תפריט עמוד

מאליס איילנד לחברת הנקניקים היהודית

שתפו:
הוא הגיע אליה בערוב ימיו ובחר לתאר אותה מנקודת מבטו של מוטל בן פייסי החזן, ילד סקרן, גלוי לב ופטפטן בלתי נלאה. על ערש דווי, כמה ימים לפני מותו, היה שלום עליכם עסוק עדיין בחיבור פרקים חדשים של "מוטל" שלו, שראו אור בעיתונות היידית בניו יורק, לשמחת ליבם של צרכני התרבות שלהם יועדו הסיפורים – מהגרים בני הדור הראשון, רובם למודי פוגרומים, וכולם השאירו אחריהם, במולדת הישנה, מין כתריאליבקה שכזאת, מין שטעטל פלאי, שסמטאותיו הבוציות נידמו, בחלוף הזמן ומעבר לאוקיינוס, כמזדהרות באור יקרות.

ניו יורק של שלום עליכם כולה פליאה וגעגוע. מרגע שיצאו מוטל, אמא שלו, אחיו וערב רב של גיסים וגיסות מאליס איילנד, מחנה המעבר של המהגרים, נתרחב ליבו של מוטל והוא שר בשבחי הנסיעה לעיר: "אך זה התיישבתם – אהא! אתם כבר עפים כנשרים למעלה, על פני גשר ארוך וצר, בסכנת חיים. קוראים לזה 'אליווייטר'. אתם חושבים שזהו? חכו קצת. אתם משתחלים החוצה מן האליווייטר ומתיישבים בקרון אחר, ואתם יורדים במדרגות כמו למרתף, ואתם טסים מתחת לאדמה במין שצף קצף שמרצד לכם בעיניים, וזה כבר קוראים 'צובהיי'… גיסתי ברכה מתערבת ואומרת, שאותה אמריקה עצמה היתה הרבה יותר טובה לולא היו טסים פה כל כך".

אבל לטוס צריך, וגם ללמוד אנגלית ולהיות "אולרייטניק", וגם להתפעל מכך שילדים אמורים ללכת לבית הספר, ושאיש אינו יכול להפליא בהם את מכותיו ברחוב, ושאפשר ללעוס "טשואינגום" בלי הגבלה, ולהתבונן. במה מתבונן שלום עליכם? במהומה הגדולה, בקלחת הרוחשת, בהמון האנושי הסואן. פלאי עולם וחידושי טכנולוגיה, גורדי שחקים ובתי נכות לא מעניינים את מוטל שלו, שקומתו קומת ילד ועיניו רואות בעיקר יהודים. כמדומה, כל כתריאליבקה – או לפחות מי ששרד אחרי הפוגרום האחרון – כולם בניו יורק.

ומה הם עושים שם, במחילה? שורדים, כמובן. מי ב"שאפ", הלא הם בתי המלאכה שבהם מהגרים ותיקים עושקים מהגרים חדשים, מי ב"חברת הנקניקים היהודית הלאומית", שבה בנו בכורו של חזן לא מתבייש למלא מעיים, במאפייה היהודית, אצל הבוצ'ר היהודי ובדוכן העיתונים היהודי. מדי פעם, בנסיעה ב"צובהיי", קורה שרואים שחור אחד, ואז מתפעלים שוב מכיעורו וזרותו של ה"ניגרו". ובשבת הולכות הנשים לבית הכנסת הכתריאליבקאי כדי לנופף בתכשיטיהן. זכרונה של כתריאליבקה שבלב לא נמוג, להיפך. היא נולדה מחדש בלואר איסט סייד, היא מדברת אנגלית רצוצה, מתובלת ביידיש, פולנית, רוסית ואוקראינית, ויש בה ניחוח שאי אפשר לתאר ואי אפשר להסביר.

ניו יורק של שלום עליכם, אף שהיא כלואה בין כמה בלוקים של מהגרים קולניים וקשי יום, היא גן עדן של אפשרויות, של חירות אנושית, של בוקר חדש מפציע על דמויותיהם העמלניות של יהודים. ואם מישהו מתלונן, יימצא בוגר צעיר מאוהב בניו יורק, ומשום כך באמריקה כולה, למרות שעדיין לא נזדמן לו לראותה, שיאמר לו כך: "באמריקה, אנשים נכבדים כמוך, כמו למשל איזה קארנגי, איזה רוקנפלר [השיבוש במקור], איזה ואנדרבילד, מכרו עיתונים ברחובות, רכלו בגפרורים וצחצחו נעליים בסטריטס! קרא את תולדותיהם של ג'ורג' וושינגטון, של אייבראם לינקולן או של אנשי שם אחרים, ותיווכח שלא מתחת לכבודו של בנו של פייסי החזן למכור נקניקיות!".


תרגומו החדש של אברהם יבין ל"מוטל בן פייסי החזן" ראה אור החודש בהוצאת עם עובד.

לאן נעלמו הכוכבים?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: