.
אני מגיע אל בריכה קטנה שסביבה יושבים דייגים שתקנים ומביטים בחכות שהטילו אל המים. כיסא וסבלנות הם ציוד חובה. יוסף עלה מהעיר ההיסטורית פרגנה באוזבקיסטן לישראל והוא גר בנתניה. הוא שמח לשמוע שביקרתי בעיר שלו, ואנחנו חוזרים על שמות של ערים נוספות בעמק שבמרכז אסיה ומהנהנים כמו מכרים ותיקים שמעלים זיכרונות. מהבוקר עד עתה הוא הצליח לתפוס כבר חמישה דגי קרפיון גדולים. אני שורק בהתפעלות ושואל אותו "זה לא מספיק לך ולמשפחה"? הוא מסתכל עלי בגיחוך, "מה אני אעשה בבית, האישה עושה חור בראש, כאן איזה כייף, שקט", הוא מסביר לי ברצף של מילים עילגות.
אני מגיע אל בריכה קטנה שסביבה יושבים דייגים שתקנים
מן הבריכות אני יורד אל חוף הים. שבת היום וחבורה של דייגים צעירים של שבת עומדים על החוף וזורקים חכות משוכללות אל המים. לפתע צהלות שמחה, וכולם נחפזים אל המאושר שמגלגל את החכה ומושך דג בקצה. זה בורי גדול הוא קורא בשמחה ולי נדמה שהוא וחבריו מזילים ריר, או שמא היה זה אני. הוא מחלץ אותו מהקרס, שוקל אותו ו… מתקרב לגלים ומשליך אותו חזרה לים. "מה עשית" אני מתפלא בקול רם. "אנחנו דגים בשביל הספורט, לפעמים אוכלים דג אבל בדרך כלל מחזירים אותם למים" עונה לי הדייג הצעיר ששמו רועי. "מאיפה אתה" אני שואל, מנסה למקם גאוגרפית איפה גדלו אנשים מיוחדים שכאלה. "אני מתל תאומים" הוא עונה. תל תאומים הוא מושב בעמק בית שאן ונדב, בני האמצעי חי שם כאשר היה במכינה קדם צבאית. התפתחה אם כך שיחה בינינו ורועי הגיע לשאלה מאיפה אני. סיפרתי לו שאני חי בקרוואן ונודד ברחבי הארץ. עיניו נקרעו לרווחה והוא אמר לי שזה חלום חייו. "אפילו קעקוע יש לי להוכחה" הוא חשף את זרועו והראה לי ציור חקוק של חופש: קרוואן, מדורה, ערסל… חיים פשוטים ומאושרים בחייק הטבע.
"אפילו קעקוע יש לי להוכחה" – הוא חשף את זרועו והראה לי ציור חקוק של חופש
המשכתי באופניים לאורך קו המגע בין החול לים, במקום בו החול הרטוב נדחס לקרקע מוצקה מספיק כדי לאפשר רכיבה נוחה. הגעתי למפרץ הטבעי והיפה של חוף דור. כעשרים סירות דייגים צבעוניות עמוסות ברשתות עגנו במפרץ. על החוף, בצלו של בית ישן עם כיפת אבן גבוהה ומרשימה, פגשתי כמה דייגים ערבים צעירים ואת מוסא הוותיק.
ספינה טרופה וכפר טבוע
מוסא הוא הדייג הזקן האחרון של הכפר טנטורה שכבר אינו קיים מאז שנת 48 מה שאנו קוראים מלחמת השיחרור, וערביי ארץ ישראל קוראים הנאכבה. אותו אירוע בשני שמות אצל שני עמים. האנשים שברחו בזמן המלחמה, חזרו עם שוך הקרבות ומצאו שאינם יכולים לחזור לבתיהם. הם התיישבו בכפר פורדיס, לא רחוק משם למרגלות רכס הכרמל. משם הם באים מידי יום ביומו אל הסירות שלהם ואל שרידי כפר אבותיהם טנטורה ויוצאים לדוג. בית האבן הישן עם כיפת הכניסה המרשימה משמש אותם כמחסן ומקום מנוחה, ומוסא מחזיק בחדר מיטה ומעדיף להישאר ללון כאן כי זה המקום בו הוא הכי מרגיש בבית. במאה ה 19 היה הכפר טנטורה גדול ועשיר עם כארבעים בתי מידות. "הבית הזה היה פעם בן שתי קומות והיה שייך למשפחת יחיא", אומר מוסא ומראה לי תמונה ממוסגרת בה נראים שני ילדים ואדם מבוגר בסירה על רקע בית החוף במתכונתו השלימה. הוא מצביע על התמונה "הילד הזה בסירה הוא אני". בצד האחורי של הבית ישנה כתובת בערבית שחוקה, כנראה מספרת על משפחתו של השייח' יחיא שכבר שנים רבות לא נמצא בביתו.
צפונה מחוף דור הבונים בואכה עתלית מונחים שרידיה של ספינת הדייג אלישבע. חמישים שנה חלפו מאז נטרפה בסערה ומאז היא שוכנת על קו החוף, בין מים וחול. לא רחוק משם בתוך אחד המפרצים הטילה סירה קטנה עוגן והניפה דגל צוללנים. על החוף קם מאהל עם טרקטור צמוד, בלוני אויר דחוס, תיקים עם ציוד צלילה, ואנשים חייכנים לבושים בחליפות גומי שחורות. שאלתי למעשיהם כאן והתברר שהם צוללים מתנדבים מאוניברסיטת חיפה, החוג לציוויליזציות ימיות, והם עוסקים בחפירות מתחת למים של כפר מהתקופה הניאוליתית, בן קרוב לעשרת אלפים שנים.
צפונה מחוף דור הבונים בואכה עתלית מונחים שרידיה של ספינת הדייג אלישבע
"ואני חשבתי שאתם דייגים" אמרתי בנימה מעושה של אכזבה. "אנחנו באמת סוג של דייגים" אמר מישהו וסחף צלילי צחוק אחריו.
רועי ניקלסברג הוא ארכיאולוג החופר מעל ומתחת לים וחושף את צפונות האדם מתקופות קדומות. הוא מכין כעת את הדוקטורט שלו על הכפר הניאוליתי: "מדובר על תקופה בה מפלס הים היה נמוך יותר, וקו החוף עבר בערך קילומטר אחד מערבה מכאן. כפרי החוף של אז שקועים היום מטרים ספורים מתחת לפני הים. אנחנו שואבים את החול שרובץ על השרידים ואוספים למחקר כלי צור וחרס". לבקשתי הוא פותח שקית פלסטיק ומוציא ממנה גרעין צור ושני חרסים. "הגרעין הוא גוש ממנו התיזו כלים שימושיים כמו סכינים חדות, מגרדות ולהבים. מדובר על תקופת הברונזה הקדומה בערך 3200 לפנה"ס. אנחנו בודקים מאיפה הגיעה החרסית להפקת החרסים, מה היה אופי היישוב, מספר הבתים והמשפחות. אחרי הכל זוהי תחילת החקלאות, תקופה משמעותית בתולדות האדם שלא יודעים עליה הרבה, וכל ממצא עשוי להיות תגלית חשובה. הנה למשל סכין כפולת להבים ארוכה ששימשה ככל הנראה לקציר, לפני המצאת המגל והחרמש."
בערב ישבתי עם חברי הטוב מריאן שהגיע מיפו ויודע דבר או שניים בהכנת דגים. מבעוד מועד קנינו בפרדיס כמה סרגוסים ומרמירים, ועתה הכין מריאן תערובת קמח עם כמון פפריקה ומלח, טבל את הדגים והניח אותם בשמן קנולה חם. אני הכנתי סלט ברוטב שום לימון ושמן זית, מזגתי יין לכוסיות, וישבנו לדון בשאלה הנצחית האם דייג אוהב דגים…