| הטיול באזור הרי הרוקי עוד לא נגמר, והפעם הוא הוביל אותנו למערות לואיס וקלארק, מערות ענק של נטיפים וזקיפים במרכז מונטנה. ניתן לבקר שם, כך הוזהרנו, אך ורק בסיור המודרך ועם קבוצה שמתארגנת במקום. יוני ירד מהרכב לברר פרטים, וקיבל תדריך ארוך ומפורט שכלל שלל פרטים רלוונטיים על הסיור: הטמפרטורה צפויה בתוך המערה, משך הזמן המדויק בו אנו הולכים לבלות במערה, כמות האור (המלאכותי והטבעי) הצפויה בזמן הסיור ופרטים חשובים נוספים. כשהוא שאל לגבי תינוקת במסלול הם החליטו ביניהם מבטים, והקפידו לציין שזה כמובן באחריות ההורה של הפעוט וכן שיש לשאת את התינוקת מקדימה בלבד ובשום פנים ואופן לא מאחורה, בשל הסיכונים הרבים האורבים לנו בתוך המערה. אני, שהייתי נאיבית ועוד לא קלטתי את מדיניות האזהרות האמריקאית המטורפת וגם לא את תורת הכסת"ח, אותה המציאו פה ולא כמו שחשבתי עד עכשיו בצה"ל, התחלתי להיכנס לפאניקה. כל כך מסוכן, קר ורטוב, לא יודעת, אולי נוותר? ראיתי שהצלחתי לזרוע גם ספקות ביוני אבל הוא התעשת ברגע האחרון והחליט באבירות שהוא סוחב את דורון במשך שעתיים על הידיים. נפגשנו שוב בפתח המערה, ולא האמנתי: לקימברלי יש עוד תדרוך קצר לפני הכניסה למערה. פרק שלם בתדרוך מוקדש לנושא העטלפים- מה עושים במידה ונתקלים, או חושבים שנתקלים, או מריחים, או מזהים מרחוק עטלף? לא להיבהל, לא לצעוק, לא לרוץ , לא לברוח, להשתדל לחלוף מהר ככל האפשר על פני מקור הסכנה ולהמשיך בדרך. פרקים נוספים בתדרוך המפורט נגעו לנהלי ההליכה במערה, תאורת חירום, עד איזו נקודה בדיוק אפשר להתחרט ולחזור אחורה ועוד… לבסוף, קימברלי מבטיחה (ומקיימת), "הבדיחות שלי הן ממש נוראיות אבל למי שיצחק מהן, אני מבטיחה לאפשר לו לראות שוב אור יום" . כולם צוחקים. סוף סוף נכנסנו, עכשיו יהיה פה שקט. (הלוואי ויהיו פה כמה עטלפים, כולם כאן ילכו בדממה.) ואז, כשחשבתי שנרגעו העניינים ואולי שוב קצת הגזמתי בביקורת שלי, נשמע קולה של קימברלי : "ועכשיו, גבירותי ורבותיי", היא פותחת בתיאטרליות מוגזמת, "יש לנו כאן פרק ב Caves of our lives" (על משקל אופרת הסבון Days of our lives כמובן). היא סיפרה סיפור שלם על רומיאו ויוליה (שני נטיפים מוארים בפנס), המתלבטים האם לשים קץ לחייהם ולהתאבד יחדיו בקפיצה. האמריקאים זורחים, בטוחים שזו התמורה הטובה ביותר לכסף ששילמו בכניסה. במערה, מסתבר, לא היה כל כך קר, ויוני שעשה את המסלול עם דורון דווקא צלח ללא קושי את כל המסלול, המערה היתה מוארת בדיוק במידה הנכונה וגרמי מדרגות ומעקה ליוו אותנו לאורך כל המסע. אין מה לומר, לאמריקאים יש נטייה להגזים: הם תולים אלפי שלטי אזהרה לכל עבודה בכביש, הם מחלקים עשרות, אם לא מאות פליירים על דובי הגריזלי והתנהגות בקרבתם, על כל בור/מדרון/מפל יש שלטי הכוונה, אזהרה והנחייה. לכתבות נוספות של מרב לונדנר: • חלום באיי קוק » • סיפורים מהקופסה » • משחק פוטבול » |
משפחת לונדנר כוללת את אמא מירב - שעבדה עד לנסיעה במשרד ליחסי ציבור, את אבא יוני - איש הייטק, ואת דורון בת השנה. והפעם: משפחת לונדנר מתמודדת עם ההיסטריה האמריקאית פורסם 9.3.12 |
לאן נעלמו הכוכבים?
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 651
[name] => ארצות הברית
[slug] => %d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 651
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 650
[count] => 767
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 650
[name] => צפון אמריקה
[slug] => north-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 650
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 864
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )