יפן היא מדינה שונה מכל המוכר לנו, היא עושה עליך רושם עז מהרגע שאתה נוחת בה, ועד עזיבתך אותה, כשאתה מלא חוויות וסיפורים. בהרבה מובנים יפן נותנת לך מושג איך החיים נראים כשהכל עובד כמו שצריך – הרחובות מבריקים, האנשים אדיבים, מערכת התחבורה יעילה להפליא, הרכבות מדויקות, האוכל טרי ואסתטי, אפילו הדובדבן פורח בדיוק על פי לוח הזמנים שהוגדר לו. למידע נוסף:
לא פעם במהלך הביקור, אתה מוצא את עצמך מקנא בסדר המופתי, אבל בסופו של דבר חושב – מאוד נהניתי לבקר פה, אבל לא בהכרח הייתי רוצה לחיות כמו יפני. נחתנו בטוקיו בשעת ערב. שדה תעופה מבריק ומצוחצח מקבל את פנינו, ותוך שעה קלה אנחנו נוסעים אל העיר הגדולה. מדובר במטרופולין אדיר, הגדול בעולם, ובו כ- 35 מיליון תושבים (בעיר עצמה גרים כ- 13 מיליון).
ביום הראשון של הטיול ביפן, אנחנו בוחרים לנטוש את הרכב ולהסתמך על התחבורה הציבורית – מערכת יעילה מאין כמוה, שהלוואי ובעוד 50 שנה תהיה לנו בארץ כזו. התחנות מבריקות, מזמינות ומשולטות היטב, אמנם ביפנית. הרכבות מגיעות בכל מספר דקות, פולטות אלפי נוסעים וקולטות אלפים אחרים. סיירנו בעיר בשיא תקופת התיירות, והתפלאנו לראות שתנועת כלי הרכב דלילה יחסית ואין עומס בכבישים. עם כזו מערכת ציבורית, אין פלא. ביקרנו ברובע שיבויה, עם מעבר החצייה המפורסם, הגדול בעולם, וברובע הרג'וקו התוסס, שבמרכזו מדרחוב הומה אדם, דוכני אוכל וחנויות.
באזור אצטדיון הבייסבול הלאומי פגשנו צעירים רבים המחופשים כדמויות אנימה, אמנות הציור המונפש היפנית. ניכרה ההשקעה בתחפושות, איפור ואביזרים. כולם אדיבים ומסבירי פנים ומשתפים פעולה בשמחה עם הצלמים.
אוכל יפני שווה סדרת כתבות בפני עצמה. על פי הסטטיסטיקה, בטוקיו יש את מספר המסעדות הגדול ביותר בעולם – למעלה מ- 130 אלף, פי חמש מאשר בניו יורק, למשל. לא דגמנו את כולן, מן הסתם, אך בכל מקום, התפעלנו מאוכל הרחוב הטרי, המוגש בצורה מושכת ואסתטית. הטעמים עזים לעיתים, חריפים וחמוצים, אך לפעמים דווקא עדינים מאוד וכמעט בלתי מורגשים, במרקם עדין ואוורירי ביותר.
מטוקיו, יצאנו אל הטבע והעיירות הקטנות, לפני שנחזור לערים הגדולות – קיוטו ואוסקה. בהאקונה (Hakone) ביקרנו במוזיאון פתוח, ובו שלל יצירות אומנות מרהיבות. נדמה כי הגענו בדיוק בימים בהם החורף מפנה את מקומו לאביב, כך שזכינו לראות עצי דובדבן בשיא הפריחה, בזמן ששלג לא מפסיק לרדת עלינו ועל הפסלים המרהיבים, ומעניק להם רקע מחמיא.
ביום הרביעי חווינו את אחד משיאי המסע, וזכינו לתמונות ששנים חלמנו לצלם. נסיעה לא קצרה הביאה אותנו אל אזור ג'יגוקודאני (Jigokudani) שבנאגאנו (Nagano). מזג האוויר המושלג הביא קופים אדומי פנים רבים להשתכשך בבריכות הגופרית החמות, המעלות אדים. עמדנו סנטימטרים ספורים ממשפחות קופים, ללא כל מחיצה או הגנה, תוך התרגשות אדירה מהזכות להיות עדים למחזה שכזה.
בימים הבאים ביקרנו בעיירה מצומוטו (Matsumoto), ובגולת הכותרת שלה – הטירה המפורסמת, בטאקייאמה, ובה שוק בוקר יפהפה, הפרוש על שפת הנהר, ובכפר העתיק שירקאווה-גוֹ (Shirakawa go), כפר יפני מסורתי, הבנוי כולו עץ וקש.
לקראת סוף המסע ביקרנו בשתי ערים מרשימות, השונות כל כך זו מזו – קיוטו ואוסקה. קיוטו היא העיר היפנית הקדושה, ובה מקדשים מהמפורסמים בעולם – פבליון הזהב ומקדש ריואנג'י, עם גן האבנים היבש, המגלם את תורת הזן. מנגד, התרשמנו מהמבנה המרהיב של תחנת הרכבת. בסוף השבוע החגיגי, אנחנו שמחים לפגוש נערות רבות הלובשות את הקימונו המסורתי ברחובות ובפארקים.
אוסקה היא עיר מודרנית ותוססת, ובה גורדי שחקים מרשימים רבים, אל אחד מהם טיפסנו על מנת להשקיף על העיר. בסוף היום, עלינו על רכבת "הטיל", השינקנסן, ובמהירות המתקרבת ל- 300 קמ"ש חזרנו לטוקיו.
חיי המשפחה היפנית והזוגיות מסקרנים מאוד. העבודה התובענית של הבעל גורמת לו לשהות שעות רבות במקום העבודה, ולאחר השעות הפורמליות נהוג לצאת לבלות ולשתות עם חברי הצוות. בפועל, הוא נמצא שעות מעטות בבית, כך שהאחראית הבלעדית לניהולו, ניהול התקציב וקבלת כל ההחלטות המעשיות – היא האישה.
בתקופה זו של סוף מרץ תחילת אפריל, מהדורות החדשות בטלוויזיה היפנית נפתחות בדיווח על אחוזי פריחת הדובדבן, לפי אזורים גיאוגרפים. כך ידענו שנפגוש בשיא הפריחה לקראת סוף המסע, כשנחזור לטוקיו. ואכן, ב- 1 באפריל, בתזמון מדויק של הטבע, חזינו בחגיגות ההאנאמי בפארק אוונו במאות עצי דובדבן הפורחים בצבעי ורוד ולבן חלומיים, וברבבות חוגגים, ששותים מתחת לעצי הדובדבן, ומציינים את חג האביב.
____ רפי קורן ויגאל סלבין, בעלי זומינג סלבין-קורן, מובילים סדנאות ומסעות צילום בארץ ובעולם |
.jpg)
.jpg)
.jpg)
