כשפים באקוודור

באחד הכפרים באקוודור פגשתי את אווה, בן שבט הווהורני, שטיפל בחולה בעזרת עלי אורטיגה (מין של סרפד). אווה תלש את העלים הצורבים בידיו החשופות, פעולה שדורשת אומץ רב. כל עלה זכה מפיו לנשיפת יריקה, הוצמד לגופו של אווה ואחר כך לגוף החולה. הטיפול חוזר על עצמו במשך כמה חודשים. אווה סיפר לי שמשפחתה של החולה מכריחה אותו לבצע את הטיפול כי לטענתם: "הוא עשה לה את הכישוף, ואם לא יטפל בה וירפא אותה נהרוג אותו".

כישוף, עין הרע, וריפוי קשורים זה בזה בהרבה מאוד תרבויות. באמריקה הדרומית נוהגים בדרך כלל להפריד בין מכשף (ברוכו) טוב למכשף רע. ברוכו טוב ייקרא "קורנדרה", ובמקרים רבים יוכל גם להטיל כישוף רע ועין רעה.
המחקר שערכנו במשך ארבע שנים ביערות הגשם באקוודור התמקד בעיקר בצמחי מרפא. תוך כדי עבודה נתקלתי פעמים רבות בתופעות של "עין הרע" וכישוף. במקרים רבים קשה היה לזהות בבירור ובאופן מוחלט שמדובר במקרה של כישוף, ולהבחין בינו לבין טיפול רפואי בצמחי מרפא.

הטיפולים לסילוק עין הרע כוללים טיפול בעלי סרפד, מציצת עין¬ הרע מהחולה, "ניקויים" שונים בעזרת צמחים או חזירים, ויתכן אפילו שיגיעו הדברים עד כדי חיסולו הפיסי של המכשף הרע. במקרים רבים משתמשים בצמחים גורמי הזיות להטלת הכישוף וגם להסרתו.

תרועת השכמה
התארחתי פעם בביתו של מרפא קיצוואני ששמו אלפרו בשעה שהובא אל הבית חולה חסר הכרה. לא היתה שום סיבה נראית לעין למחלתו, וזה כשלעצמו עורר מיד חשדות של כישוף ועין רעה שהוטלה בו. תחילה פנה אלפרו לערוך אבחנה: הוא הכין משקה מרוכז מצמח האיה ווסקה Aya huasca) – בעברית "מטפס המתים"), שנחשב כצמח קדוש, בעל תכונות מרפא מיסטיות בחברות שבטיות רבות ברחבי אמריקה הדרומית. למרבה ההפתעה לא החולה שתה את הנוזל המר אלא המרפא. תחת השפעת המשקה ערך אלפרו לחולה מעין "צילום רנטגן". הוא בחן את אבריו הפנימיים כדי לאבחן בעיות נסתרות. עם תום הדיאגנוזה הודיע אלפרו שמבחינה פיסיולוגית החולה אינו סובל מבעיה כלשהי, אבל אין ספק שמישהו הטיל בו כישוף. מאחר שתחום התמחותו של אלפרו הוא בעיקר בעיות פיסיולוגיות, הזעיקו קרוביו של החולה מרפא אחר מן הכפר השכן כדי שיוציא מן החולה את עין הרע.

24 שעות רצופות שכב החולה חסר הכרה עד שהובא לאלפרו. שש שעות נוספות חלפו עד שהגיע המרפא השני. במהלך ההמתנה חששתי מאוד שהגוסס יחזיר את נשמתו למלכת היער, ומקורביו יחשדו בי חלילה שאני מעורב בהטלת הכישוף, אבל לרווחתי הגיע לבסוף המרפא מן הכפר השכן והחל מיד בעבודה. הוא הדליק מסביב לחולה כמה עשבים יבשים שהביא איתו; תחב לנחיריו אבקה מוכנה מצמחים יבשים, שנקלו, ונטחנו, ולהשלמת הטיפול מצץ את הכישוף מהחולה: הוא הניח שתי כוסות רוח מכל צד של הצוואר, שתיים משני צדי המפסעה, מן הגב תחתון ומן הגב העליון.

הטיפול נמשך כ- 20 דקות, ובסיומן קם החולה והתיישב לידי, קצת מסוחרר, אבל בהכרה מלאה. איך אפשר להסביר את התופעה המדהימה: פשוט מאוד. אין לי הסבר טוב ומתקבל על הדעת. אפשר להעלות השערות שונות: יתכן שהצמחים המיובשים שנתחבו לאפו של החולה העירו אותו, יתכן שכוסות הרוח הפיחו בו חיים, ויתכן שמדובר בכל אותו תחום שזוכה לכותרת "דברים שאנחנו עדיין לא מבינים".

תופעה אחרת, גם היא לא מובנת, היא איך מחליטים מי הטיל את הכישוף. בדרך כלל נופל החשד באופן טבעי על אדם שרוצה את רעת המכושף. במקרים רבים המכושף הוא זה ששונא את המכשף, או מקנא בו ולא להפך.

מתוך הסרט – יערות הגשם – דנדן בולוטין, פרק 2

עילה למלחמה
בתחילת 1994 סיירתי ביערות הגשם האקוודריאניים בחברת צוות צילום ישראלי שבא לצלם סרט על עבודתי בג'ונגל. במהלך הסיור הגענו לאחד הכפרים שבו הרביתי לבקר בשנים האחרונות. התושבים קיבלו את פנינו בשמחה, ערכו לכבודנו את ריקוד הצונטה, והמרפא המבוגר מנגטואה רקד לפנינו עירום, כשעורלתו קשורה בשרוך. לאחר מכן הזמין אותנו להתארח בביתו, יצא לרגע ולפתע חזר בריצה מתנשף: "מתה ילדה ואני רץ להחיות אותה". אצל בני שבט הווהורני השימוש במושג "מוות" שונה מזה שאנחנו עושים בו, ובהרבה מקרים אדם שהכרתו אבדה נחשב למת. מנגטואה – כמרפא השבט נקרא להחיות את הילדה המתה ואנחנו רצנו אחריו. הילדה שכבה מחוסרת הכרה בערסל ומנטוגאה ניגש למלאכת החייאת המתים: הוא טיפל בה בתפרחות הסרפד אורטיגה והכין משקה מרוכז מפלפלת חריפה ( (GIMO. מנגטואה עצמו שתה חצי מהמשקה ואת החצי השני העביר מפיו לתוך פיה של הילדה חסרת ההכרה. הטיפול נמשך כשעה ובמהלכו, בעיקר כשטופלה בעזרת תפרחת האורטיגה, הראתה החולה סימני תזוזה ועווית. היא סבלה מחום גבוה והדופק שלה היה מעל 200 פעימות בדקה. לאחר כשעה מתה הילדה ולמנגטואה לא נותר עוד מה לעשות.

לאיש מן הנוכחים לא היה ספק שהילדה כושפה. לכולם גם היה ברור מי האשם: המכשף משבט השואר, שגר במורד הנהר. כמובן שלא היתה להם בררה אלא לצאת ולהרוג אותו. כששאלתי אותם איך הם יודעים שהילדה כושפה, הסבירו לי שראו סימנים כהים על ירכה ובצווארה. "כשהלכה לנהר נתקלה בנחש בואה" אמרו לי, "והוא תפס אותה, יד אחת בצוואר והשנייה בירך".
"אבל לבואה אין ידיים".
"ברור", היתה התשובה, "הרי זה היה המכשף".
בכפר התארגנה במהירות משלחת נקם. לפתע הבנו שאנחנו תקועים בין הפטיש לסדן. כי לצאת מן הכפר בכיוון ההפוך, במעלה הזרם, נצטרך לגרור את הציוד הכבד במשך כמה ימים מפרכים. אם נישאר בכפר עצמו דרך היציאה במורד הזרם עלולה להיחסם במקרה של מלחמה בין השבטים. הפתרון הסביר היחיד באותה שעה היה הסתלקות מהירה. הצטרפנו למשלחת הנקם שמנתה חמישה לוחמים, מצוידים ב-15 חניתות. יצאנו בשתי סירות קאנו והפלגנו במשך כל הלילה במורד הזרם. בארבע לפנות בוקר עברנו לא רחוק מכפר השוארים. מלווינו הסתירו את החניתות, והמשיכו איתנו עד הגשר הקרוב. פרנסיסקו, ראש כפר הווהורנים, הבטיח לי על הקאנו שאנשיו לא יהרגו את המכשף היריב לפני שידברו שלום. אם יסכים לשלום ויתחייב לא לעשות יותר כשפים, לא יהרגוהו.
המשכנו לכפר הבא במורדג הנהר, ויומיים לאחר מכן, כשחזרנו לעיירה הקרובה, נודע לנו שפרנססיקו וחבריו הרגו שישה מבני השואר, את השישה הראשונים שבהם נתקלו. המכשף היריב לא נפגע כמובן.

אוגוסטיין בוחן בקפידה את אבריו של השרקן שנותח. בשרו של השרקן בושל לאחר מכן והוגש כארוחת ערב

ניקוי כללי
יש באקוודור שיטות שונות ומגוונות לערוך טכסי "ניקוי" או דיאגנוזה, אבל אין ספק שאחת המעניינות ביותר היא בעזרת CUY (המוכר בישראל כחיית מחמד או כחיית מעבדה ומכונה בדרך כלל חזיר ים, אף על פי שאין כל קשר בינו לבין חזירים או ים. שם מקובל נוסף הוא שרקן). מוצאו של ה-CUY מאמריקה, ובאזורים רבים שימש בעל החיים הקטן הזה כחיה לבשר. ה-CUY נחשב למעדן, ומחירו בשוק או במסעדות שבהן הוא מוגש גבוה פי חמישה ממחיר עוף במשקל זהה.

במהלך הכנת הסרט באקוודור נסענו בגי'פ לכפר קטן, ששוכן בגובה 3,500 מטרים לא רחוק מהר קיימבה. בכפר זה פגשנו את סניור אגוסטין אושיניה – המרפא המפורסם ביותר בכל האזור המשתמש בשרקן. כדי לבחון את אמינות הטיפול ביקשנו מאוגוסטין לטפל במאיר אלפסי, איש הקול של צוות הצילום, שסבל באותם ימים מכאבי גב קשים.

כמו בכל בית בכפר גם בביתו של סניור אגוסטין התרוצצו במטבח כ-15 שרקנים, אבל אף אחד מהם לא התאים לטענת המומחים לטיפול הדרוש. הם היו לדברי בני הבית קטנים מדי. אחד מבניו של המרפא התנדב לרוץ ולקנות עבורנו שרקן גדול ויפה. כשהגיע בעל החיים בגודל הדרוש התיישב הפציינט על מיטת הטיפולים והמרפא החל בטיפול. הוא נשף עשן טבק על השרקן, כדי לטהר אותו, ואחר כך החל "לנקות": לחבוט, בעזרת השרקן על גופו של מאיר, איש הקול. תחילה צרח השרקן, כמו שמכרסמים כאלה נוהגים לעשות בעתות לחץ. לאחר כמה שניות השתתק ואט אט התכסה גופו של מאיר בכתמי דם שרקן. כשזה מת והשרירים הטבעתיים השתחררו, נרטב גם בשתן שלו. לאחר "שנוקה" באופן יסודי ביותר, הונח השרקן בקערית עם מים, לאחר מכן קולף מעורו, נפתח, ונערכה בדיקה קפדנית של אבריו. כל פגע בגוף השרקן מצביע, לדברי המטפל, על בעיה בגוף המטופל. הבעיה הושלכה לגוף השרקן ובאה בו לידי ביטוי. הדבר הבולט ביותר היה שבאזור הגב התחתון מצד שמאל, בדיוק באזור שבו סבל מאיר מכאבים עזים, נתגלה בגופת השרקן שטף דם גדול. מלבד זאת אובחנו: כבד חולה, לב חלש, ועייפות שגורמת לסחרחורת במוח. למזלו של מאיר, שכבר החל לסבול מיחושים בכבד וחולשה בלב, בבדיקה חוזרת שערך המרפא התעוררו ספקות בנוגע לממצאים הראשוניים. היה חשד שהשרקן הוחזק הפוך, ומאיר ניצל ממחלה קשה.

השרקן כמובן לא מת לשווא – עורו ניתן לכלבים ובשרו בושל לארוחת הצהריים של משפחת אושיניה.

לקריאה נוספת: