מפגשים ואנשים בלדאק

כל המגיע בדרך האוויר לעיר לה (Leh), בירת חבל לדאק שבצפון הודו, נוחת בשדה התעופה על שם באקולה רינפוצ'ה. בהנמכה לנחיתה ניתן לראות מחלונות המטוס גבעה, אחת מיני כמה, עליה בנוי מנזר ספיטוק (Spituk), מקום מושבו של רינפוצ'ה. באקולה רינפוצ'ה היה נזיר בודהיסטי שמונה לאחראי מטעם הממשלה ההודית על לדאק והבין כי אחד החוסרים הגדולים של חבל ארץ זה הוא מערכת חינוך מסודרת וטובה. הוא פיתח רשת חינוך וקידם את הלדאקים במובנים רבים. באקט של הערכה ליכולותיו ועשייתו של רינפוצ'ה מינתה אותו הממשלה ההודית לשגריר הודו במונגוליה וגם שם זכה להערכה רבה ביותר מצד התושבים המקומיים. עם מותו נטמנו שרידי אפר גופתו במנזר ספיטוק, גלגולו נמצא בילד רך בכפר בלדאק, שהועבר לספיטוק ומקבל הכשרה כיאות לממשיך זרם התודעה.

תמונות של באקולה רינפוצ'ה בשני גלגוליו – כבוגר (במרכז) וכילד צעיר (מימין)

אל מנזר ספיטוק הגענו יחד עם הנזיר לובזנג, שהיה המלווה הצמוד של באקולה רינפוצ'ה הצעיר עד לא מזמן. נוף נפלא נשקף ממרפסת המנזר אל העיר לה ואל מסלולי שדה התעופה. תמונת באקולה רינפוצ'ה המנוח תלויה בסמוך. איש מרשים, צנום, עוטה גלימת נזיר, ראשו ביצתי ועיניו חודרות. מיד עם הגיענו אנחנו מוזמנים להיכנס אל חדרו של רינפוצ'ה הצעיר. בחדר המבואה יש מכונית צעצוע גדולה ובחדר השני, על כס אדום, יושב ילד בן שבע עם עיניים שחורות סקרניות וחודרות. אנחנו מגישים לו כברכה קאטה, צעיף בד לבן, והוא, בתנועה מיומנת של בן שבע, כורך אותה סביב צווארנו ונותן לנו חוט אדום לברכה. אנחנו מתיישבים למרגלותיו, הוא מכבד אותנו במשמשים מיובשים ופותח את המתנות שקבל מלובזנג בחיוך גדול. גם רינפוצ'ה בן שבע שמח על ביצת הפתעה משוקולד. הוא שולף שקית עם סוכריות שוקולד קטנות ומעביר בינינו. אני מעביר אותן הלאה מבלי לקחת. "תיקח", אומרים לי "זו ברכה מרינפוצ'ה, לא מוותרים עליה".

אנחנו משוחחים עמו ככל שניתן. הוא סוקר אותנו בעיניו השחורות החודרות. לובזנג מדובב אותו בסדרת שאלות הארוכות מהתשובות הביישניות. מה שמך, שואל אותו לובזנג באנגלית והוא עונה בשם הולדתו. עכשיו אתה באקולה רינפוצ'ה, אומר לו לובזנג. באקולה רינפוצ'ה מחייך. מחר יש לו בחינה באנגלית.

רנפוצ'ה הצעיר. לא מוותרים על ברכה מרנפוצ'ה, גם אם הוא רק בן שבע

אנחנו יוצאים ובהדרכתו הנדיבה ופותחת הדלתות של לובזנג אנחנו מבקרים ברחבי המנזר, מצטרפים לסופה של פוג'ה בגומפה (אולם התפילה), אוכלים יחד עם הנזירים מרק תנתוק העשוי מאיטריות, מבקרים בחדרו של באקולה רינפוצ'ה המנוח ובסטופה בה קבורים שרידי אפרו, ומתכבדים בתה ועוגיות בחדר האוכל של המנזר .

כשאנחנו מסיימים את הביקור, רגע לפני יציאתנו, אנחנו רואים את רינפוצ'ה משחק בחצר שעל גג המנזר יחד עם אמו. מה עושה ילד בן שבע אחרי הצהרים, בלי ילדים בני גילו ולפני בחינה באנגלית?

מנזר ספיטוק. מה עושה כאן ילד בן שבע בלי חברים בגילו?

הפשמינה הנכונה
כדי להבין אם ניתן להביא לאדוארדו ידידי תה אסאם משובח מלדאק עברתי כמה וכמה חנויות. התשובה שלילית, אבל הדרך אליה היתה רצופה בכוונות טובות. בסופו של דבר הגעתי לחנות במיין באזאר, שמתמחה רק בתה. מוכר צעיר עם טורבן סיקי על ראשו ושערות זקנו קשורות בקשר אל מתחת לסנטרו מחייך אלי ומסביר בקול דק שיש להם רק תה מדארג'ילינג, הנחשב משובח, אבל אסאם – אין. מכיוון שהוא נחמד וידידותי אני שואל אותו היכן ניתן למצוא צעיף פשמינה במחיר הוגן. צמר הפשמינה לקוח מסנטרן ומצידיהן של עיזי ההימלאיה והוא רך ביותר, עדין ומחמם. הוא מחייך שוב ואומר שצריך לחפש בזהירות בחנויות השונות של השוק. באשר לשאלתי כיצד ניתן להבחין בין צעיף פשמינה לצעיף שאינו כזה, שוב חייך, הוא אינו יודע אבל אביו דווקא כן מבחין באמצעות מגע יד וראיית עין, אלא שהוא אינו כאן עכשיו. עכשיו תורי לחייך ולהודות לו, וללכת הלאה. וזאת יש לדעת כי רחובות העיר לה מלאות בחנויות, שכל שנייה שבהן מצהירה על התמחות מיוחדת בפשמינה.

העיר לה. בשוק מוכרים צעיפי פשמינה רכים | צילום: Stephane Viau, GFDL

אי שם אני פונה לאי כאן ונכנס לחנות קטנה. המוכר שרוע על שטיח הרצפה במנוחת צהריים קלה אבל מקבל אותי במאור פנים. דבר ראשון הוא מסביר לי על הסוגים השונים, פשמינה, פשמינה מעורבת עם משי וכן הלאה, אני מגדיר לו את הצבע הנדרש, והוא פותח בפני כמה צעיפים. אני מתביית על אחד, פשמינה טהור בצבע הנדרש, ומסכם איתו על מחיר הוגן. הוא שואל אותי מהיכן אני, כאילו לא זיהה, ואומר שבלה יש הרבה ישראלים. אני שואל אותו על התרשמותו מהם והוא נבוך מאוד ומנסה להיות דיפלומט. הצעירים, כך אומר, מתנהגים אחרת מהמבוגרים והוא אינו יודע למה. כשאני מחזק את דבריו הוא אוזר אומץ ואומר שחלק מהם וולגריים ואינם מתחשבים. שבעים אחוז מהישראלים הם כאלה, השאר נעימים ונחמדים. כמו הזוג ההוא שלא ישכח, שהגיעו אליו לפני שנתיים והקרינו כל כך הרבה טוב, ואף הוסיפו מילים טובות לקנייתם.

הוא מביט בי במבוכה קלה, אני מאחל לו שיגיעו אליו יותר ויותר ישראלים כמו הזוג ההוא, ועוד יותר מכך שכולם יתנהגו כמו הזוג ההוא, והוא מציע לי תה, מחוות אימון וידידות.

מאמינים בודהיסטים בגומפה טיקסה הסמוכה ללה

גשה קונצ'וק וונגדו
נושק לשנתו הארבעים הנזיר גשה קונצ'וק וונגדו נחשב למורה מצוין. הוא נולד בלדאק, בגיל 12 עבר ללמוד באחד המנזרים בדרום הודו ולאחר שהשלים את לימודיו לימד גם במכון הדיאלקטי בדהרמסלה. בשנת 2010 הגיע ללדאק כראש המחלקה ללימודי הפילוסופיה הבודהיסטית במרכז ללימודים בודהיסטיים בעיר לה. הוא גר בבית צנוע במרכז בו לומדים כשש מאות תלמידים, ובעת חיוכו פניו הנאות מאירות ומדגישות את צדעיו הכסופים. אחרי שפגשנו אותו לזמן קצר בביתו הזמין אותנו לארוחת ערב בערבנו האחרון בלדאק. איש עסוק הוא גשה-לה ואנחנו רואים בכך כבוד גדול שהוא מפנה עבורנו זמן. הפגישה מתקיימת בביתה של אחותו הגרה בלה, לא רחוק מבית ההארחה בו אנו מתארחים.

דיקי אוספת אותנו כדי שלא נטעה בדרכנו ומובילה אותנו בין גדרות אבן, בתים כפריים ודרך בוסתן יפהפה וגינת ירק עשירה אל בית מרווח ידיים. זו הזדמנות נפלאה עבורי להכיר את הכנסת האורחים הלדאקית. אחותו של גשה וונגדו מתעקשת שלא נחלוץ את נעלינו כמקובל בפתח הבית כי הרצפה קרה ואנחנו מטפסים אל הקומה השנייה, חולצים נעליים ונכנסים אל חדר אורחים רחב ידיים בעל רצפת פרקט כהה ועליה מזרני ישיבה. בקצה החדר מטבח חדיש וכל הבית אומר ניקיון, צניעות ונעימות.

גשה וונגדו כבר יושב בחדר והוא מזמין אותנו להצטרף. על השולחנות הנמוכים כבר מונחות צלוחיות עם משמשי לדאק המפורסמים. משמשים טריים שנקטפו בחלקת הגינה ואין כמוהם למתיקות ולהנאה, משמשים מיובשים בעלי חרצנים וגם צלוחיות גדושות בגרגרי רימונים עסיסיים. אנחנו מתחילים בשיחה על הא ודא, היכן ומה עשינו בטיולינו בלדאק, מחייכים יחדיו למשמע סיפור מחלת הגבהים שלי ונהנים מטעימות הפרי. השיחה מתרחבת לשאלות בנושאי פילוסופיה בודהיסטית וגשה-לה משיב תשובות רהוטות וחכמות ומתייחס בכובד ראש לשאלה קטנה כגדולה.

צבעוניות מרנינה במנזר סטקנה, כעשרים ק"מ מלה

גם האחות הצעירה יותר מצטרפת והיא, יחד עם דיקי, מסייעות לבכורה במלאכת המטבח והאירוח. בתחילה מוגשות לנו קעריות נאות עם מרק חם ומיד לאחריהן מופיעות צלחות רחבות עם מומואים (כיסני בצק ובתוכם ירקות גזורים דק) מאודים וחמים. עבודה רבה הושקעה בהכנת המומואים והאחיות מביטות בזוויות עיניהן לוודא שלאורחיהן לא יחסר. טעם כזה מזמן לא טעמתי. פריך במידה הנכונה (כמה שאני יכול להעיד מהי המידה הנכונה…), טעים במידה המופלאה. דיקי לוחשת לנו לסיים את תריסר המומואים המונחים בכל צלחת, שמא יחושו המארחות שהכנתן לא הייתה טובה מספיק. זה בהחלט היה תירוץ מצוין להותיר צלחת ריקה מבלי להיחשב גרגרניים מדי.

כמובן שהצלחת הריקה הניבה את השאלה המתבקשת אם נרצה עוד, אבל נדמה שאפילו מארחות נדיבות לב יודעות שיש גבול לקיבולת הקיבות המערביות. אנו מודים לאחיות, והן נבוכות ומשרבבות לשון החוצה, כמנהג המבוכה הלדאקי.

גשה לה מראה לנו מגזין לשימור המורשת התרבותית בהימלאיה מטעם הקרן הנושאת שם זה ושהוא נשיאה, שולח עמנו קופסה של משמשים טריים שנקטפו זה עתה מן העץ אל גן גיאצו-לה ידידו שבמקלוד גאנג', מגיש לכל אחד מאיתנו כשי שקית גדולה עם משמשים מיובשים ומודה לנו שהואלנו לבוא לארוחה עמו – כאילו לא הוא היטיב עימנו בהסכמתו להיפגש. ואחרי שנעלנו שוב את נעלינו וירדנו לקומת המבואה עמדו בני המשפחה, כולל האם הזקנה והמחויכת, ונפרדו מאיתנו לשלום לבבי וחם. כדי שלא נאבד את דרכנו בחשיכה בסבך שבילי העפר החשוכים והלא ידועים האיר את דרכנו בפנס אחד מבני המשפחה עד לכביש הידוע ונפרד לשלום. בשקט. בצניעות. כמו שאר בני משפחתו.

מפת לה והסביבה:

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

		לדאק – אל השבטים הנודדים טיול בחבל לדאק שבצפון הודו, בגבהים עוצרי נשימה, מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים, שפותחים בשמחה את אוהליהם בפני האורחים שבאו מרחוק וחולקים עמם את מזונם המועט