לאוטוסטרדה אין פנים משל עצמה

אוטוסטרדות מרתקות אותי. בעיני הכביש המהיר הוא התגשמותו של הדימוי המרכזי של ההווה שלנו: אוטוסטרדת המידע. האוטוסטרדה, כמו האינטרנט, מורכבת מקווי נתונים שחובקים את כדור הארץ וסובבים אותו; גם היא רשת שמרשתת רשתות אחרות, שמשנעת רעיונות, תודעה, הכרה, שמבטאת את התאוצה ואת המהירות של החיים המודרניים.
בדרך כלל כשמגיעים למקום חדש, מתעלמים מהאוטוסטרדה שהובילה אליו. רוב הציירים והצלמים עדיין מתייחסים לערים כמו במאה ה־19: מראה כללי, רחב, פנורמי, שצולם ממקום גבוה, רצוי מראש ההר. כשנוסעים במכונית, רואים את מה שנמצא בתנועה, במעין פרספקטיבה כפויה שמוכתבת על ידי המהירות. הסביבה המיידית, מרחבי הארץ ותושביה נעלמים משדה הראייה של הנוסע. לעתים קרובות כששואלים אנשים אם היו בעיר זו או אחרת, הם עונים: "לא, רק עברתי שם". כלומר, יש לי דימוי, ראיתי אותה, אבל לא הייתי בה באמת.
אני החלטתי שאני רוצה באמת "להיות שם", לא רק "לעבור דרך". הרעיון החזותי היה לפתח אופן התייחסות חדש לפורטרט האורבני. במקום תמונה עירונית ממרחק צילמתי מקרוב, תוך כדי הליכה ברגל, דווקא את הכביש המהיר, כאילו היה מעין חלון לעיר.
בחרתי לצלם שתי סדרות, מאיסטנבול ומלוס אנג'לס, במצלמה פנורמית ובסרט צילום שחור־לבן. שתי הסדרות הללו, המוצגות זו כנגד זו, מציגות נושא דומה – כביש ראשי שמגיע לעיר וחוצה אותה – אבל דווקא הדמיון חושף את ההבדלים התרבותיים. לתחושתי, לאוטוסטרדה אין פנים משל עצמה. הסביבה היא הקובעת את הקודים התרבותיים של כל מקום ומקום. בהשוואה לסטריליות של מרחבי האוטוסטרדה האמריקאית נראים הצילומים מאיסטנבול צבעוניים, כאוטיים ומלאי חיים. אולי הסיבה לכך היא שבאיסטנבול משתמשים יותר בכל החושים, נוסעים עם חלון פתוח, רואים יותר, מריחים יותר: מפעלים בצד הכביש, בעלי חיים בשולי הדרך.
בלוס אנג'לס המכוניות סגורות, גם בגלל מיזוג האוויר וגם בגלל החשש מקבצני צמתים ומאלימות. הדבר הכי חושני שאפשר לראות בכביש המהיר הוא אשה שמתאפרת במכוניתה הסגורה. בלוס אנג'לס בולטים מלאכותיות ופרפקציוניזם. נחשי הבטון של המחלפים מתפתלים בכמה מפלסים במקביל. הכל נשלט בשתי וערב של קווים אופקיים ואנכיים.
בתורכיה הכל פתוח: אין קירות, אין גדרות שחוצצות בין האוטוסטרדה לבין הנוף. הכל מוחצן וישיר; אפשר לראות שהם גאים בהישג הטכנולוגי ועל כן שמים פחות דגש על הצדדים השליליים של הטכנולוגיה. בלוס אנג'לס מסתירים את הכבישים בקירות אקוסטיים, בחומות גבוהות. כולם משתמשים באוטוסטרדה, אבל לא רוצים לראות אותה. הם מודעים היטב למחיר הרעש והזיהום, אבל לא רוצים להיות מודעים לקיומו מעבר למינימום ההכרחי.
אנשים שראו את הצילומים שלי מציעים לי עכשיו לנסוע לצלם אוטוסטרדות גם בקהיר ובטוקיו. אני משערת שבקהיר יהיה עוד יותר כאוטי מאשר באיסטנבול, וטוקיו תהיה אפילו יותר מנוכרת ולא אנושית מאשר לוס אנג'לס, אבל אני מרגישה שמספיק לי.
אני מקווה שבפעם הבאה שאנשים ייסעו, לא חשוב לאן, הם יפתחו יותר את העיניים ויראו מעבר לדימוי של האוטוסטרדה, שהיא כביכול אותו דבר בכל מקום. לפעמים צריך להפעיל קצת את הדמיון כדי לראות מעבר לדימוי, כדי לראות מה אתה רואה.