לואר איסט סייד: סבא לא גר כאן יותר

קהל הלקוחות העיקרי שלה כיום הוא היהודים החסידים, תושבי השכונות האורתודוקסיות של ברוקלין. בימי ראשון, שבהם שובתים מכל מלאכה אבל לא

מפעל הכריות של איצקוביץ' בלואר איסט סייד, השכונה המזוהה ביותר עם ההיסטוריה היהודית בניו יורק

מנוּעים מנסיעה, הם באים להיזכר מחדש במנות שמרכיבות את התפריט היקר של המסעדה – פלטת דגים מעושנים, לטקעס תפוחי אדמה, מצה־ברייט, לחמניות בצל אווריריות והרוגלך הטובים ביותר בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי.

ברחוב נורפוק, במרתף הצמוד למסעדה, פתח לפני שלוש שנים אחד מבני משפחת רטנר, נציג הדור הרביעי של השושלת, בר בשם "לנסקי", מחווה לדור האבוד של מאפיונרים יהודים – מאיר לנסקי, באגסי סיגל, מיקי כהן – ולחברים האיטלקים ש"רטנר'ס" ההיסטורית היתה בית האוכל האהוב עליהם. בלילות חמישי, הלילה העמוס בשבוע, הומה המקום יאפים צעירים, לבושים במיטב מחלצותיהם, שנרכשו בסניף הקרוב של "בננה ריפבליק" או באחד הבוטיקים של שדרות מדיסון, ומתחרים על הזכות לשלם שמונה דולרים וחצי עבור קוקטייל מרטיני.

בין "רטנר'ס" ל"לנסקי" מפרידים עשרה מטרים, שמגשרים על מרחק שנות אור – מהזמנים שבהם היתה הלואר איסט סייד גטו יהודי דובר יידיש, להווה, שבו השכונה היא מובלעת הבילויים האופנתית ביותר בניו יורק. "לנסקי", שפתיחתו קיבלה סיקור נרחב בכל מהדורת חדשות בטלוויזיה המקומית, אותת לכל מי שלא ידע על השינוי הגורף שעברה השכונה במחצית השנייה של העשור הנוכחי, וכמובן, סייע להוליך אותו הלאה. בזה אחר זה נפתחו בשכונה עשרות מוסדות, אשר שינו את האופי ואת המוניטין שלה כסביבה אורבנית דועכת.

פירסינג, קעקועים ומרק עם קניידלך
האוכלוסיה שהיגרה ללואר איסט סייד בשנים האחרונות היא צעירה – סטודנטים, אמנים, מוסיקאי רוק ובעלי מקצועות חופשיים, שגילו כי השכונה היא המקום האחרון בדאונטאון מנהטן שבו אפשר עדיין לממן דירת חדר מבלי לחלוק אותה עם שותפים. בעקבות התושבים החדשים, באו גם בתי העסק ומוסדות הבילוי: בלואר איסט סייד יש היום יותר מועדוני רוק מאשר בכל שכונה אחרת בעיר. רחובות לאדלו, אורצ'רד, ריווינגטון, סטנטון ואלדרידג' מתפקעים

הנגיעה של הישן בחדש נראית בכל מקום בלואר איסט סייד. המלה האחרונה בעיצוב ובאופנה מחליפה מסורת של חנוונות יהודית

ממועדונים, ברים, מסעדות זולות, סנדוויצ'יות, בתי קפה, מכוני קעקועים, בוטיקים וחנויות לרהיטי יד שנייה ולעיצוב. היום יש בסביבה מרפאה וטרינרית, אולפן הקלטות ואפילו חנות סקס עם אוריינטציה פמיניסטית. בליל שבת ובמוצאי שבת הומה האיזור חבורות של מבלים, מקומיים וכאלה שבאו מהפרברים. המראה הפופולרי – פירסינג לרוב, שיער בכל צבע אפשרי, בגדי פוליאסטר ונעלי פלטפורמה בגובה 20 סנטימטרים. הצליל השולט – רעש האופנועים.

הפעילות הרוחשת הזאת בסופי שבוע חוללה שינויים גם במוסדות הוותיקים. הדֶלי של כץ, למשל, ששוכנת כבר 60 שנה בפינת הרחובות האוסטון ולאדלו, פתוחה בסופי השבוע עד ארבע לפנות בוקר. "כץ" לאוהבי הבשר היא כמו "רטנר'ס" לשומרי הכשרות החלביים: גן עדן. המסעדה מגישה סנדוויצ'ים אדירי ממדים של קורנד ביף, פסטרמי, בריסקט (צלי בשר), כמה מיני סלאמי, מרק עם קניידלך, קניש (כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה או בכוסמת) ונקניקיות בקוטר צול.

כמוסד ניו יורקי ותיק, המזוהה עם העיר באופן מוחלט, הפך הדלי של כץ במשך השנים לאתר עלייה לרגל לכל סלבריטי, נשיא או מועמד לתפקיד ראש העיר. צוות העובדים כבר רגיל לעניין שמפגינים עיתונאים וצלמים. "אני שירתתי את קלינטון", אומר לי אחד מהם, בחור היספני מזוקן, אגב פריסת פסטרמי. "לפני כמה שבועות הגשתי לאל גור", מוסיף עובד אחר. מכתבי התודה והשבחים על איכות הבשר והשירות מוכנסים למסגרות ומפארים את קירות המסעדה, יחד עם צילומים חתומים של כל מיני מפורסמים וכרזות נוסטלגיות בנוסח "Send a Salami to Your Boy in the Army".

מי שלא טעם את הבריסקט של "כץ" (הכי מומלץ עם לחם קימל ורוטב רוסי) אולי מכיר את חלל האכילה הזה מהסרט "כשהארי פגש את סאלי". המסעדה שימשה זירה לסצנה הזכורה ביותר מהסרט, שבה מג ריאן, בתפקיד סאלי, מזייפת אורגזמה בצורה מושלמת. "אני רוצה להזמין את מה שהיא אוכלת", אומרת למלצר אשה בשולחן הסמוך.

טיפוס ושחפת בשטעטל של מנהטן
דרומה מ"כץ", בקטע של רחוב אסקס המוליך לאיסט ברודוויי, הצלע הדרומית של השכונה שגובלת עם צ'יינה טאון, חוצה התייר המזדמן את הרחובות

שמזוהים עם ההיסטוריה היהודית של הלואר איסט סייד: דלאנסי, ברום, גרנד, הסטר. כאן נולד, למשל, אד קוץ', היהודי שעמד במשך שנים בראשות עיריית ניו יורק, וכאן חי אירווינג ברלין, מלחין מחזות זמר יהודי, שחיבר גם את השיר "אלוהים ברך את אמריקה". ברחובות האלה צולמו סרטים כמו "רחוב הסטר" ו"אהבה ממבט שלישי" (במקור:
"Crossing Delancey"), ומפה הגיחו לז'רגון הניו יורקי מלים כמו "שמוק", "שלומיאל" ו"חוצפֶה".

בקטע האמור יש ריכוז גדול של חנויות לתשמישי קדושה, ספרי תורה וחנוכיות, סופרי סת"ם, מזון כשר וגם חנויות למוצרי חשמל בשיטה הישראלית המיועדות לתושבים חוזרים. ואפשר להסתדר כאן מצוין בעברית. רוב בעלי העסקים הם יהודים חרדים, שנולדו וגדלו בשכונה ועברו להתגורר בברוקלין או בעיירות האורתודוקסיות באפסטייט ניו יורק. זליג מחנות תשמישי הקדושה "זליג"

רחוב ריווינגטון. סמוך לחנות היין הכשר של שפירו, שציינה זה עתה מאה שנים לקיומה, פועלת כבר כמה שנים גלריה יפאנית. הרב חיים שפיגל מבית הכנסת "שערי שמים" מחפש נפשות למניין

אִפשר להשתמש בחנות שלו כסט לצילומים של כמה סרטים, בהם "אהבה ממבט שלישי". "עשיתי כסף טוב מהסרטים האלה", הוא אומר. בסמוך לחנותו עומד דוכן החמוצים הטוב ביותר בניו יורק. לא ממש בטעם ישראלי, אבל זה הדבר הקרוב ביותר לסחורה של שוק מחנה יהודה בירושלים.

מיקומה של הלואר איסט סייד בחלק הדרום־מזרחי של מנהטן הפך אותה, בדומה לשכונות הסמוכות איטליה הקטנה וצ'יינה טאון, לתחנה ראשונה לאלה שבאו לעולם החדש בגלי ההגירה הגדולים של תחילת המאה. במובן זה, השכונה היא בבחינת מוצג היסטורי משנות ההגירה לא פחות מאליס איילנד.

בני דור המהגרים הראשון התגוררו בדירות שיכון צפופות בבניינים של ארבע, חמש ושש קומות שנבנו בחיפזון. הדירות בבניינים האלה, שנקראים "Tenaments", מתאפיינות במבנה אחיד פחות או יותר: המטבח היה כמעט תמיד בכניסה, וממנו נפתחו החדרים זה אל זה. ברוב המקרים היו השירותים מחוץ לדירה, וכל דיירי הקומה התחלקו בהם.

בפינת הרחובות אורצ'רד וברום נפתח לפני כעשר שנים מוזיאון ה־Tenament. במקום פועלת מעין לשכת מודיעין לתיירים, ואפשר לרכוש שם צילומים היסטוריים, ספרים המתארים את ההיסטוריה של השכונה ומפות שמראות מי התגורר היכן. המוצג המעניין ביותר של המוזיאון הוא בניין מגורים סמוך, ששוחזר כך שייראה כאילו קפא בזמן בסביבות 1920. הדירות עשויות להזכיר לישראלים את הבית הישן של סבא וסבתא: ספרי קודש בכריכות עור, מזנון עץ מפלצתי עם כלי חרסינה מעוטרים בפרחים, מכשיר רדיו גדול. במקום מתקיים סיור מודרך לתלמידים ולתיירים, והוא מומלץ לכל מי שביקר כבר כמה פעמים במטרופוליטן, בגוגנהיים ובמוזיאון לאמנות מודרנית, ומבקש להעמיק את החוויה הניו יורקית שלו.

מעבר לנוסטלגיה החמימה, מחזירים אותנו המוזיאון והשכונה שמסביבו לתקופה שלא כל כך נלמדת בספרי ההיסטוריה. המהגרים היהודים שנמלטו בסוף המאה ה־19 ממזרח אירופה לארצות הברית, בעקבות פוגרומים, קשיים כלכליים ותקווה שבאמריקה הכל יהיה אחרת, התגוררו בצפיפות וחיו במצוקה רבה. הם סבלו ממגפות של טיפוס ושחפת, ונאלצו להתמודד עם הצרות הקבועות הממתינות לכל קהילת מהגרים חדשה: עוני, אפליה, אי ידיעת השפה. עד להתערותם של היהודים בחברה האמריקאית בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה, היתה הלואר איסט סייד מעין גלגול של השטעטל המזרח אירופי – קהילה מסוגרת ומבודדת המספקת את הצרכים של עצמה.

סקס אלטרנטיבי מול בית הכנסת
רחוב אורצ'רד, שמצפון למוזיאון, היה ונשאר מעין שוק של מוצרים המאפיינים את מסורת החנוונות היהודית: טקסטיל, אופנה זולה, בדי ריפוד לרהיטים, כובענות, תיקים ומזוודות. החנויות נשארו ברובן בבעלות יהודית, אבל העובדים הם היספנים, שחורים ואסיאנים. לפני כמה שנים הכריזה עיריית ניו יורק על

השכונה כ"איזור המציאות"
(Bargain District), וגם היום אפשר לקנות כאן מעילי עור, בגדי ילדים ותיקים זולים. בין דוכני השמאטעס של רחוב אורצ'רד, המזכירים לתיירים הישראלים את שוק בצלאל בתל אביב, משולבים עכשיו לא מעט בוטיקים של מעצבים מקומיים וחנויות רהיטים ואביזרים. הסגנון השולט הוא הפורמייקה, הניקל והפלסטיק של שנות השבעים.

הנגיעה של הישן בחדש נראית בכל מקום. סמוך לחנות היין הכשר של שפירו ברחוב ריווינגטון, שציינה זה עתה מאה שנים לקיומה, פועלת כבר כמה שנים גלריה יפאנית. ממול – סטודיו לעיצוב מנורות. ספריית וידיאו לסרטי איכות נמצאת ליד חנות מצבות, שמכריזה על מרכולתה בעברית.

לא רחוק משם, בחלק הצפוני של רחוב נורפוק, במבנה ששימש בעבר כבית כנסת, נפתח לפני כמה שנים מרכז תיאטרון ואמנויות על שם אנג'ל אורסנז, פעיל שכונתי שהתגורר כאן בשנות השיא של ההגירה מפורטו ריקו. בחלל הרחב, הנהנה מאקוסטיקה מצוינת, מתקיימות עכשיו הופעות של תיאטרון נסיוני, מיצג ומוסיקה. קומת המרתף משמשת כגלריה גדולה. בצמוד, ממשיך לפעול בית מדרש קטן (שוּהל ביידיש ניו יורקית). בשנה שעברה העלה במקום

בשנים האחרונות היגרו לשכונה סטודנטים, אמנים, מוסיקאי רוק ובעלי מקצועות חופשיים. בעקבות התושבים החדשים באו המועדונים, הברים, הבוטיקים וחנויות הרהיטים והבגדים המעוצבים

מנדי פטינקין, הזכור כרופא הנוירוטי מסדרת הטלוויזיה "שיקגו הופ", ערב מצליח של שירים ביידיש שהוא מכיר מבית סבא. על איכות השירה של פטינקין אני יכול להעיד מקרוב: בין המרכז על שם אנג'ל אורסנז וחלון חדר השינה שלי מפרידים עשרה מטרים.

חלק הארי של האוכלוסיה היהודית עזב את הלואר איסט סייד כבר בשנות השישים, אבל בשכונה ממשיכים לפעול כמה בתי כנסת, רובם רק בחודש החגים. בית הכנסת "שערי שמים" ברחוב ריווינגטון הוא היחיד שפועל ברציפות כל השנה. שלט בכניסה מזמין את הקהל להצטרף לתפילת מנחה בכל יום בשעה 17:00. הרב חיים שפיגל שמח לערוך למבקרים סיור במקום ואפילו לעשות פוזה למצלמה. קצת פרסום לא יזיק למניין.

על הקיום בכפיפה אחת של הישן והחדש בלואר איסט סייד יכולה להעיד קארי, שפתחה בשנה שעברה, מול בית הכנסת "שערי שמים", חנות סקס אלטרנטיבית הנקראת "Toys in Babeland" – משחק מלים על שמה של להקת הרוק הנשית המצליחה "Babes in Toyland". החנות פונה בעיקר ללסביות ולפמיניסטיות, וקארי והשותפה שלה מציעות לאשה שמבקשת לספק את עצמה או את חברתה צעצועי מין מכל סוג ומידה, שמני גוף, קרמים ותלבושות עור. בחנות הסקס הזאת לא תראו את הגברים מזילי הריר במעילי חורף מהוהים, שהוציאו שם רע כל כך לטיימס סקוור. סרטי הפורנו שאפשר לרכוש כאן הופקו על ידי נשים ומיועדים להן, יש בחנות ספרות אירוטית ענפה, חיבורים של תיאורטיקניות המין הלסבי הנודעות ביותר בארצות הברית, סוזי ברייט ופֶּט קָליפה, ובמקום גם נערכות סדנאות ומתקיימים ערבי קריאה.

קארי מספרת שבין החנות לבין הרב והתלמידים בבית הכנסת יש יחסים קורקטיים, של שלום־שלום. "ליהודים האורתודוקסים", היא אומרת, "הרבה יותר קל להסתדר איתנו מאשר עם סוחרי הסמים ששלטו בשכונה הזאת עד לפני כמה שנים". כמה מטרים מהחנות הולכות ומסתיימות עבודות השיפוץ במבנה ששימש בעבר חנות מכולת פורטוריקאית. בקרוב ייפתח שם טפאס בר.