מארק טווין: פה ושם בארץ הקודש

הספר ראה אור בשם המטעה – "תמימים בחוץ־לארץ" (Innocents Abroad), ונוספה לו כותרת משנה: "מסע תענוגות בארץ הקודש – סיור צליינים חדש" (New Pilgrims Progress). השם הזה הרגיז רבים מבני תקופתו של טווין, שכן ראו בו חילול קודש ופארודיה על יצירה נוצרית אלגורית, "סיור צליינים", ספר דתי עממי שנכתב בידי האנגלי ג'ון באניון במאה ה־17 ושימש מורה דרך נוצרי לחיי טוהר ול"ירושלים של מעלה".

בפועל, לא היה מסעם של טווין ובני חבורתו מסע תענוגות כלל וכלל, ומחברו היה רחוק מצליינות תמימה. ההרפתקן של המערב הפרוע עלה בן 32 על סיפונה של אוניית הקיטור ה"קווייקר סיטי", כשהוא נחוש בדעתו לשחוט את הפרות הקדושות של העולם הישן, ארץ הקודש ומיתוס העלייה לרגל. בהומור משובח ושחצני הוא חובט במסורת העלייה לרגל, בהערצת המקומות הקדושים וגם בתעשיית המזכרות, במורי הדרך הפאתטיים ובנופי הארץ הנפרסים לנגד עיניו.

"ספינת התענוגות נראתה כבית כנסת, ומסע העינוגים דמה למסע לוויה ללא גופה", תיאר טווין בלשונו החדה את רעיו למסע, להם הוא קרא "מאובנים נשואי פנים", ונהנה ללגלג על אותם צליינים אדוקים, שהתפללו ובכו בכל המקומות הקדושים, אבל גם הרסו אותם בחריטת שמותיהם ובשוד עתיקות שלקחו הביתה, למזכרת.

לא פלא שהתיאורים הללו עוררו זעם רב בחוגים הדתיים של אותם ימים. ארץ הקודש תפסה מקום נכבד בתודעתן הדתית של קבוצות פרוטסטנטיות רבות בארצות־הברית, ועולי הרגל נתפסו כמקיימים אקט דתי רב משמעות. בין הצליינים לארץ הקודש בתקופה שסייר מארק טווין במזרח הים התיכון היו כאן תמהונים לא מעטים. הארייט ליברמור, למשל, סיירה בארץ הקודש במחצית המאה ה־19 והאמינה כי בברית החדשה מופיעה נבואה על כך שהיא־עצמה עתידה להגיע לארץ ישראל כדי למות בה מות קדושים. צליין אחר, קווייקר בשם וורדר קראסון, ראה עצמו משיח, התגייר והתיישב בירושלים בציפייה לגאולה. עד שזו תבוא, שימש בשנות הארבעים של המאה הקודמת כקונסול לא רשמי של ארצות־הברית בירושלים.

כל הנוסעים, הצליינים ומחברי ספרי המסעות דיווחו עד כמה הרשים אותם הנוף התנכי ושינה את חייהם. טווין התרשם אחרת. "מכל המקומות, נראה שנוף ארץ ישראל הוא המדכא והקודר ביותר. הגבעות שוממות, העמקים הם מדבר מכוער וצחיח, כל תרשים נוף כאן הוא גס וצורמני", כתב בדברי הסיכום לספר. וזאת הגרסה הממותנת. במכתבו המקורי, שנשלח מירושלים בספטמבר 1867, כתב: "אני חושב שהשמש היתה מדלגת על ארץ ישראל, לו היתה יכולת הבחירה בידה".

והנה עמקים פוריים
כמאה ושלושים שנים אחרי שכתב טווין את דבריו הקשים על ארץ ישראל, אני יוצא בעקבותיו, רכוב על פז'ו 106 קיד, ומהרהר במסעו של קודמי הגדול. מה היה כותב לו יכול היה להצטרף אלי עכשיו? כשיצא התרגום העברי של הספר ב־1972, בהוצאת לבינסון, טרח המו"ל הישראלי להקדים לו התנצלות: "אפילו יהיה המחבר מפורסם בשנינותו כמארק טווין, אינך יכול שלא לכאוב ולהתרעם על כינויי הגנאי שהמחבר הכתיר בהם את ארץ הקודש… מאה שנים לאחר שמארק טווין ערך את מסע התענוגות, נבנה עולם חדש. והנה העמקים פוריים ומשובצים במטעים ושדות, הרי הגליל לובשים עיירות ויערות, הציונות התוקפנית ניצחה את השממה המכוערת, הסירה את הקדרות והביאה חיוך".

ואני? מה מאוד התגעגעתי למסע במחיצת אותו כתב נרגן ממיזורי, להתנהל יחד בארץ שוממה וריקה למדי, אפופה הוד קדומים מאובק, בטרם נהפכה לשטח מחיה צפוף ומיוזע. בר־מזל היה טווין. בשממה שעליה הוא רוטן היתה בכל זאת איזו איכות מקראית, והמטיילים חשו עצמם מן הסתם כנוסעים נועזים החודרים אל מחוזות לא נודעו. אלא שטווין לא ידע להעריך זאת. אפילו חלילי הרועים מרטו את עצביו.

דמויות הרועים הבדווים, על עדריהם וגלימותיהם הכמו־תנכיות, הפעימו את ליבם של אלפי צליינים נוצרים, שעלו לרגל לארץ הקודש בתקופתו של טווין, לפניו ואחריו, ופיארו את נופי הארץ ודמויותיה בספרות צליינית משתפכת. הצליין המסורתי סייר כאן מתוך כוונה לחפש, ולמצוא, את בני דמותם של גיבורי הברית הישנה, אשר בשלהם יצא לדרך מלכתחילה. אבל טווין לא חסך את שבט לשונו גם מהדמויות הרומנטיות הללו: "רועי העדר נראו ממש כדמותם וכצלמם של יוסף ואחיו – אין לי שום ספק בכך. הם היו בדווים גבוהים, שריריים ובעלי עור כהה וזקנים שחורים כדיו. היו להם שפתיים מוצקות, עיניים בלתי מעפעפות והליכות מלכוּת. דומני שבחורים אלה מוכנים למכור את אחיהם הקטנים, אם רק תזדמן להם שעת הכושר לכך. מנהגיהם, הרגליהם, לבושם, משלח ידם והמוסר הרופף שלהם הם כשל הדור הקדמוני. אמש התקיפו את מחננו, ואין ליבי רוחש להם טובה".

בניגוד לצליינים שהתמוגגו מהמראות שהזכירו להם על ימין ועל שמאל את התמונות הקלאסיות מהברית החדשה, התעקש טווין להשבית את השמחה. המשפחות המקומיות המשתמשות בחמור ככלי תעבורה מזכירות לו, כמו לכל בני חבורתו, את תמונת המשפחה הקדושה – מריה וישו התינוק הרוכבים על חמור, ויוסף הנגר מהלך לצידם. אולם האסוציאציות המיידיות של שאר הצליינים פועלות אצלו באורח אחר לגמרי. כמו להכעיס, שם טווין לב לכך שבני המקום נטולי ג'נטלמניות, בניגוד לסגנון שאפיין את גיבורי הברית החדשה, שכן "לרוב, האיש הוא הרוכב כאן… והאשה היא המהלכת".

בפעמים המעטות שבהן הפגין ההומניסט האמריקני הגדול מעט רגש חיובי לגורל הנפשות בארץ הקודש, הוא הופנה כלפי החמורים והסוסים. בהשוואה שבין שיטות הטיפול בסוסים של הבוקרים האמריקנים לאלה של בני המזרח, יוצאים האחרונים כשידם על התחתונה. "אין בהם אהבה לסוסיהם ולא רגש חמלה אליהם ואינם יודעים כיצד לנהוג או לטפל בהם", כתב טווין בזעם. "חמסנים אלה אינם מעלים בדעתם לעולם לרחוץ את סוסיהם, ואינם מסירים את המרדעת [השטיח שמתחת לאוכף] לא ביום ולא בלילה. הוא קולט שערות ולכלוך וכולו נרטב מזיעה. בהכרח גורם הוא לפצעים. מקווה אני שבעתיד לא אאלץ לשמוע עוד תשבחות משתפכות על הערצת הערבי לסוסו".

בעודי רוכב על בהמת המסע שלי בכביש הבקעה, בדרך מירושלים לגליל, בכיוון הפוך למסעו של טווין, אני מהרהר בצער כי החמור אינו עוד אלא שריד נוסטלגי. מדי פעם נקטעים הרהורי כאשר משולי הדרך מגיחים ילדים רועים, חוצים את הכביש בתזזית מטורפת בין דגלי הרשות הפלסטינית לדגלי ישראל, כשהם רכובים על חמור. תשומת ליבי, יותר משהיא נתונה לחמורים, מושקעת בניסיון לעקוף את הכבישים הכאילו עוקפי פלסטין. גם היום ממשיכות להשתולל שמועות פרועות על כנופיות פורעים, ומקשות על מסעות תענוגות בארץ הקודש.

נמל יפו בשנת 1860

שיט בכנרת – ח' ירוקים
לא רחוק מכפר נחום שעל שפת הכנרת מצא טווין עץ תאנה זקן להסתופף בצילו. אבל הוא התרעם על כך שכל טפטוף מים מבין הסלעים זוכה בשם הכבוד "מעיין". הנזילות המקודשות הללו הצליחו אמנם לרגש את נפשותיהם של חבריו למסע, על אף היכרותם עם נהרות ענק דוגמת ההדסון והמיסיסיפי; אבל טווין כתב בסיפוק: "כפר נחום כבר מאחורינו. לא היה זה אלא תל חורבות נטול צורה".

אני פונה בכביש המוביל לקפרנאום. דרך ללא מוצא – משני העברים שדה צהבהב ומולי שלט המכריז על מקום קדוש. השער חסום. כפר נחום אינו עונה. מרוב אכזבה, שכחתי לבדוק את פריחת ההרדופים המופלאים. זאת, על אף שטווין רשם שאמנם הם יפים, אך רק על רקע קירחותן של הגבעות, וגם זה לא במידה המטריפה את החושים.

אחד משיאיו של מסע הצליינות בארץ הקודש היה, ועודנו, ביקור בכנרת. כל הדרך דיברו רעיו של טווין בהתרגשות על השיט במים שנשאו את סירותיהם של השליחים. משהגיעו אל האגם, נופפו במרץ אל הסירות המשייטות בו. אולם המחיר שדרש הספן החזיר את הצליינים הנרגשים באחת אל קרקע המציאות: "שני נפוליונים, שמונה דולרים", אמר המתרגם. פניהם נפלו, מתאר טווין, נפלה שתיקה. "יותר מדי!" פסקו. "אחד נשלם לו!" המשא ומתן הסתיים בכישלון. "ובכן, לא נותרה ברירה אלא לוותר על הזכות לשוט בים גינוסר, לאחר כל אותו מרחק של חצי כדור הארץ שנדדו כדי לטעום מן התענוג הזה", סיכם טווין ברשעות.

למען האמת, הדברים אינם כה שונים היום. תמורת תשלום דומה של שני נפוליונים או ח' ירוקים יזכה הנוסע בן זמננו להפלגה בחסקה ממונעת המתחזה לספינת תענוגות, כשצלילי מוסיקה הנשמעת כמסיבת טרקטורונים תעשייתית מפירה את שלוות הכנרת. מדריך מזדמן מחזיק בידי הגברות, מרביתן עולות חדשות ממדינות חבר העמים, כאילו תומך בהן פן ייפלו לתהומות האוקיינוס. ברדתן אל החוף יאחז המדריך שוב במרפקי הגבירות, וצלם פולארויד ינציח את המחזה ויציע מרכולתו לנוסעים. האם זה אותו צלם שמשוטט בחורף על המזח, חמוש בקוף או בתוכי מדבר?

ביני לביני אני חושב, שלו היה מארק טווין לצידי, הייתי נוטלו כלאחר כבוד אל מופע המולטימדיה של ה"גלילי־אקספיריינס", ותמורת אותו מחיר שדרשו ממנו ספני הכנרת במאה שעברה יכול היה לקפץ בתחנות החשובות במסעותיו של ישו על שפת הכנרת, במסע מונפש היטב במציאות מדומה, ואפילו בחלל ממוזג. הנה ישוע מגרש שדים, מארגן את סעודת הדגים הגדולה, צד בחכת האמונה את הדייגים הנהפכים לשליחיו ומהלך בשיווי משקל מושלם על המים, בלי דאון ובלא סירת מירוץ.

בעקבות מרים המגדלית
מתוסכלים ומאוכזבים עלו הצליינים האמריקנים על סוסיהם ופנו בלב קודר לעבר מגדלא אשר על חוף הכנרת. "מגדלא הוא מקום עלוב. כפר סורי במלוא מובן המלה, ופירוש הדבר שהוא מכוער, מצופף, מזוהם, בלתי נוח ונאלח", חוזר טווין לקובלנותיו. "כל הבתים עשויים מתכונת שרירותית אחת – בתבניתו המכוערת של ארגז".

אף אני פניתי לשם, משאיר מאחורי בלב כבד את תה המנחה באכסניה הסקוטית על חופה הפרטי הנפלא. טיפסתי במעלה היישוב מגדל – שלטים פרחוניים לשנת היובל, כרזות מבטיחות מטעם לשכת התיירות, צרכניה ובה קופות צדקה מכל הסוגים והמינים והמון ילדים מדוושים על אופניים.

רוכבי האופניים המודרניים אינם אלא צאצאיהם של התושבים שיצאו בשעתם להקביל את פניכם, אני מסביר בדמיוני למארק טווין. קשה לומר שהמפגש המחודש עורר בו שמחה. "נקישת פרסות הסוסים העירה את האוכלוסיה המטופשת, וכולם יצאו בהמוניהם. זקנים וזקנות, נערים ונערות, סומים, מטורפים, נכים – כולם לבושים בלואים מזוהמים, וכולם קבצנים מתרפסים מעצם טבעם וחינוכם", כתב לפני 130 שנה.

זה היה אמור להיות חיפוש רומנטי בעקבות מרים המגדלית היפה, אבל אין שום שלט ושום איזכור למקום שבו עמד פעם ביתה של תלמידתו וידידתו של ישו.

"נסה ליד חוף הוואי", אמר בעל המכולת חבוש הכיפה, "בצלע הר ארבל, בסוף החניון". בעיני רוחי ראיתי טרמפיסטית מבודרת שיער בשמלה לבנה ביציאה מהחניון, מטפחת צבעונית מכסה את ראשה, ובידה בקבוק שמן להילינג ארומטי. אבל בחוף מגדל, תחת צלע ההר, חיכה לי שלט חלוד שבישר: "הינך נמצא באתר היסטורי". הצומת ריק. מגדלנה לא גרה כאן יותר. בחניון אורזות משפחות את ציוד המנגל והפיקניק, ומפליגות לדרכן.

מזלם של טווין וחבורתו שפר עליהם; מורה הדרך שלהם הצביע ללא היסוס על מעונה האמיתי של הקדושה מרים המגדלית. "מורה הדרך מאמין במהימנות המקום", כתב טווין, "וכמוהו כן גם אני, שהרי ברירה אחרת לא היתה לי, למראה הבית הניצב לנגד עיני ברור כאור השמש?"

טבריה – כולם מכוערים
שנינו, מר טווין ואני, שבענו די צורכנו מתחנותיו של ישו על ים הכנרת. ממגדלא רכבו בני החבורה לטבריה, ואני בעקבותיהם, נאמן לתוואי ששירטט קודמי. "הדרך להתבונן באנשי טבריה – היא מרחוק", יעץ טווין, "הללו הם יהודים, ערבים וכושים – כולם מכוערים ביותר. הסחי והעוני הם גאוותה של טבריה".

אנשי הארץ הזכירו לו שוב ושוב את ילידי הארץ ממנה בא, "שישבו והתבוננו בכל תנועה מתנועותינו באותה גסות רוח מפגעת ובלתי מתמרמרת, שהיא כה אופיינית לאינדיאנים, מטרידה, מעצבנת ומסעירה את האיש הלבן עד כי יבקש לקום ולעשות כלה בשבט".

במיוחד השמיץ טווין את בנות הארץ, בהן לא מצא אפילו אשה יפה אחת לרפואה. בעוד רעיו למסע מדמים לראות בכל נערה את פני המדונה, בעיניו נראות בנות המקום מכוערות, גסות, מזוהמות, מזות רעב ורוחשות כינים. יוצאת דופן היתה בת שייח' אחת, שזכתה למחמאה המפוקפקת "הנקבה היחידה שראינו עד כה, שאינה מכוערת במידה כה נפשעת, שאינה יכולה לחייך בין שבת לשבת בלי לגרום לחילול שבת". לא נותר לי אלא להפנות את תשומת ליבו של טווין לעלמות הנאות בבגדי הים הצבעוניים בטבריה של 1998, ולדחוק בו להעריך מחדש את חוות הדעת ההיא, מ־1867.

אני יושב על הטיילת של טבריה, מנסה ליישם את הצעותיו של טווין, "להסתכל על הקווים העיקריים של הנוף מבעד למסגרת הציורית של קשת חלון עשוית אבן הרוסה ופגומה מימי ישו, ובדרך זו להסתיר מראייה את כל שאינו נאה". אני מנסה ליישם את הלקח על פחי האשפה, דוכני הלאפה והפרוזן־יוגורט, התירס החם, צמר הגפן המתוק והקרפ הצרפתי. ברקע מרחף לצלילי הדיסקו של הלידו שלט כבוי מעל מבנה נושן: "השבת מתחננת – אל תחללוני".

השיטה עובדת יפה, ואני ממשיך ומיישם אותה גם בנופים היפים הנשקפים מחלונות הר הבשורה, מגן הטווסים של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית הוורודה, מגינת האכסניה הסקוטית, מהחוף של פניאל ומהגזוזטרה של מסעדת דקלה של בית גבריאל.

אנחת רווחה
החבורה הוסיפה ורכבה לירושלים, לרמלה וליפו, שם המתינה להם האונייה. "ההיגיון שבצדיקות מצווה עלי לספר את השקר הנעים והמקובל, שבלא חמדה נאלצתי להינתק מעל כל מקום נודע בארץ ישראל", סיכם טווין את המסע. "זאת מספרים כולם, אולם יורשה לי להעיר שאני מטיל ספק בדיבורו של כל המספר זאת".

את מסענו המשותף חתמנו ביפו. "ליפו יש היסטוריה, היסטוריה מרתקת", כתב טווין בכובד ראש, "אותה לא יוכל הקורא לגלות בשום מקום בספרי זה. אך יואיל נא לסור בשמי לספריית ההשאלה וליטול ספרים שיספקו לו את כל הידוע אודות יפו". נאמן לדרכו של קודמי, מספק אני אותה עצה עצמה לקוראי. ליפו יש היסטוריה מרתקת, ואם אתם מתעקשים לקרוא אותה, סורו נא אל ספריית ההשאלה הסמוכה למקום מגוריכם.

בנמל יפו כבר המתינה לחבורת הצליינים האונייה שלקחה אותם להמשך מסעם. "מסע עולי הרגל הארוך בא אל סופו, ומשום מה רווח לנו", חתם מארק טווין את דבריו. "לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה הולכת, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה". כשלא נותר מן הספינה אלא אד קל באופק, חזרתי אל הפז'ו קיד שלי ועליתי על הכביש המהיר.

——-

הציטוטים מתוך "מסע תענוגות לארץ הקודש", הוצאת לבינסון, בתרגום ארנון בן נחום.