לדאק היא טיבט הקטנה

מיד כשהגעתי ללדאק זכיתי לשמוע את ברכת ה"ג'וליי", השלום הלדאקי שלא אחת נדמה כי הוא גם תודה, סליחה ובבקשה. הברכה המלווה תמיד בחיוך הנישא על פני הירח העגולים של המקומיים, שבתה את לבי מיד. הלדאקים דומים מאד לטיבטים. גם שפתם ולבושם דומה. מפתיע לפגוש אנשים שחייהם כה קשים, הנוהגים בכזו לבביות ואדיבות בזרים, שלא אחת מתבוננים בהם בסקרנות מופרזת או דרך עדשת מצלמה פולשנית.

לדאק (Ladakh) היא הנקודה הצפונית ביותר בהודו, אולם מבחינת נופי טבע ואדם דומה שאין לה דבר עמה. מרוב הבחינות היא שייכת לשכנתה הגדולה מצפון-מזרח: טיבט. ואכן, לא רבים מכנים את הארץ הזו גם בשם "טיבט הקטנה". ללדאק חשיבות גדולה מבחינה תרבותית כיוון שמעולם לא נפגעה על ידי הכיבוש הסיני, מה שאירע לאחותה הגדולה הצפונית. חלק משכיות החמדה הקדמות ביותר של הבודהיזם הטיבטי השתמרו דווקא בה – למשל ציורי הקיר במנזר אלצ'י (Alchi).

כדי להגיע ללדאק, השוכנת מצפון להרי ההימלאיה ומדרום לקראקוראם (Karakoram), יוצאות דרכים מעמק קשמיר או מעמק קולו. הדרך מקולו, שניתן גם לעשותה רגלית בטרק ארוך (כעשרים יום) או ברכיבה על פרדה, חוצה את רכס ההימלאיה כולו וגולשת ללדאק דרך עמק זנסקאר (Zanskar). שיירות המסחר הקדומות עברו בה והמשיכו דרך רכס הקראקורם (Karakoram) בואך נאות המדבר במערב אגן הטארים (Tarim): יארקנד וחוטאן (Yarkand, Hotan) והלאה צפונה. חשוב לדעת שהדרכים פתוחות רק בעיצומו של הקיץ, מסוף יוני ועד תחילת או אמצע ספטמבר. בכל יתר עונות השנה חסומים מעברי ההרים שלאורכן תחת מעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשר להגיע בטיסת פנים ללה, בירת לדאק, ממספר יעדים בהודו. כל אחת מהדרכים שצוינו מאפשרת התרשמות בלתי אמצעית מעוצמת נופי הארץ הענקית הזו.

לדאק שוכנת לאורכו של נהר האינדוס העילי, הזורם מצפון להימלאיה ומדרום לרכס הקראקורם בו נמצא גם K-2, ההר השני בגובהו בעולם. ראשיתו של הנהר במערב טיבט וממנה הוא ממשיך בדרכו מערבה לקשמיר גופא. רוב נקודות היישוב נמצאות לאורך העמק או לאורכם של עמקים אחרים, כגון: זנסקאר, נוברה (Nubra, אליה מוביל מעבר קארדונג, Kardong, מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל – כ- 5,600 מטר) ועמק מארכה (Marka) שבהם תנאי המחייה קלים יותר, הן מבחינה אקלימית והן מבחינת האפשרויות החקלאיות והשטח המפולס להקים בו יישובים. מכיוון שרוב ענני הגשם המגיעים מדרום ממטירים את משקעיהם על המורדות הדרומיים של ההימלאיה, נותרת לדאק צחיחה, כמעט כמו אילת אצלנו. ולכן, בניגוד אלינו, אין הלדאקים מתפללים לגשם, כי אם דווקא לשמש. השמש ממיסה את הקרחונים בפסגות ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. רשת ענפה של תעלות מובילה את המים הצוננים מהערוצים אל חלקות שדה מעובדות, הפרוסות בדרך כלל לרוחבן של מניפות הסחף הגדולות. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה ותפוחי אדמה. השדות מזמנים לא רק נופים יפים ואווירה רוגעת אלא גם מפגשים לא מעטים עם המקומיים. זכור לי במיוחד מפגש עם חבורת נשים שעסקה בליקוט גזרים. כמה צחקו כשהצטרפתי אליהן ויחד עסקנו כמה שעות במשימת "משוך בגזר" שלוותה בלא מעט צחקוקים.

בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט-ראשית ספטמבר) נמצאת התכונה בשדות בעיצומה. בעלי השדות נוטלים מגלים וחרמשים ויוצאים לקצור, אוגדים את התבואה אלומות-אלומות ונושאים אותן אל הגורן, שם מתבצע הדיש בעזרת בהמות רתומות.

לה הבירה (3,200 מטר) היא מקום טוב להתאקלם בו לגובה הרב. זוהי עיירה נעימה עם עיר עתיקה ומיוחדת, בעלת סמטאות ציוריות ותושבים לבביים, שווקים מקומיים ציוריים ותענוגות תיירותיות בדמות בתי הארחה טובים יחסית, מסעדות מפנקות וחנויות אומנות ומזכרות. בראש העיר ניצב ארמון המלך הישן המזכיר במראהו את הפוטאלה, משכן הדלאי לאמה בלהאסה. סביב ללה ישנם כמה כפרים יפים טובלים בירק, בהם אפשר לערוך את הצעדים הראשונים בחבל הארץ המופלא הזה. מידי יום שישי נערכות תחרויות פולו סוסים במגרש שלמרגלות הארמון. המשחק הוא מעין סינתזה מעניינת בין המשחקים הנהוגים במרכז אסיה – בהם משחקים עם כבש ערוף ראש – לבין מורשת הקריקט הבריטית שהונחלה להודו. מדי קיץ נערך בלה ובסביבתה 'פסטיבל לדאק', הכולל מופעי שירה וריקוד, הצגות ותלבושות מסורתיות. הפסטיבל נועד בעיקרו לתיירים, אך גם המקומיים נוטלים בו חלק.

אין ספק שאחת הדרכים הטובות ביותר להכיר את לדאק היא הליכה ברגל. לא מוכרחים לצאת למסלולי הליכה ממושכים והרפתקנים חוצי רכסים. לעתים די בהליכה נינוחה בכפרים וביניהם. טרק קצר וקל יחסית המגוון מאוד בנופיו יוצא מהכפר ספיטוק (Spituk). הדרך נמשכת לאורך נהר הזאנסקר עד שהיא נוטשת אותו ומתחילה לטפס לעבר מעבר ההרים של סטוק (Stok La). משם חוצה הדרך קניון יפה ובהמשך עמקים מעובדים וכפרים מבודדים. לא אחת רועים על עדריהם נקרים בה. אחד מהם לימד אותי את ההבדלים בין יאק לבין דזו (Dzo), הכלאה מקומית בין יאק לפרה. הטיפוס הסופי למעבר ההרים תלול מאד, אך ממרומיו נשקפת תצפית יפה על פסגת הר סטוק המושלגת תמיד. הירידה ממושכת, תלולה וקשה ולכל אורכה נשקפת אל נוף פתוח של שכבות סלע נטויות בצורה אנכית ואל הנהר הזורם למטה. ההגעה אל הכפר סטוק, נקודת הסיום, דרמטית למדי ומדגישה את הניגוד החריף בין ההרים לעמק ובין הישימון לנקודת היישוב. ההליכה לאורך השדות ובין בתי הכפר משרה רוגע אמיתי. משך הטרק בין שלושה לחמישה ימים, תלוי בקצב ההליכה. מסלולי טיול קלים יותר נמשכים במורד נהר האינדוס – מליקיר ללמאיורו (Lamayuru) והלאה. בכל מקרה כדאי לברר פרטים במקום לפני היציאה לדרך.

אחד הדברים הבולטים ביותר בלדאק הוא אמונתם של יושביה. למרות מיעוט מוסלמי קטן שולטת כאן באון האמונה הבודהיסטית טיבטית. במובנים רבים לדאק היא אחד האזורים היחידים בעולם בו מתקיימת קהילה בודהיסטית טיבטית על אדמתה ללא הפרעה. לא בכדי, מאז כיבוש טיבט ב-1956 נמלטו לאזור פליטים טיבטים רבים (חלקם חיים עד היום במחנות נבדלים. למשל בצ'וגלאמסאר, Choglamsar, הסמוכה ללה). בכל מקום אפשר לפגוש בנזירים הלבושים בגלימות הבורדו המהוות ניגוד בולט לנוף סביב. הארץ כולה זרועה במבני סטופות ובאבני מאני (Mani, אבן חן) – הנושאות מאנטרות, תפילות וברכות חקוקות באבן. בכל מעבר הרים, מעברות נהר, בראש כל מנזר ובית מגורים מתנוססים דגלי התפילה. חלק מהדגלים נראים מהוהים ובלויים, אך אסור לטעות ולחשוב שאבד עליהם הכלח. בלותם מעידה שייעודם הושלם וכי התפילות המודפסות עליהם נשאו על ידי הרוחות המנשבות אל מחוזות רחוקים בהם הן נדרשו.

הביקור בלדאק אינו שלם ללא ביקור בכמה גומפות (Gompa) הכינוי המקומי למנזר. המנזרים ממוקמים במקומות נישאים, לרוב מעל הכפרים התומכים בהם כלכלית. הכניסה אל אולם התפילה, שבו שולטים הגוונים החמים, מתוך הנוף הבוהק והאפרורי יכולה להזכיר למי מאתנו חזרה אל הרחם. מפתה מאד להתעטף באווירה החמימה והמזמינה ולשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה (פסלים וציורים) המציגות עושר איקונוגרפי בלתי רגיל.

תהייה גדולה עשויים להעלות אצלנו הציורים המבעיתים בהם מוצג המוות במלוא הגרוטסקה שלו. אין הם באים אלא ללמדנו את עקרון הארעיות שבעולם. החיוך הנלווה אל היצורים מזרי האימה נועד להראות לנו את הדרך הנכונה להתגבר על הפחד מפני המוות. הדרך אל ההארה ארוכה וממושכת ומלווה בתרגולים קשים ומסוכנים. אחד התרגולים האקזוטיים והסודיים ביותר, שנותר בעיקר בגדר אידיאל לא ממומש הוא תרגול הזיווג המיני, הטאנטרי, שמופיע ברבים מהציורים. המנזרים הגדולים והמרשימים ביותר מבחינת העושר המצוי בהם אלו המיס (Hemis) שנחשב אחד המנזרים הגדולים. אפשר לטפס ממנו אל מבדד קטן מהלך כשעה וחצי הליכה והלאה אל אוכף ממנו נשקף נוף על כל מרחב עמק האינדוס ועל שכבות סלע נטויות בעוצמה.

מנזר טיקסה (Tikse), הנמצא מעל הכפר הנושא אותו שם, בנוי כך שאגפיו גולשים ממרומי הגבעה במדרון. בשיא הגובה נמצאים האולמות המרכזיים. באחד מהם אחד מפסלי בודהא מאיטראה (Maitrea, הבודהא של העתיד) הגדולים והיפים בכל האזור. מנזר ספיטוק (Spituk) נושק לשדה התעופה הסמוך ללה. יש בו אולמות תפילה יפים, מטבח ציורי ותצפית יפה ממרומי הגג על הסביבה. אפשר לזכות בנוף מרשים במיוחד על המנזר כשיורדים ממנו ומקיפים אותו מכיוון נהר האינדוס. במקום שבילים ברורים היוצאים מהכפר עצמו. ליקיר (Likir) ממוקם במעלה עמק חקלאי מוריק מספר קילומטרים מעל הכפר. לפני שש שנים נחנך במקום פסל עצום של בודהא מאיטראה הנראה למרחוק (הגם שעל יופיו ונחיצותו האסתטית ניתן להתווכח). ליקיר הוא מנזר גדול מאוד ועשיר. הוא יוצא דופן בכך שיש בו שני אגפים נבדלים – לנזירים ולנזירות. בנוסף ישנו בית ספר גדול לנזירים ילדים. כל המנזרים שהוזכרו נמצאים לאורך עמק האינדוס ואפשר להגיע עד סמוך אליהם באוטובוסים ציבוריים מלה. במנזר בכפר אלצ'י (Alchi) השתמרו ציורי קיר עתיקים במיוחד מהמאה השמינית לספירה. מנזרים קטנים ומוכרים פחות, פזורים בכל לדאק. חלקם חבויים בכפרים עצמם. לעתים דווקא במנזר הקטן והמוזנח זוכים בחוויה המרגשת ביותר.

להט האמונה של המקומיים וקדמות הפולחן הבודהיסטי במקום גורמים לרבים לראות בלדאק את השאנגרי לה האחרונה (Shangri La) – ארץ שבה אוצרות רוחניים יקרי מציאות. אולי אין זה מקרה שלרבים אחרים היא מזכירה את נופי הירח. הלבנה במילואה מסמלת עבור המקומיים את המודעות והעירנות, את ההארה.

ג'יפים
אל מקומות רבים לא ניתן להגיע ברכב רגיל או בתחבורה ציבורית אלא בג'יפ (למשל אל מספר אגמים שגוונם כעין השמים במזרח לדאק על גבול טיבט). מספר סוכנויות נסיעות בלדאק מעמידות ג'יפים ורכבי שטח עם נהג להשכרה.

עוד על טיול להודו