ירושלים: סיור בעקבות הסופר חיים באר

הספרות מתחילה בגיאוגרפיה, שכן, כל עלילה מתרחשת במקום כלשהו. הסופר חיים באר אומר על אהבת סיורים ספרותיים, באופן הציורי המאפיין אותו, שמעניין לראות מתוך איזו ביצה בקע "האפרוח הספרותי". במשך שנים רבות היה זה באר, שהוביל את שוחרי "הצליינות הספרותית בירושלים" אל מחוזותיהם של עגנון, ברנר ואחרים. הפעם נלך מבית הספר בו למד הסופר לביתו ונעבור בכמה תחנות הקשורות לתולדותיו.

תחנה ראשונה: רחוב מבוא המתמיד פינת מאיר שחם, בית הספר מעלה
הבניין המוזנח, שעקבות יופיו עדיין ניכרים בו, היה ביתו של ערבי עשיר, סוחר טבק ממשפחת חסבון. הוא עזב את העיר בזמן המאורעות, ובמקום שוכן בית הספר הדתי היוקרתי ביותר בשנים הראשונות למדינה – בית ספר "מעלה". בית ספר דתי של זרם המזרחי, שהיה מצוין כל-כך, עד כי גם ילדים מבתים חילוניים נשלחו אליו. חיים באר גר במרחק גדול מהמקום, אך אמו לא היססה לשלוח את הילד למרחק כזה, כדי שיזכה בחינוך אופטימלי ב"בית ספר מעולה… שבו למדו ילדיהם של מורים ופקידים, ולא ילדי רחוב". גם גיבורי ספריו לומדים ב"מעלה".

רבים הם סיפורי ילדותו הקשורים למקום: על חיים המנסה להקסים את חבריו בהפסקות בסיפורים עליהם חשב בזמן השיעור, על בית הספר השכן (בית חינוך), שבו עורכים טקס לכבוד יום הולדתו של ביאליק, בה בשעה שבכיתתו של הסופר מתפללים בשל התאריך (עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים), וגם על עוזר השרת בבית הספר, שהציע לילד חיים לא לבזבז את זמנו בבית הספר וללמוד מקצוע מעשי, והשרת אמר לעוזרו להסתכל על ידי הנער ולהיזכר שהיה בבית הספר בעבר תלמיד עם ידים דומות, ידי משורר. היה זה המשורר יהודה עמיחי.

בית הספר מעלה. באר היה מגיע ללימודים בעשר בבוקר "כמו פקיד הסתדרותי"

חיים לא אהב את בית הספר. לא פעם סיפר על עצמו, שהיה מגיע לשם כמו "פקיד של ההסתדרות" בשעה עשר, ובשעה שתים-עשרה הייתה המורה לצרפתית כבר "משחררת" אותו מהשיעור. בשעות שלא ביקר בבית ספר שוטט ברחובות ירושלים, למד אותה והכיר כל אבן ופינה. נלך למקומות אלה ונזכיר גם אירועים הקשורים לחייו.

תחנה שנייה: רחוב בן יהודה 2, בניין סנסור
הבניין הראשון בירושלים, שנבנה בשנות השלושים, הוא בניין משולש וגדול בתחילת רחוב בן יהודה. גם הוא, כבית חסבון, נבנה על ידי ערבי עשיר, סוחר סיגריות. בבניין עשרות משרדים, וקל בו מאוד ללכת לאיבוד. ב"חבלים" מסופר איך מדי שנה הלך אבא של חיים עם בנו למשרדו של עו"ד ד"ר אמדור, ששכן בבניין, כדי לשלם את שכר הדירה השנתי. לאחר תעייה ארוכה במסדרונות הבניין, הגיעו סוף סוף למשרדו של עורך הדין, ובכל שנה היה ד"ר אמדור שואל את הילד: "אתה רוצה להיות אדווקט כשתהיה גדול?", ומבלי לתת לילד שהות לענות, אומר בפסקנות: "תהיה מה שתהיה ובלבד שלא תכתוב ספרים…". האב, לעומתו, היה מזהיר את הילד בצאתם ממשרדו של ד"ר אמדור: "רק שלא תהייה אדווקט… שלא תלמד משפטים…, משפטים בל ידעום, הללויה!".

בבניין זה היתה חנות בה נמכרו ספרים רוסיים. בפתחה של החנות מתוודע גיבור "נוצות" לגובה של בית היתומים, מרדכי לדר. הלה מספר לו על פופר לינקיאוס, דמות חשובה ביותר, אך לא מפורסמת, מווינה של המאה ה-19, שהכין תכנית להצלת העולם מרעב עתידי. לדר מעריצו ו"מגייס" את הילד ל"צבא התזונה" שהוא מקים, בעקבות נבואתו של לינקיאוס. בבניין זה היה בעבר קפה וינה, שם סיפר לדר לילד על מהלכיהם העתידיים.

בניין סנסור. רק שלא תהיה אדווקט הזהיר אביו של חיים את בנו

תחנה שלישית: רחוב בני ברית 18, ספריית בני ברית
כאן נבנתה הספרייה המרכזית של משכילי ירושלים במלאת 400 שנה לגירוש ספרד. היא נקראה "מדרש אברבנאל". לאחר שהועברה להר הצופים בשנות ה-30 של המאה ה-20, שימשה את תושבי השכונה כספרייה ציבורית. בילדותו, שאל הילד חיים ספרים בספריית האדון מרכוס, שהיתה סמוכה לביתו. לאמו היה הסכם עם אדון מרכוס: היא תתן לו מהמכולת שלה יותר ביצים, שניתנו בקיצוב בתקופת הצנע, עבור בנו שמשון, והוא ייתן לבנה יותר ספרים ממה שהשאיל לקוראיו האחרים. לימים התבדח האדון מרכוס ואמר: תראו מה קרה מהסכם זה, בני נראה כשמו – שמשון, וחיים – הפך סופר…

לספריית "בני ברית" הגיע באר רק בגיל מבוגר יותר. אחד הסיפורים המרגשים ב"חבלים" הוא על סבתא חנה החרדית, שמעולם לא הלכה לבית ספר ולימדה עצמה לקרוא רק לאחר שהתאלמנה. מרגע שידעה לקרוא בילתה ימים רבים בספרייה, ואת תוכן הספרים שקראה סיפרה לחברותיה, כשישבו בחברותא בשעות אחר הצהריים על שרפרפים קטנים בחצר בתי אונגרין שם גרו. גם מרדכי לדר וגיבור "נוצות" מבלים בספריית "בני ברית", כשהם מכינים את התכניות של "צבא התזונה".

תחנה רביעית: רחוב שטראוס, הקימרייה ונבי עוקשה
באופן בלתי צפוי לחלוטין, מתגלים לעינינו בגן הציבורי שלצד מבנה בית ההסתדרות מינרט של מסגד ומבנה קבר מוסלמי. לפי המסורת קבורים בו ארבעה בני משפחת קימר, שלחמו במלחמות צלאח א-דין לכיבוש הארץ מידי הצלבנים, ומצאו פה את מותם.

חיים באר מספר במאמרו "עיר לא מושגת" על אחד המיתוסים הירושלמים: פה "פתחא דקרתא" – שער העיר בו יישב משיח בן-יוסף, שיכשיר את הקרקע לבואו העתידי של משיח בן דוד. בני משפחת ריבלין נהגו בעבר לשאת תפילות במקום זה, כדי להסיר צרות מעם ישראל.

חיים מרבה לבקר במקום בימי ילדותו, כאן הוא מתעכב בדרכו לבית הספר, ולכאן הוא מגיע בשיטוטיו בשבתות. רק ילד עם עיניים חקרניות כמוהו ראה על החומות המערבית והצפונית של השטח שרידי לולאות אבן, ששימשו, ככל הנראה, מוסלמים שהגיעו למסגד ולקברים עם חמוריהם, ונזקקו ללולאות כדי לקשור את בעלי החיים. היום שוקקת החצר ילדים חרדיים הבאים לבלות בגינה הציבורית ששופצה לא מכבר.

הקימרייה. לפי המסורת קבורים פה בני משפחת קימר שלחמו נגד הצלבנים

תחנה חמישית: רחוב דויד ילין פינת רחוב פינס, בית קמארה
שכונת רוחמה, שכונה קטנה ולא מטויילת כמעט, ממוקמת צפונית-מזרחית למחנה יהודה, שהוקמה ב-1921. בפינת הרחובות ילין ופינס עומד בית יפה שצבע אבניו אדמדם, אותו בנה אדון קמארה. בעל הבית הניח על הקיר, מול שער הכניסה, ריבוע שחור – זכר לחורבן בית המקדש. מתחתיו כתוב שיר באותיות מרובעות ושחורות, שחיבר חברו ושכנו, הרב יצחק ניסים: "מקדש אור חמדתי זכור זכרתיהו, ועל ראש שמחתי בין עיני שמתיהו/ ומכתלי ביתי ניכר כי שיחרתיהו".

שנים רבות כתובה הייתה מתחת לשיר המילה "קיטש". חיים באר מספר שחשב שאלמוני כתב זאת כחוות דעת על השיר, עד שנתקל בידיעה ב"דואר היום" מיולי 1929. בידיעה סופר, שלצבע ירושלמי אירע אסון בביתו – אשתו, שניסתה להציל את ביתה הקטנה משרפה, נכוותה קשות ונפטרה ביסורים רבים. שם אשתו של הצבע הירושלמי היה רבקה קיטש. אישור לכך שאכן היה צבע ירושלמי בשם קיטש ניתן לי גם על ידי שי פרקש, חוקר ציורי קיר וצייריהם. בית קמארה כנראה הלהיב את דמיונו של הסופר, ולכן שיכן את מרדכי לדר מספרו "נוצות", בקומה השנייה של בית זה. אחד הקטעים בספר "נוצות" שכדאי לזכור בהקשר של בית קמארה הוא תאורו של מרדכי לדר העומד על גג הבית ומאיים לקפוץ.

תחנה שישית: רחוב דויד ילין פינת רחוב מתתיהו, בית ספר
זהו מבנה בית ספר העומד במקום בו היה בעבר תלמוד תורה ספרדי לבנים "בית אהרון". בבית זה קיים אביו של חיים בית כנסת לזכר אשתו הראשונה לובה – אהובה בת-ציון. בפינת אחת הכיתות, הוסב ארון סטנדרטי של כיתה לארון קודש. האב היה מגיע לבית הספר בשעות אחר הצהרים, מזיז את הארון אל כותל המזרח, פורס מפות על שולחנות התלמידים, והופך את המקום לבית כנסת. האב נהג לומר, שמאז שרצחו חיילי פטליורה את משפחתו באוקראינה, לא האמין באלוהים, אך דבר זה לא מנע ממנו לקדש את זכר אשתו דווקא בבית כנסת מיוחד זה, שפעל רק בשבתות ובחגים. בין המתפללים במקום היו אף כאלה שלא שמרו מצוות. אביו של חיים באר, אברהם רכלבסקי, עיצב את רוח בית הכנסת כלבבו, ונתן בו במה לחזנים מתחילים, כדי שיוכלו לצבור ניסיון בהופעה בפני ציבור.

לאחר מות אביו המשיך הסופר להתפלל כאן. בית הכנסת המשיך לפעול עד שמתפלליו הזדקנו ועזבו את האזור. את שרידי בית הכנסת של אביו של חיים באר מצאתי בבית הכנסת של מרכז הקליטה במבשרת ציון, שנקרא "בת ציון". חלק מתשמישי הקדושה שהיו בבית הכנסת בשכונת רוחמה משמשים את המתפללים במרכז הקליטה עד היום ואלו שאינם בשימוש, נשמרים בארון המקורי ששימש את האב ואת חבריו.

תחנה שביעית: בית כנסת אחווה
שכונת אחווה, הקרובה לבית משפחת רכלבסקי, נוסדה בשנת 1905 על ידי אגודה בשם זה, וכללה 22 בתים ובית כנסת אחד, אליו נהג אביו של חיים ללכת להתפלל בימי חול, כשבית הכנסת שלו, שהיה רק "בית כנסת של שבתות וחגים", לא פעל. לכאן הולך האב לשיעור יומי, לכאן הוא מגיע עם בנו חיים בשחרית של ערב פסח לשיעור הסיום של מסכת פסחים ולסעודת הבכורות. "אנחנו, הבכורים, חייבים ביום הזה לענות את נפשותינו ולצום, לאות תודה לאלוקי צבאות על שהפלה בינינו ובין המצרים, צום שרק סעודת מצווה הנערכת לאחר סיום לימוד מסכת, יכול לשבור אותו", מסביר האב לילד ב"חבלים".

שמש בית הכנסת עובר בסיום התפילה ומכבד את הבכורים הצמים, מגיע אל אבא ואל חיים, אינו מכבד את הילד בעוגה ואומר לו: "אתה אינך פטר רחם, זונעניו". כך,באופן ישיר ובוטה, הוא מגלה לחיים מה שהסתירו הוריו בפניו עד אז: "לא סיפרו לך שהיו לה (לאמו של חיים) ילדים שמתו לפני שנולדת?". האבא נותן לחיים מחצית העוגה שקיבל זה עתה, מנסה לטשטש את דברי השמש ומעודד אותו שלא לבחון את העבר, אלא לשאת עיניים אל העתיד, וכמובן, שלא יחקור את אמא בנושא, אך הסוד שהתגלה לילד אינו מניח לו.

תחנה שמינית: רחוב מלכי ישראל 16, המכולת ובית הסופר
בצד הדרומי-מערבי של הבית בו שוכנים היום אופטיקה גאולה ובנק המזרחי, היתה הדירה הקטנה של משפחת רכלבסקי. האב מביא לדירה זו שהיתה ביתו עוד בימי נישואיו הראשונים, את האמא, וזו בדרכה ההחלטית, מוציאה מהבית כל פריט שהיה קשור ללובה, האישה הראשונה, ומחליטה ש"סניף תנובה" ייפתח במקום. האם אמרה לא פעם, כי היא רואה בסניף הזה מפעל, שעל הקמתו מגיע לה פרס ישראל. ואמנם – הרי בזכותו יכלה לגדל את ילדה, פרי בטנה האהוב, ללא מחסור.

הרבה תיאורים מתאר הסופר את ביתו ואת חנות המכולת הקטנה של הוריו: הזיכרון הראשון של חיים בן השלוש וחצי, שאביו מציל אותו בחיבוקיו בזמן ההפגזות על ירושלים, ובפעם אחרת מציל הילד את אביו, כשלא רצה שילך להזמין סחורה בסניף הראשי של "תנובה" שברחוב יחזקאל, ביום שבו נפל פגז במקום. הביקורים של הדוד יעקב מנהלל, של הדודה נחמה, שבאה מדי פעם מתל אביב אל אחותה לתנות צרותיה בפני "הכותל" שלה, סעודת בר המצווה של חיים, אליו הזמין האב מכובדים כמו הרב זווין, הרב קיפניס והרב סנדומירסקי, אך גם את כל חלכאי ונדכאי האזור, סעודה המתוארת בצורה גרוטסקית ומצמררת.

ב-1988, כשחיים הבוגר נשוי וגר ברמת-גן, ואמו האלמנה גרה לידו, הוא חוזר יום אחד מירושלים, ומספר לאמו בצער, שהבית בו גדל עומד לשנות צורתו ולהיות "גאולה סנטר". אמו אומרת לו דברי נחמה: הבית הוא לא המבנה, אלא האנשים שגרים בו. חיים באר, הסופר, במילותיו, בספריו הנפלאים, משמר את הבית, את תושביו ואת הזכרונות הרבים ממנו. כשאמו הולכת לעולמה, הוא לוחש לה בעת פיזור העפר על עיניה, כי ספריו יהיו לה פרס ישראל ממנו.

שמו של הסופר – באר מלמד על מקורותיו: ברכה אברהם רכלבסקי, שהביאו אותו לעולם, וגידלוהו להיות מה שהוא.

לקריאה נוספת:

ירושלים של אמצע: בעקבות יהודה עמיחי את רוב שנותיו העביר המשורר יהודה עמיחי בירושלים, אותה הוא ראה במלוא מורכבותה. הצעה לסיור קצר בעקבות חייו ושירתו