ישו על הקרח

בשיחת טלפון טרנס־אטלנטית, אתה מפרסם מחקר על ישו ואומר שיכול להיות שהוא בכלל הלך על קרח בכנרת, ואתה רוצה שקט?

האמת היא שגם אני בעצמי מתרגש מאוד מכל הסיפור הזה, הכנרת היא נמל הבית שלי. גדלתי בסמוך לחופיה, והאזור של טבחה הוא בשבילי אוסף מרגש של זיכרונות ילדות. אלא שבשבילי הכנרת היא שמש, מים חמים ומוּשְטִים, והטענה שמעלה פרופ' נוף – שייתכן שבעבר הלא רחוק חלקים מאגם כנרת קפאו והיו לשכבת קרח – נראית לי מוזרה, בלשון המעטה.

לכאורה התנאים האקלימים השוררים באזור הכנרת אכן מקשים מאוד על הקורא הישראלי המצוי לקבל את האפשרות הזאת. אזור הכנרת ידוע כאזור חם מהממוצע. האגם מצוי במקום נמוך יחסית, כ־210 מטרים מתחת לפני הים, והטמפרטורות בו, אפילו בימי החורף, אינן יורדות מתחת לתשע מעלות צלזיוס. חוקרי האקלים יודעים לספר כי בעבר הלא רחוק, לפני 1,500־2,500 שנים, היו כאן תקופות קרות יותר, והטמפרטורות היו נמוכות בשבע מעלות בממוצע מאלה השוררות כיום. אבל האם די היה במזג האוויר ששרר אז להפוך את הכנרת לאגם של קרח? האם ייתכן שתושביה של מגדל העתיקה, שחיו כאן בימיה הראשונים של הנצרות, ראו מול עיניהם אגם לבן וקפוא?

זה לא הקור, זה המלח
על פי המחקר של נוף והקבוצה שלו באוניברסיטת פלורידה, התשובה היא כנראה שלילית. גם אם נוצרה שכבה של קרח, על פי נוף וחבריו, היא היתה דקה יחסית, וגם אם יכלה לשאת את משקלו של אדם, זה היה רק לזמן קצר. בכלל, הקור אינו העניין המרכזי כאן, ואם אתם מחפשים לבן בסיפור הזה, אז מדובר בכלל במלח. שכבת הקרח הדקה שנוצרה בתקופות מסוימות ליד חופי הכנרת נגרמה, לדברי פרופ' נוף, על ידי מנוע טבעי שהוא מכנה "קרח מעיינות", ומקורו במעיינות של מים מלוחים וחמים יחסית הפזורים לאורך

חופה המערבי של הכנרת. המעיינות עצמם נחלקים לשלוש קבוצות על פי מיקומם הגיאוגרפי: חמי טבריה, פוליה (ליד מעגן) וטבחה, שם נובעים מי המלח ממעיינות סמוכים לחוף וגם מקרקעית האגם עצמו.

ואיך מקבלים משטח של קרח באגם? מהשיחה עם פרופ' נוף אני לומד כי נדרשים לכך שלושה תנאים יסודיים: קירור שכבת המים העליונה של האגם לטמפרטורה של ארבע מעלות, עמודת מים שאינה מתערבבת, וטמפרטורת אוויר מתחת לאפס שגורמת לאיבוד חום נוסף של שכבת המים העליונה עד כדי היווצרות קרח. אני מנסה לדמיין לרגע אותי ואת חברי לקבוצת הילדים עטויים מעילים וכובעים ומחליקים על הקרח של האגם, ואיני מצליח.

אבל מתברר שלא כך הם פני הדברים באזורים שליד מעיינות המים המלוחים. מודלים שונים שבנו נוף ועמיתיו, שכללו גם נתונים של טמפרטורות מי ים התיכון וכן דגמים סטטיסטיים שונים, הראו כי במקומות הללו הפרופיל של המים מורכב ממים מלוחים המצויים למטה, בסמוך לקרקעית, וממים מתוקים יותר, שנמצאים מעליהם ובאים במגע עם האוויר. במצב הזה, וזאת הנקודה שצריך לשים לב אליה, שתי שכבות המים אינן נמהלות זו בזו ואינן מעבירות חום זו לזו, וזאת עקב הפרשי הצפיפות (שנגרמים מהפרשי המליחות) ביניהן. בתנאים האלה בהחלט ייתכן ששכבת המים העליונה, הדקה יחסית, זו שכאמור לא נמהלה בשכבת המים החמים והמלוחים יותר שמתחתיה, היא זו שהיתה נתונה לגחמות מזג האוויר, ואולי קפאה בתקופות שבהן ירדה הטמפרטורה באזור במידה ניכרת.

והיו תקופות כאלה. על פי המודלים של הקבוצה מפלורידה, לפני כ־11 אלף שנים, בתקופה הקרה המכונה "יאנגר דריאס", נוצר קרח מעיינות מן הסוג הזה בכל 27 שנים בממוצע. בזמן אירועי קור מאוחרים יותר וקיצוניים פחות, שהתרחשו באזור לפני 2,500 ולפני 1,500 שנים, התחוללו תופעות כאלה בכל 160 שנה בממוצע. האם אפשר להבין מכך שבאזור מעיינות המלח בטבחה נוצר מדף קרח זמני ששימש את ישו הנוצרי לאחד הנסים היותר ידועים שלו? נוף אינו משיב על כך תשובה ברורה. כל שהוא אומר זה שיש עדויות התומכות באפשרות שבתקופת ישו, בתחילת הספירה הנוצרית, יכול היה להיווצר קרח מעיינות בטבחה.

יתרה מזאת, על פי החוקרים מפלורידה, מאחר שמדובר במעיינות קטנים יחסית ובשכבת קרח לא גדולה (כשלושים מטר אורכה), בהחלט ייתכן שהליכה על משטח הקרח תיראה לצופה בה מרחוק כהליכה על פני המים. ומה בנוגע לאפשרות שישו בכבודו ובעצמו הילך לו שם על משטח הקרח הלבן? נוף, כאמור, מעדיף להשאיר את המסקנה המרגשת הזאת לחוקרים מדיסציפלינות אחרות, מתחומי הארכיאולוגיה, האנתרופולוגיה והדת.