יפן: ביקור באוקינאווה

נאהָה (Naha), בירת אוקינאווה (Okinawa), האי הגדול בשרשרת איי ריוקיו (Ryukyu) שבדרום יפן, הפתיעה אותי בפקקי התנועה בכניסה אליה, במזג אוויר סוב־טרופי ובתזזית הקניות בבתי הכלבו המפוארים, שנערות יפניות מקבלות את פניך בפתחם בקידות עמוקות. הרחוב הראשי של העיר, קוֹקוּסאי דוֹרי ("הרחוב הבינלאומי"), זרוע בתי כלבו, ברים, מסעדות, מלונות וחנויות. בעיר בת כ־320 אלף התושבים מדברים אליך מכל פינה, וזו לא הגזמה: קול אשה הבוקע מרמקולים שמותקנים על רמזורים מודיע כשהאור הופך לירוק, ואז ורק אז יחצו האנשים את הכביש. קול דומה יודיע באוטובוס באיזו תחנה אתה נמצא, לאיזו קומה הגיעה המעלית, ומה אתה רואה משמאלך בגן הבוטני. בני אוקינאווה אינם יפנים לכל דבר, אך כמו יפנים הם יעמדו בתור ארוך ומתפתל בסדר מופתי, יחצו את הכביש רק בירוק, ישמרו על מרחק בין המכוניות ולא יצפרו אפילו בגרועים שבפקקים.

אוקינאווה המודרנית הוקמה על עיי החורבות של מלחמת העולם השנייה, אך שורשיה התרבותיים ניזונים מהיסטוריה עשירה ומפותחת. החוויה האוקינאווית מורכבת ועם זאת פשוטה, קצת כמו סושי. אוקינאווה ממוקמת בצומת ימי חשוב, בין איי יפן וטייוואן מצפון, הפיליפינים מדרום, קוריאה וסין כ־600 קילומטר ממזרח ואמריקה הרחק במערב. היא עברה זעזועים רבים, שהאחרון בהם היה כיבוש האי על ידי האמריקאים במלחמת העולם השנייה.

בחורה בתלבושת אוקינאווית מסורתית בכניסה לטירת שוּרי

בתגובה להפצצה היפנית בפֵרְל הַרְבּוֹר הטילו האמריקאים מצור ימי על אוקינאווה, ובמהלכו הפגיזו את האי ספינות מלחמה בארטילריה כבדה, שלימים כונתה טייפון המתכת. בתום ההפצצה החל הקרב היבשתי, הימי והאווירי הגדול ביותר שהתחולל אי פעם באוקיינוס השקט: כחצי מיליון חיילים אמריקאים תקפו את 400 אלף התושבים והחיילים היפנים שהיו באי. בקרב בין כוחות לא שקולים נהרגו כ־240 אלף איש, מתוכם כ־70 אלף יפנים ותושבי איים אחרים ועוד כ־150 אלף אוקינאווים, שהיוו אז כשליש מאוכלוסיית האי. כמעט כל משפחה איבדה מישהו בקרב ההוא. הכיבוש האמריקאי נמשך עד 1972, אז הוחזרה הריבונות ליפן.

תוקפים ומותקפים גם יחד
אני הולך בין המצבות שעליהן חקוקים שמות החיילים האמריקאים באנדרטה הנקראת אבן הפינה לשלום (The Cornerstone of Peace). האנדרטה הוקמה לזכר הקרב על אוקינאווה בסוף מלחמת העולם השנייה, והיא ממחישה עד כמה פצע המלחמה ההיא עדיין לא הגליד. 240 אלף חללי המלחמה – תוקפים ומותקפים כאחד – מונצחים על לוחות גרניט, שיוצרים יחד מניפה הנפרשת על צוק שחולש על האוקיינוס השקט.

אתר ההנצחה שוכן על הצוקים שמהם קפצו אל מותם החיילים היפנים שלא יכלו לשאת את חרפת התבוסה, וליד המערה שבה הרגו נשים את ילדיהן ואחר כך התאבדו עם עוד עשרות נשים ונערות מאימת הנפילה בשבי "הברברים". בסמיכות לאתר ההנצחה הוקם פארק השלום, שבמרכזו מבנה דמוי חרוט ובתוכו פסל בודהא בגובה 16 מטר, שאמן יפני עמל עליו יותר מעשרים שנה. בחדרון שמתחת לפסל נמצא אוסף אבנים ממקומות קדושים בעולם.

מאז המאה ה־15 היתה שרשרת איי ריוקיו ממלכה עצמאית, שנוהלה בידי שושלת שמקום מושבה היה בעיר שורי (Shuri) שליד נאהה. במשך מאות שנים ניהלה הממלכה הקטנה קשרי מסחר ותרבות מפותחים עם טייוואן ועם סין; כמחווה לסין היא אף שילמה לה מסים. עד היום השפה האוקינאווית וגם האוכל והמנהגים המקומיים ניזונים משורשים סיניים. מתחילת המאה ה־16 החלו משפחות יפניות עתירות עוצמה וכוח לפלוש לאיים הדרומיים. בעזרת צבא סמוראים השתלטה שושלת סָצוּמָה היפנית על אוקינאווה, אסרה על החזקת כלי נשק ועל לימוד הגנה עצמית ובכך הבטיחה לעצמה שליטה מוחלטת באוכלוסייה.

בשנת 1879 הועברה השליטה באוקינאווה באופן רשמי ליפן, והעיר שורי העבירה לנאהה את התואר בירת ריוקיו. הטירה המקורית של שושלת שורי, כמוה כשאר המבנים באוקינאווה, נכתשה עד דק בהפגזה האמריקאית. היא שוחזרה לפני שנים אחדות בעזרת טכנולוגיית היי טק, וכיום היא ניצבת כמבנה בוהק בצבעי אדום וזהוב. בכניסה לטירה מוגשת למבקרים שקית ניילון לשים בתוכה את נעליהם, ולכן מלווה רשרוש שקיות בלתי פוסק את הכניסה למבנה ואת היציאה ממנו. גם כאן נפנף אלי השומר, בשמלת סמוראי ובכפכפים, במכשיר הטלפון הנייד שלו, לאות שלא אצלם עד שאסיים למלא את הטפסים המקודשים.

המנטה הגדולה
איי ריוקיו פרושים בדרומה של יפן לאורך מאות קילומטרים, כמעט עד טייוואן. בקבוצה הדרומית ביותר, מעט צפונית לטייוואן, נמצא האי אישיגקי (Ishigaki). את האי הזה ואת עשרות האיונים המפוזרים סביבו אוהבים היפנים לראות כמין הוואי של המזרח, ואכן הדמיון רב: חול לבן, ים טורקיז וצמחייה עבותה – מתכון שקשה להיכשל בו. החופים יפהפיים, ובחלקם יבחינו חדי העין בגרגרים דמויי כוכב, שהם למעשה שלדים של יצורים

מירוץ הסירות בנאהה. מסורת בת מאות שנים | צילום: דניאל קרן

זערוריים. תושבי האיים מתפרנסים מחקלאות, מדיג ומתיירות יפנית.
השכם בבוקר יצאתי לבדי באוטובוס שנֵהגוֹ הקפיד לעצור בכל תחנה ריקה, בכביש השומם שמוביל למפרץ היפה של האי אישיגקי. כעבור שעתיים הייתי בחברת שלושה יפנים עם כל ציוד הצלילה בים טורקיז זרוע איים קטנטנים. המַנְטָה (Manta birostris), דג סחוס שהוא גם סמל האי, לא אכזב, ומיד עם הכניסה למים ראיתי ממש מתחתינו מנטה ענקית, שהרוחב בין קצה סנפיר חזה אחד שלה למשנהו יותר משני מטרים ומשקלה כ־400 קילוגרם, מתרחקת בנפנוף סנפירים אצילי. חוץ מהמנטות, שכבר לא התרגשו לראות אותנו, ראינו שוניות אלמוגים שתשווינה ביופיין לשוניות בים סוף.
מתחת לשמיכת עננים שחורה יצאתי במעבורת המקשרת בין אישיגקי לאיריומוטה
(Iriomote). איריומוטה נחשב בעיני היפנים לאמזונס היפני, לגבול הציביליזציה. עליתי לסירה בנמל הקטן שבמוצא הנהר, החודר למעבה יער הגשם היפני. באיזור זה, לפי השמועה ולפי השלטים הרבים, נמצא החתול האיריומוטי (Mayailurus iriomotensis), האֶנְדֶמי לאי, שחי על ענפי העצים. חתולים לא ראיתי, אבל מבעד למסך הגשם נשקפה צמחייה עבותה, קילומטרים של עצי מַנְגְרוֹבה (Rhizophora) ועצים אחרים, ששמם המדעי הוא  Heritiera simplicifoliusושורשיהם פרושים כמניפות ענק.

עם החזרה לנמל מצאתי מחסה מפני המבול בבקתה שלתוכה נמלט גם בחור במשקפיים עגולים, שהדהים אותי באנגלית הטובה שלו. החמאתי לו על האנגלית, והוא הודה לי והוסיף כבדרך אגב שהוא אמריקאי. מתחת לגשם שניטח על תקרת הפח סיפר לי הבחור יליד הברונקס, שלפני 15 שנה הוצב כחייל בבסיס באוקינאווה. כך פגש את אשתו האוקינאווית, פרש מהצבא והשתקע באיריומוטה, ומאז לא נסע לבקר את מולדתו אפילו פעם אחת. מחוץ לבקתה עדיין התחולל מבול בשעה שתכננתי את חזרתי למלון.

להיות שכן טוב
הבסיס האמריקאי בכניסה לעיר אוקינאווה מזכיר עיירות במערב ארצות הברית, עם מוזיקת קאנטרי הבוקעת מחנויות עודפי הצבא, חיילים אמריקאים בחופשה שחורשים את הרחובות במכוניות רחבות צמיגים, ורמקולים המאיימים להתפקע משירי ראפ מחרישי אוזניים. מטוסי אף־15 פולחים את השמים בשאגות סילון.
האמריקאים הולכים כעת על קצות האצבעות ואף הוציאו חוברת בשם "להיות שכן טוב",

אנדרטת אבן הפינה לשלום. 240 אלף חללי המלחמה – תוקפים ומותקפים כאחד – מונצחים על לוחות גרניט

לאחר שב־1995 אנסו שלושה חיילים אמריקאים ילדה מקומית כבת 12. באי הזה, שאחוזי הפשיעה בו מהנמוכים בעולם, עורר המעשה זעזוע, ששטף את אוקינאווה ואת העולם כולו בגל מחאה על נוכחות אמריקאית באי.
סֶגֶן קורי, קצינת יחסי הציבור של הבסיס (כן, יש דבר כזה), ליוותה אותי במהלך ביקורי שם. כמו רוב החיילים כאן, היא אינה דוברת יפנית, וחייה מתנהלים בגבולות המחנה, שנסיעה מקצהו האחד לאחר אורכת חצי שעה. מגרשי גולף ענקיים ושכונות מגורים מרווחות תחומות בגדרות תיל של עשרות קילומטרים. תחנות טלוויזיה בכבלים משדרות סרטים שבהם פול ניומן דובר אנגלית ולא יפנית, ובהפסקת הפרסומות משולבים בחורים קצוצי שיער המזיעים בדרכם להגשמה עצמית עם גברים נעימי סבר, שמזמינים אותך להצטרף לקורס הלהטוטנים של הבסיס.

יותר מדי מנהלים
יום ראשון בבוקר בנאהה. החנויות סגורות, ובעלי היכלי הענק של הפָצ'ינְקוֹ – מין משחק מזל  שבהם מוצבות עשרות מכונות זו לצד זו, שבו מבוגרים כצעירים אחוזי תזזית משלשלים מטבעות ברעש מטמטם חושים לעשרות מכונות הניצבות זו לצד זו – מרוויחים בגדול. ילדה תופסת פרפרים בפארק בלוויית סבא שלה, ילדים משחקים בייסבול, קבוצת בנות משחקות כדורעף בחוף הים, אנשים שוחים בים הטורקיז ואחרים מביאים מנחות למקדשים.

הצטרפתי לידידי יָמָזאטוֹ לאימון יום ראשון המסורתי. מירוץ סירות בעל מסורת של מאות שנים ייערך בעיר בעוד כחודש, והאימונים בעיצומם. בכל מקצה שלוש סירות המסמלות את שלוש הערים שחברו לכרך נאהה, מושטות על ידי צוות של 32 חותרים ושלושה אנשי צוות. ימזאטו על ההגה מאחור, עוד מישהו מלפנים נותן את הקצב בתיפוף רם, ובמרכז המאמן. אנחנו עוזבים את המזח ובשאגות רמות חותרים לים הפתוח. המאמן כבן שבעים, שבע קרבות ועתיר ניסיון, נד בראשו בעצב לנוכח הקצב האטי והמאכזב ולוחש לי באנגלית את האבחנה שלו: "יותר מדי מנהלים", ספק התלונן ספק קבע, "אין עבודת צוות, אין משמעת לדור הצעיר של היום באוקינאווה".