היה לי פתק בגודל של חצי דף מחברת רגילה עם הספָרוֹת בערבית מול הספרות בלועזית ולמטה ציור בעט של הדרך לבניין הדירות וכתובת של הבניין ובן דוד. הוא גר בבניין כבר כמעט שנה ואמור היה להיות שם עדיין אבל לא היתה תשובה כבר שבועיים במספר הטלפון שגם היה רשום על הפתק. ככה אמרו לי באנגלית מיומנת הקולות של המצרים שענו במרכזיה הבינלאומית בקהיר. כמה חודשים לפני זה כשהוא בא לתל-אביב לשבועיים אמרתי שאולי אני אבוא בהתחלת הקיץ ואפילו דיברנו על איזה טווח תאריכים כדי שזה לא יתנגש עם התכנית שלו לשכור אוטו עם חברים ולטייל במדבר המערבי. מאז לא היה לנו קשר. היתה לי גם פסיקה שלו שמצרים בכלל, כולל קהיר, לחלוטין לא מסוכנת חוץ מאשר כשחוצים בה כביש. לא היתה לי שום דרך להבחין בזה כשירדתי מהאוטובוס במידן אל תחריר לבד אשה בעשר בלילה. כמה מטרים של גברים נשענו על הברזלים לאורך המדרכה בכיכר הגדולה והמבולגנת והחצי חשוכה ואמרו לי, "דולארס? דולארס? יו ספיק אינגליש; הלו-הלו." לא יכולתי לראות שאין שום סכנה ברחובות כמו שלא יכולתי לראות שיש בילהרציה בנהר הנשי כשמאוד התחשק לי לטבול רגליים מעל למעקה הנמוך והרחב של הפלוקה, שהחליקה בשקט עם מפרש מלא בחושך, אבל ידעתי. הקשב המערבי-עירוני שלי מזמן היה מתרגם את הצעדים הרכים והעקביים מאחורי לאיום אפשרי ומקשה את שרירי הלסת שלי. אבל הוא אמר לי שהם לא אלימים בכלל למרות שהם לא מניחים לזרים לרגע ברחוב בנסיונות לדבר, להרוויח אולי משהו, לגעת, במיוחד אם זאת אשה. הוא דיבר על ההטרדה שנמשכת מהרגע שיוצאים מהדלת ועד שמגיעים שוב לתחום מוסכם של פרטיות, בתור לחץ מתיש ומכעיס. הוא אמר שאחת הדרכים לקצר כל אינטראקציה כזאת היא להימנע מקשר עין ושלומדים את זה. ההורים שלי שחיים כבר יותר מארבעים שנה בישראל חזרו מאמריקה ואמרו שקשה להתרגל לזה שאנשים שם לא יוצרים כמעט אף פעם קשר עין ברחוב או במקומות ציבוריים. הם אמרו שהם זוהו מיד כזרים בגלל ההרגל הישראלי שלהם להסתכל על האנשים מסביב. הוא מאמריקה הבן דוד שלי והוא למד בקהיר ערבית מצרית והיסטוריה מצרית מודרנית ולהימנע מקשר עין. אני למדתי לא להקשיב לחושים שלי כי הוא אמר לי שאין ממה לפחד וסמכתי עליו. גם בגיזה במחילה לתוך הפירמידה הגדולה לא פחדתי מהנער-גבר שנגע בי מאחורה מהר כאילו שלא ורק כעסתי והסתובבתי ואמרתי חזק, "חאלס" והוא הפסיק. משום מה הייתי גאה בזה שיכולתי להגיד לו את זה בערבית כאילו שעכשיו הוא יידע שאותי הוא לא יכול לסדר בשפה זרה. אולי גם חשבתי שזה תפס אותו לא מוכן. לא ידעתי אם אני אמצא אותו בדירה שלו ולא היכרתי אף אחד אחר שם. התכנית שלי, אם הוא לא יהיה, היתה לגור במקרה הגרוע בהילטון לכמה ימים שהכסף יספיק לי אם אני לא אצליח למצוא את הדרך למלון יותר זול אבל נעים, כי הבנתי ממנו שלשאול כיוונים זה פתח לבילוי של שעתיים בחנות הבשמים של האח של מי ששאלתי. שאנשים לא אומרים שהם לא יודעים ותמיד יקחו אותי לאנשהוא אלא אם כן אפשר למצוא שוטר שמדבר אנגלית. עכשיו אני מבינה שהוא התכוון לגברים ולא לאנשים ושאם הייתי שואלת נשים כן היו לי סיכויים לקבל תשובה עניינית, בתנאי שהייתי מוצאת אשה ברחוב בשעה כזאת ובתנאי שהיא היתה יודעת קצת אנגלית. אשה אחת שהיכרתי בינתיים שנוסעת הרבה באפריקה לבד סיפרה לי שהיא תמיד שואלת נשים כיוונים. אמרתי שתמיד אני אוכל לפחות ללכת למוזיאון הלאומי שנמצא כמעט מול ההילטון ושמעתי שהוא מכיל כל-כך הרבה דברים שאפשר לבלות שם ימים ולכייף יומיים-שלושה בתנאי דמיון אוריינטלי בהילטון. אמרתי שתמיד אני אוכל לעלות על אוטובוס חזרה ולעזוב את הנשים שהסתכלו דרך שבכות העץ של בית סוחמי, רחוק מאחורי השוק של חאן אל חלילי לפני מאתיים שנה. החללים של ההרמון והחמאם בקומה השלישית היו כמו מסיפורים עם רצפת מחשבת וגומחות שכיבה רחבות מאחורי השבכות שעבודת העץ בהן ואור הקליידסקופ שהן הכניסו מהגן הפנימי היפנטו אותי להישאר הרבה זמן בשקט הענק שם. בעצם חשבתי שאני אמצא אותו ויותר משזאת היתה תכנית אלטרנטיבית זה היה טכס השבעה בקול כדי להשתכנע שאני לא מפחדת. הסטודנט האמריקאי לרפואה שישב לפני באוטובוס בכל אופן השתכנע. לא דיברנו הרבה אבל הוא באיזהשהוא שלב אמר שאפשר להרגיש אצלי איזה שקט פנימי. לא יכולתי להתאפק מלתת לזה להחמיא לי אפילו שזה היה כל-כך נפוח ולא רציני. באמת בגבול ברפיח לא הייתי היסטרית או אפילו לחוצה במיוחד כשחיכינו חמש שעות עד שגמרו עם הניירת. בן דוד שלי כבר סיפר לי שזה יהיה ככה והתלבשתי בכותנה רכה ורפויה שאפשר לשבת בה גם על הרצפה והתיק שלי היה בכוונה די קל וקטן ונסחב איתי בכל תזוזה והיה לי ספר מעניין ומשהו לאכול ונייר טואלט והייתי השנייה בתור להחליף כסף כי ידעתי מראש שצריך ואיפה האשנבים של הבנקים וקניתי מים מינרליים ושמתי לב בערך כל שעה ללכת להשתין כדי שגם זה יהיה מסודר אם נתחיל לזוז פתאום והבית שימוש היה די סביר. זה גם לא היה פתאום, והשינוי בקצב ההתרוצצות של האיש שאסף מכולנו את הדרכונים, סימן שכבר אפשר יהיה לזוז עוד מעט, התחיל אולי שעה או יותר לפני שבאמת נתנו לנו לעבור ועוד הספקתי להשתין פעם אחרונה. נראה לי שאף אחד אחר באוטובוס לא נסע לבד חוץ ממני. הסטודנט לרפואה היה עם מישהי שקשר העין והגוף ביניהם הקפיד לציין שהם רק שותפים לטיול ולא לחיים. הנסיעה שלי לבד אשה והצמצום שלי בשיחה נקלטה בחושים שלו בתור ביטחון שקט כמו שהיא נקלטה הרבה שנים אחר-כך באתונה בחושים של מדען מדנמרק בתור חיפוש מין מזדמן. שניהם שאלו אם זאת טבעת נישואים ואמרתי כן. האוטובוס היה די ריק כנראה. אני זוכרת בכל אופן שישבתי לבד, מה שלא היה סיכוי שיקרה באוטובוסים בקהיר שלא עצרו בתחנות ואספו בנסיעה איטית נוסעים שנתלו החוצה מהדלתות הפתוחות. רציתי לשבת לבד והנוסעים האחרים כיבדו את התיק בכסא על ידי ואת המבט דרך החלון שאם הוא היה נשלח החוצה בככר אטבה בקהיר בדיוק עשר שנים אחר כך ב-1993 הוא היה נתקל אולי באשה צעירה שהורדה מהאוטובוס נגד רצונה, כפי שהבן דוד שלי הזכיר בהרצאה שהוא נתן באוניברסיטת קולומביה באותה שנה, ונאנסה אונס קבוצתי באמצע היום בין מאות עוברים ושבים שלא התערבו. בתעלה חשבתי שזה בעצם צפוי שאני לא ממש מתרגשת למרות שזאת פעם ראשונה שלי שם. ראיתי מסדרון מים ברוחב בינוני עם גדות די חסרות חן ולא יכולתי לראות את אגדות הקרב שידעתי או את זה שהן מחקו כמה שנים לפני זה שני אנשים שהכרתי. אני מניחה שהרגשתי קצת אשמה כי לחצתי באצבע פנימית על המקום של ההתפעמות כדי לבדוק אבל זה לא עזר. מה שכן, נלחצתי לפני החצייה כי ירדנו והסתובבנו ברגל ולא ידעתי איך לפענח מתי הבלגן נגמר ולא מעלים יותר כלי רכב וכבר כדאי ללכת לעלות למעבורת שהיא לא תברח לי עם האוטובוס (התיק היה אצלי). אהבתי את הריח שלה, של התעלה, שהתגנב במשבים קצרים מלוחים בין הריח של המתכת והשמן מכונות. ואני אוהבת אוניות. חשבתי על שני הפסים האלה של מים שמזינים כל כל הרבה מיליוני אנשים אחד באוכל והשני בכסף בזרימת חולין של שוק ודחיפות רועשות והתעלה שימחה אותי דווקא. שם נדמה לי הפסקתי לחשוב מה יהיה ואם אני אמצא אותו או לא והתחלתי בתנודות הרחמיות של המעבורת, של האוטובוס, של הנילוס. באותו הקצב שאספתי חמש שנים אחר-כך כשעמדתי והסתכלתי הרבה זמן בסירות הנדנדה בלונה פארק בלוקסור. זה היה בלילה וטיילתי שם לבד בלי השותפים שלי לאותו טיול, שהלכו בכיוון אחר. כל המתקנים היו מעץ מגולף, כבד מאוד, עם פיתוחים מפותלים, ירוקים וטורקיזים ואדומים וזהב מתקלפים ודהויים וצבועים מחדש כבר הרבה שכבות, ומברזל שחור כמו של מעקי המרפסות שפירקו בסוף רחוב לילנבלום מול קולנוע עדן כשעבדתי שם במשרד של בית דפוס. היו סירות נדנדה, שתיים נדמה לי, במתקן כפול אחד. והיו נדנדות תלייה שרצים אתן במעגל ומתרוממים באלכסון, והיו שתי קרוסלות בגדלים שונים וגבהים שונים עם מעט מאוד סוסים ובעיקר מושבים בסירות כמו של הנדנדות. והמפעילים של המתקנים בריצה או בדחיפה היו נערים-גברים מזיעים שגם נתנו הוראות תקיפות מתי לעלות ומתי לרדת לבנים ולגברים ולמעט הילדות שבאו למתקנים. את הנערות-נשים והנשים הבוגרות לא ראיתי בהתחלה כי הן ישבו מחוץ לטווח של האורות הצבעוניים באמצע הקצת דשא קצת מגרש אבק בפקעת אפלה. קולות הדיבור והצחוק שלהן היו כבושים. הגברים הבוגרים, שלא שיחקו במתקנים או בארבעה דוכני יריה וקליעה שעמדו משני הצדדים של השביל מעבר לדשא, התאספו באוהל ריקודים. הם יצרו שם שורה של רוקדים או הצטופפו מסביב, חלק עם ילדים או ילדות על הכתפיים, בתוך קול של תופים ורגליים רוקעות ושירה שלהם וחליל מתכת שהפעימו בדיוק באותו קצב את הנערים המנועים של המתקנים והתנודות של שרשרת הנורות הצבעוניות ואת כל הלונה פארק ביחד חוץ מהנשים. רציתי להיכנס לאחת הגונדולות ולהתנדנד לתוך האלף לילה ולילה שידעתי שהוא משמר את אירופה לפני מאה שנה יותר מאשר מגלה את המזרח. אבל התערובת של תפאורה מתפוררת מזמן קודם עם הקצב שזיהיתי כאילו שהיה שלי והתת-קול של התופים והמשחק הגופני צוחק על המתקנים גרמו לי התרגשות של מציאת מצרים. ורציתי להיכנס באותו זמן יודעת שאין דבר כזה וחוץ מזה שאני אשה. אז עמדתי והסתכלתי. בסוף באמת מצאתי אותו בבית. |
עמדתי והסתכלתי הרבה זמן בסירות הנדנדה בלונה פארק בלוקסור. זה היה בלילה וטיילתי שם לבד בלי השותפים שלי לאותו טיול, שהלכו בכיוון אחר. סיפור מסע פורסם 25.10.11 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 504
[name] => מצרים
[slug] => %d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 504
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 71
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )