מה היתה הדרך בה צעדו מלכי יהודה כדי להגיע לאילת ולעציון גבר? מה היה גבול ממלכת יהודה בנגב? האם סיפור הליכתו של אליהו הנביא להר חורב משקף מסורת של עלייה לרגל להרי סיני? בדיקות ארכיאולוגיות שנערכו בנגב, רובן לפני מלחמת ששת הימים, לא סיפקו תשובות לשאלות אלה.
כסטודנט ליוויתי אז את מורי וידידי פרופסור יוחנן אהרוני ז"ל לסקרים ארכיאולוגיים שנערכו בנגב. את הלילות הארוכים בילינו בהתחבטויות ובהעלאת השערות בנוגע לתעלומות אלה. למרות שידענו כי קו הגבול רפיח-אילת הוא קו פוליטי, מלאכותי ונעדר אחיזה היסטורית, הוא היה מעוגן בתודעתנו. כך קרה שחיפשנו לשווא את התשובות בתחומיו הצרים של הנגב, ולא הרחקנו ראות.
מלחמת ששת הימים קרעה את המסך המלאכותי ואנו, כמו כולם, התחלנו לבצע בדיקות ארכיאולוגיות בהרי סיני. נופי הפרא של דרום סיני כבשו אותנו כליל, ומי חשב אז לבזבז את ימיו במישורים המשעממים והחד גוניים של מרכז חצי האי. אלא ששם לא נמצאה הישועה. אף אתר ישראלי מתקופת המלוכה לא התגלה בדרום סיני. פיתרון חלקי לחידות אלה נמצא דווקא באיזור המשעמם יותר של סיני, במקום הנקרא "כונתילת עג'רוד", או חורבת תימן.
קריאות מלחמה
העליות התכופות לפסגת ג'אבל מוסה ולשכניו עוררו מחדש את בעיית זיהויו של הר סיני. מישהו הזכיר את אדוארד פאלמר מהמשלחת הארכיאולוגית הבריטית, שחיפשה את הר סיני "האמיתי" בשנות השישים של המאה ה-19. פאלמר חזר לאיזור ב-1869, וכשעשה את דרכו מן הדרום ההררי לארץ ישראל, התעכב לטענתו בחורבה בשם "כונתילת עג'רוד". הוא סיפר כי ערך שם חפירת חיטוט קצרה וגילה חרס ועליו חרוטה אות. הוא לא ידע לקבוע אם זאת האות אלף בעברית קדומה או בפיניקית, או האות היוונית אלפא, הדומה לה.
על האתר אפשר היה ללמוד גם מספרו של מוסיל, נוסע וחוקר לא פחות מפורסם מפאלמר. "מדריכי הבדווי הובילני אל ריכוז של כמה בארות רדודות בוואדי קורמה, כ-15 קילומטרים ממערב לדרב עז'ה ומדרום להר הנישא הקרוי עריף א-נאקה", מספר מוסיל. "זהו מקור מים יחיד במרחב הגדול של מישורי כונתילה, והוא מצוי לרגלי גבעה נמוכה, הקרויה כונתילת עג'רוד ("הגבעה הבודדה של מקור המים"). ביקשתיו לעלות עימי לגבעה והוא סרב בפחד. 'הבדווים המקומיים יהרגוני', אמר. כשעליתי בעצמי ראיתי את הבדווים נזעקים מסביב בקריאות מלחמה מאיימות. הם האשימו אותי, באומרם כי עליתי למקום הקדוש שלהם. בקושי נחלצתי".
בקלות איתרנו את המקום על המפה. דרך העפר (היום כביש), הנקראת דרך עג'ה, היתה ידועה למדי וסומנה אף במפות הישנות. היא מוליכה מעזה (או מאל עריש) דרך קסיימה וקדש ברנע אל רס-אל-נקב, ושם מתפצלת לשלושה כיוונים, כשדרך אחת מובילה לאילת, אחרת לדרום סיני ודרך נוספת לסואץ. כ-50 קילומטרים מדרום לקדש ברנע חוצה הדרך את ערוצו הרחב של ואדי קורמה, שעל גדתו מצוייה הגבעה עליה סיפרו מוסיל ופאלמר.
אני זוכר איך גילינו את הגבעה לראשונה. ראינו אותה מרחוק, בולטת בבדידותה. לא היה ספק בזיהויה. כבר על המדרון נעצרה נשימתי ולא מקשיי העלייה. הגבעה היתה מכוסה בשברי חרס מוכרים – חרסים מהתקופה הישראלית, מראשית המאה ה-8 לפני הספירה.
שלוש עונות חפירה ערכנו במקום בין 1975 ל-1976. היתה זו חוויה מתמשכת ונדירה. הריחוק, הבידוד ונידחותו של האתר כמעט שלא הפריעו, לאור הממצאים ששיכרו את כולנו: קטעי כתובות בכתב העברי הפניקי הקדום המזכירות, לא יותר ולא פחות, את "יהוה ואשרתו". קבוצת החופרים, שהורכבה ממתנדבים שרק אתמול היו זרים זה לזה, הפכה למעין כת מלוכדת מוכת אמוק, החופרת מאור ראשון עד אור אחרון, כשמטרתה אחת: לפתור את חידת האתר.
שרידי כתובות וציורים
האתר כולל שני מבנים: מבנה עיקרי ומבנה משני, ממזרח לו, כל אחד מהם בדרגת השתמרות שונה. המבנה העיקרי, שקירותיו מגיעים בכמה מקומות לגובה 1.5 מטר, משתרע על שטח של 15 מטרים על 25 מטרים בקירוב. הוא נמצא בחלק המערבי של משטח הפסגה, ורוחבו תואם את רוחבו המצומצם של המשטח. הכניסה אליו היתה ממזרח, דרך רחבה קטנה, שהקיפוה ספסלי אבן. הספסלים והרצפה היו מטויחים בטיח לבן מבהיק וכן גם הקירות. לפי שרידי ציור הקיר, שנמצאו במפולת על הרצפה, אפשר להסיק כי חלקים מקירות הרחבה עוטרו בציורים צבעוניים של צמחים שונים.
מן הרחבה מגיעים אל חדר מבוא, שאף הוא היה מוקף ספסלים ומטויח בטיח לבן. החדר שאחריו, אותו כינינו "חדר הספסלים", היה החשוב ביותר באתר. זהו חדר צר, שהכניסה חילקה אותו לשני אגפים. הספסלים המקיפים כל אגף תופסים את רוב השטח, ומותירים רק מעבר צר. לחדרים האחרים לא היה פתח רגיל, הם היו קשורים עם חדר הספסלים במעין חלונות, שאדניהם היו הספסלים הצדדיים.
בין שברי הטיח, שנשרו מקירות חדר הספסלים, נמצאו קטעי שתי כתובות טיח, רשומות בכתב הפיניקי בדיו שחור. קטע מכתובת שלישית נמצא על מזוזתו הצפונית של הפתח המוליך אל החצר. קטעי טיח מעטים היו צבועים באדום ובשחור, ומעידים שחלק מהקירות עוטרו בציורים.
בחדר הספסלים, בחדרי הפינה הצמודים לו ובחלקי המבנה הסמוכים להם, התגלו, מלבד כתובות הטיח, רוב הממצאים המיוחדים: שני פיטסים (כלי אחסון) גדולים, ועליהם כתובות וציורים, וקערות אבן נושאות את שמות נותניהן. מכלול כלי החרס שהתגלו כלל בעיקר כלים קטנים, כמו פכיות, נרות, צפחות, קערות, פכים, להבדיל מחדרי המבנה האחרים, בהם התגלו בעיקר פיטסים וקנקנים. כל אלה מעידים כי לחדר הספסלים היה תפקיד מיוחד.
החצר הקטורה (לא מקורה בגג) היתה ריקה ברובה. רק בשתי פינותיה הדרומיות, למרגלות טורי מדרגות – שטיפסו כפי הנראה, אל הגג – נמצאו שישה תנורי בישול, שלושה בכל פינה. דומה ששלושת התנורים לא שימשו את מבקרי האתר באותו זמן, אלא השתמשו בהם בזה אחר זה בתקופות שונות, כפי שמעידות הרצפות שעליהן נבנו התנורים: הרצפה של התנור השני כיסתה את התנור הראשון, והרצפה של השלישי כיסתה את התנור השני. קשה לדעת כמה זמן שימש כל תנור, אך אין ספק שאורך חייהם של שלושת התנורים יחד היה כמשך קיומו של האתר, כלומר זמן לא רב.
מדרום לחצר וממערב לה היו שני אולמות צרים וארוכים. בסיסי הפיטסים והקנקנים, שהועמדו בהם, הונחו בצפיפות רבה, ואין ספק כי האולמות שימשו כמחסנים לאגירת מזון. כמעט לא נותר רווח בין כלי האגירה, וקשה להבין כיצד היה אפשר לעבור ביניהם.
שברי כתובת טיח נוספת התגלו ליד הפתח למחסן המערבי. כתובת זאת נכתבה בדיו אדומה, ובזה היתה שונה מהכתובות אחרות שהתגלו באתר. עם זאת מצב השתמרותה הגרוע, היה דומה לזה של הכתובות האחרות. יש להניח שבמקורה הופיעה כתובת זו על מזוזת הפתח, ככתובת שנמצאה על מזוזת חדר הספסלים.
על מזוזת הפתח למחסן הדרומי התגלה ציור מטושטש בצבעים אדום, שחור וצהוב, שצויר על אחת מאבני הקיר, שלא כוסתה בטיח. הכתובת והציור מזכירים את הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים פרק ו' פסוק ט'), והכוונה כאן, כמובן, למזוזות הפתח עצמן (כלומר לדפנות הפתח), ולא ל"מזוזות" כפי שאנו מכירים אותן כיום.
חידת האתר
מבט שטחי על תוכנית האתר עלול להטעות. לכאורה הוא נראה כמיצד קטן, שבפינותיו ארבעה מגדלים, ואפשר לקשרו עם קבוצה של כ-50 אתרים בהר הנגב, הידועים כ"מצודות ישראליות בנגב". אלא שמיצדים אלה נבנו בתקופה שונה, והם שונים בתוכניתם, פרטי בנייתם וממצאיהם. באף אחד מהם לא נמצאה אפילו אות כתובה אחת, בעוד שכונתילת עג'רוד מתייחדת בשלל כתובות מגוונות, ביניהן כתובות החרוטות על קערות אבן וכלי חרס, כתובות בדיו אדום או שחור על טיח הכתלים ובעיקר כתובות וציורים על פיטסים. שפת כל הכתובות באתר היא עברית, אך חלקן נכתבו באותיות עבריות ואילו אחרות בפניקיות.
חלק מהכתובות הן בבירור ברכות ותפילות. הנוסח "יברכך וישמרך ויהיה עם אדוני", מזכיר את ברכת הכוהנים. אך למי מכוונות תפילות אלה? ומה משמעות הצירוף "ליהוה שומרון ולאשרתו" או "ליהוה תימן ואשרתו"? איך יכולים להופיע באותו מבנה השמות יהוה, אל ובעל? אם משמעות תימן כאן היא "הדרום הרחוק", עד לאן הלכו אלה שזו ברכתם, ועד כמה הדרימו? ואם האתר הוא בגבול יהודה הקדומה מה משמעות "יהוה שומרון"? האתר הוא הרי מן התקופה שלאחר פילוג ממלכת ישראל לשתי ממלכות יריבות: ישראל ויהודה, מדוע, אם כן, ניכרת בו השפעה ישראלית כה חזקה לצד ההשפעה של ממלכת יהודה? והמבנה עצמו, שאינו דומה לשום מקדש ידוע, האם הוא בכל זאת מקדש? מה מהות חדר הספסלים, שבו וסמוך לו נמצאו רוב הממצאים והכתובות? סימני השאלה המעניינים האלה מקבלים דגש חזק לאור מיקומו של האתר: הרחק במדבר, במקום הנידח ביותר שאפשר לעלות על הדעת.
חוקרים שונים מנסים לפתור חידות אלה באופנים שונים. יש הטוענים כי המבנה הוא מרכז של כת מסתורית, שפרשה מהאמונה באל אחד לאמונה ב"משפחת" אלים, ושזיווגה ליהוה את האשרה. השערה אחרת היא כי זהו בית ספר של מתבודדים (מסוג האיסיים של ימי הבית השני), והכתובות הן תרגילי הכתיבה שלהם. לפי השערה נוספת היה זה מוקד עלייה לרגל על מסלול הליכתו של אליהו להר חורב. עוד השערה טוענת כי היה זה מיצד דרכים על מקור מים בודד, והכתובות הן "גרפיטי" של החיילים. ואולי, טוענים חוקרים אחרים, זהו "בית מרזח" (במשמעותו המקורית המתוארת במקרא).
מרכז דתי
יש טוענים כי תפקידו של הארכיאולוג מצטמצם בחשיפת הממצאים, ואל לו לעסוק בפירושם. זאת עליו להשאיר להיסטוריונים ולחוקרי המקרא. קשה לי לקבל הבחנה כזו. הפרשנות היא החלק המעניין ביותר של המקצוע ומדוע להשאיר אותו לאחרים?
כונתילת עג'רוד (או חורבת תימן, בעברית), לטענתי, היתה מרכז דתי, מעין "מקדש מעט", שנבנה לצד הדרך הקדומה לאילת ולדרום סיני. דרך זאת עברה בתוואי של דרך עזה, והוליכה מקדש-ברנע דרומה. מקומו של האתר נקבע בגלל נגישותם של מקורות המים.
האתר יושב על-ידי קבוצה של כוהנים, ששרתו את עוברי האורח, קיבלו מהם מתנות וכתבו עבורם ברכות. הדרך, שהיתה המערבית ביותר בנגב, סימנה למעשה את גבול הממלכה, והאתר, כמו מקדשי גבול אחרים, סימל את גבול השלטון של אל הממלכה. הוא הוקם באחת מן התקופות בהן היתה יהודה וסאלית של ממלכת ישראל, אולי בימי יואש מלך ישראל, שהיכה את אמציה מלך יהודה. מכאן ההשפעה הישראלית החזקה באתר והציון "יהוה שומרון". "הסינקריטיזם", המשתמע מן הכתובות, משקף את המציאות הדתית באותה עת. היתה זאת תקופה בה לא החזיקו בני העם באמונה הטהורה באל אחד ולא הלכו בעקבות חזון הנביאים, שהוא האידיאל המקראי. התנ"ך אינו מסתיר מציאות דתית זאת, בציינו במפורש כי רוב המלכים לא הלכו בדרך הישר.
גם במסגרת פיתרון זה נותרות עדיין תעלומות רבות בלתי פתורות. מדוע, למשל, מכלול הממצאים בכונתילת עגר'וד הוא יחיד במינו? הלא נחפרו מאות אתרים ישראלים, הן בחלק הנושב והן בחלק המדברי של ארץ ישראל, ולא נמצאו בהם ממצאים דומים? האם מותר להעיז ולהציע שידן החזקה של הרפורמות הדתיות, שערכו חזקיהו ויאשיהו, לא הגיעה אל האתר שלנו? העמדו לו אז ריחוקו ונידחותו, והוא נשכח מלב?
