בתודעה שלנו, כשאנחנו מחברים מזרח ומערב, מרקו פולו הוא הנוסע הראשון שעשה את הדרך לשני הכיוונים בהצלחה והנחיל לנו את רשמיו המופלאים. ובכן, אנחנו כנראה טועים. כך לפחות על פי "עיר האור", ספר חדש ומרתק בהוצאת "זמורה־ביתן". יעקב ד'אנקונה, מחברו של כתב היד שעליו מבוסס הספר, השאיר לנו למזכרת תיאור משובב לב של מסע שארך שנתיים, מאיטליה לעכו, משם לדמשק ולבגדד, משם להודו ולסין ובחזרה. זה היה מסע מסחרי מובהק: בשנים 1270־1272 קשה היה למצוא תרמילאים או סתם תיירים סקרנים. מעבר לביטחון היחסי של ערי חומה אירופיות שרצו ליסטים מכל הסוגים, מהפכות פוליטיות התרחשו מבלי שאדם מן היישוב יכול היה להתכונן לקראתן, שליטים זרים לא הגנו על הנוסע, ואדם מיושב בדעתו לא היה יוצא מעירו אלא אם כן היתה לו סיבה טובה לכך. כסף נחשב תמיד לסיבה טובה, ותולדות המסחר בימי הביניים מקושטות בשמות רבים של משפחות יהודיות. הפזורה דווקא סייעה להם. בכל מקום יכול היה סוחר יהודי הגון להיכנס לבית כנסת, להתגבר על פערים של תרבות ושפה באמצעות לשון הקודש המשותפת, ולמצוא לו פרטנרלעסקים כמו גם חברים למניין. החברויות הולידו קשרי נישואים מעבר לים, וכך קמו משפחות של סוחרים שגישרו בין אסיה לאירופה. יעקב ד'אנקונה יכול היה לסמוך על עמיתיו בדמשק ובבגדד, וגם במקומות רחוקים יותר לא הלך לאיבוד. ספינותיו, מלחיו, משרתיו ובני משפחתו מאירים את סיפור המסע באור אינטימי. הפחדים שלו ותשוקותיו נגישים לקורא: בעיקר בהגיעו ל"עיר האור", שלה הוא קורא זאיטון – עיר מסחר סינית, שהיתה חלק מממלכת סונג הדרומית, ובתקופה שבה מדובר התקיימו חייה תוך איום מתמיד של פלישה טטארית. יעקב ד'אנקונה כבר ידע משהו על פגיעתם הרעה של הטטארים בצפון סוריה ובבגדד, ולכן הוא נסחף בחרדה של בני העיר, וכמוהם למד ליהנות מחיי השעה. במרכז הסיפור מצויים תיאורים מצוינים של ניהיליסטים הוללים, נשים קלות דעת וויכוחים תיאולוגיים אופנתיים, שבכולם ביקשו לגרש במעט את אימת הפלישה המתקרבת. אבל חינו של הטקסט, בעיני, טמון בכך שיעקב ד'אנקונה לא היה לבד. תמיד התלווה אליו נוסע סמוי, כזה שעצם הידיעה על הימצאותו בסביבה מרגיעה בכל עת שהאדם חש בדידות, בין על פני ים גועש ובין במדבריות חול. כזה שאפשר להטריד אותו בבקשות, שאלות, תחינות וסתם הצקות כדי להפיג את הפחד. איש מלבד ד'אנקונה לא יכול היה לחוש בנוכחותו: זה היה אלוהי ישראל הישן והטוב, שבעת צרה ומצוקה תמיד נמצא שם, והסוחר הטוב מרבה להעתיר עליו שבחים ולהשתמש בשמו כדי לקלל את מי שצריך לקלל. מעניינת במיוחד הברית הסמויה בין המוסלמים, שלהם קורא ד'אנקונה בשם "סראצנים", כמנהג הנוצרים דווקא, לבין היהודים: בכל מקום שאלה וגם אלה מצויים, הנוצרי הוא ה"אחר", הזר, זה שיש להישמר מפניו מתוך עמדה מאוחדת של המאמינים באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ובאמת שלא כל כך משנה, לחיי החברה התקינים וודאי שלא לחיי המסחר, אם גם מוחמד בתמונה. מסחר התבלינים של ימינו כבר אינו עניין של הרפתקנים, אינדיווידואליסטים ואמני קנייה ומכירה ממולחים: הכל כבר ממוסד היטב. הרפתקנים בני ימינו יעדיפו להסתכן בקנייה ובמכירה של כתבי יד עתיקים, שלא תמיד ידוע אם אמנם הוצאו מידי בעליהם כחוק. ההיסטוריון האנגלי דייוויד סלבורן, שתרגם וערך את כתב היד של ד'אנקונה, מספר כי בעליו של כתב היד מסרב להיחשף בשמו, לגלות היכן נמצא החיבור, ואפילו מסרב לצלם אותו, שישמש לתועלת הרבים. מה שמעלה ספקות קלים לגבי אמינות הסיפור, אבל תמיד אפשר לדחות את הספקות מפני יופיו של הטקסט, מפני ההנאה מחוויית מסע כה שונה מזו שאנו מכירים. אינני היסטוריונית ואין לי כלים להכריע בשאלה, אך לו נדרשתי לכך, הייתי אומרת שחיוניותו של הכתוב – ונוכחותו המתמדת של הנוסע הסמוי הטוב והמיטיב – היא שמצביעה על אמינותו. אפשר רק לקנא ביעקב ד'אנקונה: לא מפני שהיה שם לפני מרקו פולו, אלא מפני שלכל אשר פנה, תמיד נסע עם אלוהים. יעקב ד'אנקונה, "עיר האור" (תרגם לאנגלית וערך: דייוויד סלבורן. תרגם מאנגלית: דוד שחם), זמורה־ביתן מוציאים לאור, 1999, 364 עמודים. |
אפשר רק לקנא ביעקב ד'אנקונה, בן המאה ה-13. לא רק בגלל שכבר אז, לפני מרקו פולו, יצא למסע של שנתיים מאיטליה לעכו, משם לדמשק ולבגדד ואז להודו ולסין ובחזרה. אלא משום שלכל אשר פנה, תמיד היה איתו נוסע סמוי, עוזר ומנחם - אלוהים פורסם 26.2.08 |
Array
(
)