ישראל ממעוף הציפור – חלק א', הצפון

ארבע לפנות בוקר. מרבית האנשים השפויים עדיין מכורבלים במיטותיהם, הכבישים ריקים מאדם, טובלים בעלטה ואנו עושים את דרכנו לתחנה הראשונה שלנו במסע יוצא דופן, מתחילים לחוש בטעמה של הרפתקה באוויר. תרתי משמע.

התכנית: לחצות את הארץ מהצפון ועד הדרום, לחוות את נופיה מזווית אחרת, של מעוף הציפור, ובאותה הזדמנות להכיר מקרוב כמה מאמצעי הרחיפה והתעופה ההולכים ומתווספים לשמי הארץ.

אמצעי התחבורה: כל אמצעי רחיפה ותעופה ספורטיבית שניתן היה לשלב במסלול, שזה אומר כמעט הכול חוץ ממטאטא של מכשפות או קופסה סגורה של ג'מבו ממרומי 30,000 רגל. הרעיון כאן הוא אמנם לחוות את הארץ מלמעלה, אבל הכי קרוב שאפשר לטבע ולנוף.

מצנח רחיפה במבוא חמה – הכנות אחרונות אל מול הכנרת | צילום: גיל לופו

במשך שבועות ארוכים רקמתי את המסע הזה. אינספור תיאומים, רקיחת מסלולים, בדיקות שטח, תחזיות תנאי מזג אויר ובחירת האנשים הנפלאים שנרתמו בהתלהבות להוצאת התכניות אל הפועל. פעמיים כבר היינו ערוכים ומוכנים לצאת לדרך, כאשר ברגע האחרון נאלצנו לוותר בשל תנאי מזג האוויר. לא מעט מאמצעי התעופה והרחיפה שבמסלול תלויים בחסדי שמיים וכאשר מצב הרוח בעייתי קורסת התכנית כולה כמגדל קלפים. והנה סוף סוף אנו בפתחו של המסע הזה. משיאי השלווה אל שיאי האדרנלין – יוצאים לעוף על ישראל.

תחנה ראשונה: בכדור פורח בין גלבוע לתבור
רגע לפני שקרני שמש ראשונות מפזרות את עלטת הליל אנו מגיעים לנקודת המפגש בשדה שלף סמוך לכפר נאעורה שבגליל התחתון. המחזה הנגלה לעינינו נראה ממבט ראשון סוריאליסטי כמעט: לאורו הקלוש של גנראטור נפרשת על הקרקע חופת משי ססגונית אדירת מימדים. מאווררי ענק מזרימים אוויר למעטפת, מפיחים בה חיים, ואנשי הצוות מכוונים לפתחה מבערי גז, שנראים כמו ציוד הלקוח מסרט עתידני, השולחים לשונות של אש אל תוך הלוע ההולך ומתרחב. אט אט, כענק הנעור מתרדמתו, עולה ומתרומם מן הקרקע בלון פורח יפהפה המתנשא מעלינו לגובה של בניין רב קומות.

את הכדור הפורח מנפחים בשעת שחר, כשקרני השמש הראשונות מבצבצות | צילום: גיל לופו

סביב מתחילים להתקבץ שותפינו למסע הזה: משפחה שהגיעה לחוג את יום ההולדת של האם, שלושה ידוענים המבקשים לשמור על פרטיות וזוג החוגג אהבה. בלון הליום קטן מופרח אל השמיים כדי לבדוק לאן נושבת הרוח. כפי שאנו עתידים לגלות גם במהלך הטיסה, לא מעט מהשיטות המשמשות לניווט הכדור הן בסיסיות ביותר, כיאה לכלי הטיס העתיק ביותר בעולם.

כ-230 שנה לאחר ההמראה ההיסטורית הראשונה של כדור פורח באוויר, שנוסעיה המכובדים היו ברווז, תרנגול וכבשה (לא ברור עד כמה הם עצמם התלהבו מהמאורע, אולם הוא הוכתר בהצלחה וסלל את הדרך לטיסות מאוישות בבני אדם), גם אנו מקפצים אל תוך סל הנצרים, שדומה שלא השתנה כמעט מאז אותם ימים רחוקים, לא לפני שאפי פלמאי, מבעלי חברת רייז אפ, מעביר לנו תדרוך בטיחות קצר שניתן לתמצתו במשפט אחד: לא לצאת מהסל במהלך הטיסה.

להבת אש מחממת את האוויר בתוך מעטפת הכדור הפורח | צילום: גיל לופו

כמעט מבלי שנחוש בכך, מתרומם הכדור הפורח מן הקרקע בעדינות רבה כל כך עד שנדמה כי אנו נשארים במקומנו כשהאדמה היא המתרחקת מאיתנו ולא להיפך. אט אט הוא נוסק למרומים וכמוהו גם מפלס ההתרגשות. קרני שמש ראשונות מפציעות ממזרח, צובעות את העמק הנפרש למרגלותינו בגוונים רכים של זריחה, ואנו נישאים על כנפי הרוח בין הגלבוע לתבור, אפופים בשלווה וביופיו של הטבע הנעור לאיטו ליום חדש, כשצלליתו של הכדור הפורח מלווה אותנו מלמטה. ניחוח חציר ואדמה חרושה מתערבל בניחוח עלילות רחוקות של גיבורי ז'ול וורן והילה רומנטית של מסע בזמן. מפעם לפעם מופרת הדממה המבורכת שם למעלה בשאון המבער המשגר להבות של אש אל תוך המעטפת. ככל שהאוויר בתוכו חם יותר, כך יהיה הבלון קל יותר מן האוויר החיצוני ויתרומם גבוה יותר, ולהיפך. הטייס יכול לשלוט ישירות רק בציר הגובה. מעבר לכך, נע הכדור הפורח במהירות ובכיוון שמתווה לו הרוח. ממש כמו בחיים, יודעים מאין יוצאים, אך לא ניתן לדעת בוודאות לאן נגיע. בכל זאת ניתן לנסות לתמרן מעט. מכיוון שבדרך כלל בגבהים שונים נושבות רוחות בכיוונים שונים, ניתן לנסות לנווט על ידי נסיקה או הנמכה לגובה שבו הרוח נושבת בכיוון הרצוי. כדי לאתר את כיווני הרוח מתיז שי סקל, הטייס שלנו, קצף גילוח מתוך המיכל שבידו. יש הנעזרים למטרה זו ביריקה. הכי בסיסי כבר אמרנו?

מהזווית הזאת הארץ נראית שלווה וחסרת דאגות | צילום: רייז אפ כדורים פורחים

למרגלותינו נפרשים שדות העמק, מטעים שלווים, וואדיות ירוקים, בריכות דגים ומאגרי מים. מהזווית הזו הארץ נראית פסטורלית, שלווה ונטולת דאגות. אנו מנמיכים מעט מעל משפחה של חזירי בר הפוצחת במרוצה, מלטפים את צמרות העצים ורוכנים לקטוף עלה, סגולה למזל. כעבור כשעה של רחיפה שלווה בשמי העמק אנו מתקרבים לנקודת הנחיתה. כלבי המושב שמעליו אנו חולפים פוצחים בנביחות על האנשים המשונים התלויים להם בסל שם למעלה. את הנחיתה המוצלחת חוגגים בהשקה מסורתית של גביעי שמפניה. ללא ספק דרך נפלאה לפתיחתו של יום חדש והתחלה מבטיחה להרפתקאות שעוד נכונו לנו בהמשכו.

תחנה שנייה: מצנח רחיפה במבוא חמה
המצוק במבוא חמה שבדרום רמת הגולן מהווה את אחת הפסגות היפות והפופולאריות ביותר בארץ להמראה במצנחי רחיפה. כבר בהגעה מקדם את פנינו נוף עוצר נשימה. אני משתדלת להתמקד בנוף שמעליו אני עתידה לרחף בעוד רגעים מספר ולדחוק הצידה את המחשבות אודות שדות המוקשים הפזורים באזור ותאונות קטלניות שאירעו כאן עת גולשים במצנחי רחיפה התרסקו אל תוך שטחים אלו בעבר. יובל דרורי, מדריך צניחה בכיר שדורג בעבר במקום החמישי בעולם בהטסת ממ"ג והבעלים של "נשר מצנחי רחיפה", מקדם את פני בחיוך רחב, והידיעה כי אני מפקידה את עצמי בידיו המיומנות מסייעת להרגיע מעט את הלמות הלב.

אני נזכרת בחלומות של ילדותי בהם הייתה טינקרבל זורה עלי מעט מאבקת הפיות שלה המאפשרת לכל אחד לעוף ופיטר פן היה נושא אותי עמו למסע רחיפה בשמיים מעל העולם הנפרש למרגלותינו אל ארץ לעולם לא. בשום חלק מהתיאור הקסום הזה לא הוזכר כי לפני הנסיקה המיוחלת יש לרוץ היישר אל פי התהום.

הכותבת והמדריך קשורים יחדיו במצנח הרחיפה | צילום: גיל לופו

לפתע הריצה הזו אל שפת המצוק מבלי לעצור, הנפת הרגל קדימה לעבר התהום הפעורה בעומק של כ-560 מטר מתחתינו כאשר אני – שלא מסוגלת לסמוך על אחרים גם במשימות הקטנות ביותר של חיי היומיום – מפקידה (תרגישו חופשי להחליף את ה-ד' ב-ר') את חיי בתקווה שפיסת הבד התלויה מעלי תמלא את ייעודה ללא תקלות – הופכת לאחת המשימות הקשות ביותר שביצעתי אי פעם. גם העובדה שהמקצוענים מכנים את מצנח הרחיפה בחיבה "סמרטף" – סמרטוט מעופף – לא בדיוק מוסיפה לשלוות הנפש שלי כרגע.

"תאמיני לי", אומר יובל, "טסתי עם כל כך הרבה אנשים ואני יודע לזהות בוודאות כשמדובר בפחד. אצלך זה לא פחד, זו התרגשות". בדיוק כשאני שוקלת להיאחז בדיאגנוזה המוסמכת הזו, מגיח מאחורי עומרי, צנחן אווירובטיקה המתלווה אלינו, ומסנן לאוזני: "אל תאמיני לו, זה מה שהוא אומר לכולם…".

משב רוח נעים שואב את מצנח הרחיפה ונושא אותו לגבהים | צילום: גיל לופו

לאחר שכל תחנוני שמישהו מהנוכחים יחליף אותי במשימה לא הועילו וגם לא הצעות השוחד שפיזרתי בתמורה ל"מילוי מקום", אני מגייסת כל קמצוץ של אומץ והרפתקנות שנותרו בי, חובשת את הקסדה ומשתחלת לרתמה. יובל פורש את המצנח, מבצע כמה בדיקות חיוניות של טרום המראה, והנה זה מגיע: מספר צעדי ריצה מהירים אל מול הרוח, מאחורי מתנפח המצנח הצבעוני בקול טפיחה רועמת ותוך שבריר שנייה אנו כבר נוסקים באוויר. עדיין לא נשלמה שאגת הפחד של רגע ההתנתקות, שבוודאי החרידה אי אילו ציפורים משלוותן, וכבר היא מתחלפת בקריאות של התלהבות ועונג, וההתפעמות מניסה כל חשש. משב רוח נעים שואב אותנו אל חיקו, נושא אותנו לגבהים. הקרקע הולכת ומתרחקת. למרגלותינו נפרשת הכנרת כולה, יפה מתמיד, ואנו מרחפים מעליה במחול מכושף עם הרוח, גולשים על זרמי אוויר חם מעל מצוקי האון, נישאים על פני גל בלתי נראה מעל נוף טרשים פראי המשובץ בתלמי השדות המעובדים של תל קציר ובמטעי הפרי של חקלאי האזור ומשקיפים על פסגת התבור הניבטת אלינו מרחוק. רגעים ארוכים דאינו כך בין שמיים וארץ, כמו נוצה ברוח, חופשיים מכבלי כוח הכבידה, מתמזגים עם הטבע בתוך שלווה אין סופית. לבד מאוושה שקטה של הרוח במיתרים כל רחש אינו נשמע.

לפתע אנו נוסקים בתוך תרמיקה אדירה בסחרור פראי. יוהווו! הלונה פארק המושלם שברא הטבע. או שמא זו השמפניה שלאחר הרחיפה בכדור הפורח שהחלה לתת אותותיה… משום מה יובל פחות נלהב ממני. בדיעבד מסתבר שנקלענו לתרמיקה מסוכנת למדי.

מצנח הרחיפה מעל הכנרת. לדאות כמו נשר בשמיים | צילום: גיל לופו

הרחק למטה טובל קיבוץ מבוא חמה בירוק, למרגלותיו מרצדים מימיו של מעיין שוקו (מעיין התאנה) כיהלום חבוי ומעט הלאה משם לאורך המצוק מתחממים שפני סלע בשמש הטובה. נשר מבליח בשמיים ואנו ממהרים בעקבותיו, נעזרים בו כמורה דרך באיתור התרמיקות, חולקים אותן עמו, ממש כציפורים. איזו חוויה מופלאה! אל "ארץ לעולם לא" אמנם לא הגענו, אבל הרחיפה הזו הייתה מסעירה אף יותר מכל מה שרקמתי בדמיוני באותם חלומות של ילדות.

תחנה שלישית: באולטרלייט ממבוא חמה לשרון
עדיין לא התאוששתי לחלוטין מחוויית הרחיפה, וכבר מגיח מהשמיים בתזמון מושלם רחמים מרציאנו, הבעלים של "אומני תעופה ספורטיבית", המנחית את האולטרלייט החדיש שלו לצידי בשדה בור הצופה לכנרת. להבדיל ממטוסים גדולים, הוא אינו זקוק למנחת גדול או מוסדר ויכול לנחות כמעט בכל מקום בשטח. לאחר הסבר קצר על מערכות המטוס ואופן תפעולו (לא ממש מסובך, אפילו אני קלטתי) אנו מוכנים להמריא. שמש הצהריים קופחת בעוז ואני מחכה לרגע שנצא לדרך והמזגן יצנן אותנו מעט. "מזגן?", צוחק רחמים, אבל מבטיח שאם נשאיר את החופה פתוחה מעט, הבריזה תפיג מעט את החום. המנוע נעור לחיים בנהמה מרטיטה, להבי המדחף מתחילים לצבור מהירות, ריצת המראה קצרה ואנו נוסקים למרומים.

האולטרלייט בשדה הצופה אל הכנרת, רגע לפני ההמראה. | צילום: גיל לופו

כבר מהרגע הראשון אני נכבשת לחלוטין בקסמו של כלי התעופה הזה. שלא כמו במטוסים הגדולים החולפים במהירות בגובה רב מעל הנוף ומאפשרים הצצה חלקית ומוגבלת מאוד דרך צוהר המטוס, כאן החוויה שונה לחלוטין. כמו ההבדל בין לראות הופעה טובה על גבי מסך הטלוויזיה לבין להיות שם ממש, בתוך האווירה, לחוש את הסאונד, הקצב והעוצמה ולהיות חלק מהם. כאן לא צריך להתחנף לאף אחד כדי להשיג מושב מרווח ליד החלון או להדביק את הפרצוף לאשנב הקטן בניסיון לקלוט משהו מפיסת נוף רחוקה שאינה מוסתרת על ידי הכנף. כאן טסים ממש בתוך הנוף הנשקף מכל עבר מבעד לחופה השקופה, המאפשרת שדה ראיה של כמעט 360 מעלות.

רחמים, הטייס, מתגלה כאדם אמיץ במיוחד כאשר כבר בהתחלה הוא מפקיד את ההגאים בידיי. אני מכירה לא מעט גברים שלוקח להם הרבה יותר זמן מזה כדי להפקיד את הגה מכוניתם היקרה בידי האישה שאיתם. כמובן שבמערכת ההגאים הכפולה של המטוס הוא יכול ליטול בכל רגע נתון את השליטה לידיו, לרסן את שכרון הטיסה שלי מפעם לפעם ולתקן כשנדרש, והאמינו לי, נדרש לא מעט…

הנוף מהאולטרלייט. לא צריך לריב על מושב ליד החלון | צילום: רויטל חורש

אנו נוסקים למבט פנורמי מרהיב על אזור הכנרת, צוללים נמוך מעל ואדיות וערוצי נחלים, מראה רודף מראה: בקעת יבניאל, פסגת התבור, יופיו של עמק יזרעאל, בוסתנים הפורחים בוורוד ולבן, כנסייה טובלת בירוק המבצבצת בראשו של הר וריבועים ריבועים של שדות חרושים בכל גווני הירוק והחום שעל פלטת הצבעים של אלוהים, שכמו שורטטו ביד אומן מדויקת. כמה מסודר נראה מלמעלה הכאוס של המדינה הזאת וכמה צרות הן מותניה.

הרחק למטה משתרך פקק ארוך של מכוניות באחד מצירי התנועה הכי עמוסים במדינה. ביניהם גם הצלם שלנו שמנסה נואשות לדלוק בעקבותינו מן הקרקע.