ים המלח: מתחת לפני הים

מצוק ההעתקים: הכי ארוך בארץ
המצוק הזה של מדבר יהודה, הידוע גם בכינוי "מצוק ההעתקים", הוא האלמנט המורפולוגי-נופי הדרמטי ביותר בישראל. זהו הארוך במצוקי הארץ: אורכו – ממנזר קרנטל שמעל ליריחו בצפון ועד למעלה סדום בדרום – הוא כמאה קילומטר. זהו גם המצוק הכי גבוה בארץ, ושיאו, בראש מפל נחל קדם, מגיע ל-700 מטר מעל פני ים המלח (גם חלקיו הנמוכים מתנשאים מעל לים בשיעור 500 מטר לפחות).
המצוק הענקי והרצוף הזה הוא תוצר של תהליך טקטוני עצום ממדים, שבמהלכו נפרמה בקרום כדור הארץ רצועה שאורכה כ-6,700 קילומטר, ושקעה לעומק. רצועת השקע הזאת – ששמה, "הבקע הסורי-אפריקאי", מצלצל מוכר לכל מי שנשאר ער בשיעורי גיאוגרפיה של כיתה ו' – נמשכת ממזרח הרי הטאורוס שבתורכיה ועד לאגמי מזרח אפריקה. תוך כדי שקיעת הרצועה אל תוך מעטפת כדור הארץ, התרוממו משני צדיה צוקי ענק: מצוק ההעתקים הגדול של מדבר יהודה מן הצד שלנו, ומולם מצוקי מואב של ירדן. שניהם אינם אלא חלק קטן מאלפי הקילומטרים שתוחמים את רצועת הבקע הסורי-אפריקאי משני עבריה. איך ברגע הופך לו שיעור גיאוגרפיה משמים למראה הכי מפעים בארץ.

את מרבית שטחו של חוף ים המלח מכסים מרבדים של סחך וחלוקי נחל (משטחי סריר), שמגיעים עם שטפונות החורף מקניוני הנחלים. בהגיעם לחוף נוצרות מניפות סחף ענקיות | צילום: דורון הורוביץ

מעלות: שומרים על הקשר
מי שנוסע לאורך חוף ים המלח, מקיבוץ קלי"ה בצפון ועד לנווה זוהר ומישור עמיעז בדרום, מתבונן אל הקיר העצום המתנשא מעליו ואינו מעלה בדעתו כל אפשרות לטפס בחומה האנכית הזאת. אך שועלי מדבר ותיקים (במובן המטאפורי), החיים את המדבר ומכירים את צפונותיו, יכולים להצביע על עשרים שבילים לפחות – סלולים, חצובים או בנויים – העולים במצוק מן הים ועד לרמת המדבר שלמעלה. המפורסמים שבשבילים הללו הם מעלה זרון (נַקְבּ זווירה), מעלה רחף, מעלה ענבה, מעלה צאלים, מעלה בוקק, מעלה עין גדי ומעלה איסיים – היפה והשמור במעלות שהשתמרו מימי קדם.
רשת המעלות הללו ("נַקְבּ" בלשון הבדואים) מעידה על הקשר האינטנסיבי שהתקיים בין יישובי גב הרי יהודה וחברון (כרמל, מעון, חברון, בית לחם, ירושלים, בית אל) עם אתרים חשובים בחוף ים המלח ובמצוק ההעתקים. על הקשר שמרו מסיבה פשוטה: כסף.
העניין הכלכלי שהיה לקדמונים עם חופו של ים המלח נסוב בעיקר סביב המלח, שבימי קדם היה שווה את משקלו בכסף ובזהב. את המלח כרו בהר סדום ובלגונות לחופו של ים המלח, שההתאדות המים בהן גרמה לשקיעתן של שכבות מלח מעולה על הקרקעית. בירכת חליל, למשל, שנמצאת ליד מרחצאות עין גדי, היתה לגונת מלח כזאת, ופרנסה עוד בזמן הרומאים אנשים שסחרו במלוח-מלוח הזה. למעשה, עד קום המדינה עוד אפשר היה לפגוש שם בדואים עם שקים עמוסי מלח (תופעה שהגיעה אל קצה כשמפלס ים המלח החל לצנוח).
גם גושי אספלט, שהיו ניתקים מקרקעית ים המלח כנראה בשל ויברציות בקרקעית, עניינו את חובבי הסחר. משקלו הסגולי של האספלט, הקטן יחסית למי המלח, גרם לחתיכות שניתקו מהקרקעית לצוף על פני הים, ובעיקר בתקופת היוונים והרומאים היו שולים אותן ומוכרים כחומר לאיטום ספינות או לחניטת מתים לכל המרבה במחיר.
תושבי העבר לא הסתפקו בטעמו של המלח ועברו גם לתחום הריחות והקוסמטיקה: בנאות המדבר (עין בוקק ועין גדי) גידלו חקלאים עוד בתקופה ההלניסטית, ובעיקר בתקופה הרומית, גידולים אקזוטיים כמו כופר ואפרסמון (אין הכוונה לפרי הכתום המוכר לנו). מצמחים אלה הפיקו בשמים ותמרוקים שבני רומא היו נכונים לשלם עבורם הון עתק. וכל הסחורה הזאת, היקרה להחריד, היתה עולה על גבי גמלים וחמורים במעלה עין גדי ובמעלה בוקק אל נמלי הים התיכון, ומשם אל העולם הגדול.

יישובי קדם: אומרים שהיה פה שמח
לא רק לשינוע סחורות שימשו הנקבים והמעלות שבמצוק. הם שימשו גם דרכי גישה אל יישובים ואתרים של קבע בחוף הים: אתר קומראן – אתר בצפון ים המלח, שבו נתגלו מגילות קומראן, הנחשבות לאחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים של המאה העשרים (ראו כתבה בעמוד 22); עין גדי – יישוב שראשיתו בתקופה הכלכוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה) והמשכו בתקופה הישראלית, הפרסית, ההלניסטית, הרומית-ביזנטית והערבית הקדומה (ראו עמוד 16); מצדה – האתר הארכיאולוגי המפורסם ביותר בישראל (עד למשבר התיירות שהחל בסוף שנת 2000, הגיע מספר המבקרים במצדה למיליון בשנה, רובם תיירים מחו"ל. ראו עמוד 30).
במערות טבעיות במצוקי המדבר, בנחל חבר ובוואדי מורבעאת התגלו האגרות שכתב שמעון בן כוסבה (בר כוכבא) לקציניו – אלה למעשה הכתבים האותנטיים היחידים שנתגלו עד היום מן המרד של שנת 135-132; במצוקי קניון נחל משמר גילה הארכיאולוג פסח בר אדון את מטמון כלי הנחושת הכלכוליתיים – כ-300 במספר – עוד תגלית בקנה מידה עולמי.
קצת מוזר לחשוב ולהבין איך במקום כה חם, צחיח ומעוט מקורות מים התקיימו אתרי יישוב בעלי משמעות עצומה כל כך להיסטוריה של ארץ ישראל (ולפחות במקרה של קומראן – להיסטוריה האנושית כולה).

שיטפון בנחל דרגה. גל השיטפון מתחיל בדרך כלל בהרי חברון, ממשיך בנחלים לעבר שפתו של מצוק ההעתקים האדיר, וממנו צונח צניחה אנכית של 500 מטר ויותר אל ים המלח שמתחת | צילום: אייל ברטוב

נחלים: כוח המים
מול המעלות שפילסו אנשים כדי לצלוח את המצוק, עשו עשרות נחלים את דרכם מגב הרי יהודה וחברון מזרחה אל רמת מדבר יהודה המתונה וממנה אל ים המלח. רק דמיינו לעצמכם את אותו גל שיטפון עצום, לאחר גשם עז על הרי חברון, יוצא באחד מהנחלים האלה לעבר שפתו של מצוק ההעתקים האדיר, וממנו צונח צניחה אנכית של 500 מטר ויותר אל הים שמתחת! איזה כוח ניסור ושחיקה אדיר יש למים על קיר המצוק הגדול.
השילוב של גובה נפילה עצום עם כמות מים אדירה עיצב במצוק מדבר יהודה את היצירה הנופית המרשימה ביותר במדבר: חריצי קניונים אדירים, חלקם קצרים (קילומטר-שניים) וחלקם ארוכים למדי (שמונה עד עשרה קילומטרים). אותם נחלים, היורדים במתינות ברמת המדבר על סלעי קירטון רכים, הופכים ברגע שהם מגיעים אל מדרגת הסלע לנקיקים עמוקים, החתורים בסלעי הגיר והדולומיט של המצוק. לו היינו מביטים בנקיק כזה בחתך גובה, היינו רואים צורה המזכירה את האות Y: החלק העליון, הדומה בכל הנחלים, נראה כמו V או טרפז הפוך, אלא שבתחתיתו התחפרו המים בסלע הגיר ויצרו קניון ברוחב של מטרים אחדים בלבד.
הגדול והמפואר שבקניונים הוא הנקיק של ואדי מורבעאת, זה שבעברית אנחנו קוראים לו נחל דרגה. אורכו של הנקיק כשישה קילומטרים ועומקו 500 מטר, כאשר בחלקו התחתון יצרו המים קניון בעומק שישים-מאה מטר שרוחבו אינו עולה על כמה מטרים ספורים. בדצמבר 1970, כשרק שמועות ריחפו באוויר על אודות קיומו של הקניון הזה, יצאנו שלושה חברים למסע אל הבלתי נודע.
גשם זלעפות ירד שבוע קודם לכן על מדבר יהודה, וידענו שהנקיק מוצף כולו. בכפר זעתרה שלרגלי הרודיון התחלנו את מסענו במורד הנחל לעבר חופו של ים המלח. את הלילה בילינו בשקי שינה בקור מקפיא עצמות על שפת גב ענק מלא עד שפתו במים; את הבוקר פתחנו בצליחת הגב הזה בשחייה. אחר כך, זאת כבר היתה סדרה אינסופית של קפיצות התאבדות מראשי מדרגות בנקיק אל הבריכות שמתחת.
הקור והפחד התישו אותנו בצורה שלא תיאמן, והיה ברור כי אם ניתקל במכשול בלתי עביר, כמו מפל שגובהו עשרות מטרים, אין כבר דרך חזרה: מאחורינו השארנו מפלים בגובה שישה-שבעה מטרים שאין כבר אפשרות לטפס עליהם חזרה. בשעת צהריים הגענו אל הכביש המחבר את עין גדי לעין פשחה (עינות צוקים), שזה עתה הושלמה סלילתו. עירומים כביום היוולדנו, השתרענו על האספלט החמים משמש הצהריים, וכמו תרנגולות על שיפוד התגלגלנו עליו אט אט כדי להחזיר את הגוף לטמפרטורה נורמלית. נהג האוטובוס שעצר במקום סירב בכל תוקף לאפשר לנו לנסוע איתו לירושלים.
ליד הקניון של נחל דרגה, מדרומו, צונח נקיק אדיר נוסף של נחל חצצון, ובו ארבעה מפלים עצומים – חוויה אדירה לגולשי הסנפלינג. המפלים והקניונים לא נגמרים כאן: אם ממשיכים דרומה מגיעים לקניון של נחל ערוגות, ובראשו פרסת מצוקים ומפל שגובהו 150 מטר, ואחריו קניון נחל חבר ובו ארבעה מפלים, שהעליון שבהם נופל מגובה 170 מטר, עם בריכה טבעית עגולה ונהדרת על משטח הסלע שבראש המפל.

נקודות חן: נאות המדבר
לרגלי המצוק הגדול ובשערי כמה מהקניונים הפרוצים בו לעבר חוף הים מרוכזות נאות המדבר: מעיינותיהם של נחל ערוגות ונחל דוד היוצרים פלגי מים צלולים, עין בוקק השופע מים, עינות קנה ועינות סמר, ועינות צוקים (עין פשחה ועין ע'זייל). איך קורה שדווקא כאן, בלבו של מדבר צחיח, נובעים מעיינות שצובעים את סביבתם בירוק רענן? הסיבה לכך טמונה בדרך כלל בנקודה שבה נחשפת במצוק שכבת גיר נקבובי בעלת כושר ספיגת מים, שמתחתיה שכבת חרסית אטימה לחלחול. מי התהום מחלחלים בקרקע ומגיעים אל קו המגע הזה בין השכבות, אז אין למים לאן לחלחל יותר – והם נובעים אל פני השטח כמעיינות.
מימיהם של חלק מן המעיינות מתוקים וטובים לשתייה, אחרים שופעים כמויות מים ענקיות (עינות צוקים), אך מימיהם מלוחים. סביב המעיינות אפשר לחזות בצמחייה עשירה וחובבת מים, הכוללת צמחי קנה, סמר, שערות שולמית ודקלי תמר. במקומות מסוימים מצטרפים לתמונה הבוטנית המלבבת גם פרטים טרופיים, כמו מורינגה רותמית וסלוודורה פרסית, ולעתים אף צמחים נדירים כדוגמת סחלב בן חורש ועצי צפצפת הפרת. ואם שאלתם את עצמכם מה לגבי עולם החי שמגיע לרוות ממי המעיינות – הרי שלא מוצאים כדוגמתו במקומות אחרים בארץ: יעלים, שפני סלע, שועלי צוקים, ומדי פעם – גם נמר.

התגבשות מלח. בני האדם גילו עניין במלח עוד מימי קדם, כאשר הוא היה שווה את משקלו בכסף ובזהב | צילום: ברוך גיאן

ממשיך לרדת: מפלס ים המלח
בין המצוק לים משתרעת רצועת חוף ים המלח: משטח מפולס, לעתים צר עד כדי מאתיים מטר ולעתים רחב עד כדי קילומטרים אחדים. משטחי סריר (מרבדים של סחף וחלוקי נחל) מכסים את מרבית שטחו של החוף. את שפעת הסחף והחלוקים מביאים שטפונות החורף מקניוני הנחלים, וכאן, בחוף, הם מרבידים אותם לכדי מניפות סחף ענקיות. בשנים האחרונות נוספה לרצועת החלוקים של החוף רצועה של בוץ שחרחר, טובעני בחלקו. הרצועה הזאת הולכת ומתרחבת מדי שנה, ככל שנסוג קו החוף מזרחה: מטר אחד מאבד ים המלח מדי שנה ממפלסו, ושום מפה טופוגרפית, עדכנית ככל שתהיה, לא תיתן כבר נתון מדויק באשר למפלס הים.
קצב הבריחה של קו החוף מזרחה מן המצוק הוא מדהים: מונח לפני צילום שחור-לבן קטן מחודש דצמבר 1967, אז עשינו את המסע הראשון מעין פשחה לעין גדי, משחזרים קטע מהמסע הארוך של פלוגות הפלמ"ח ב-1944, שיצאו מרמת רחל לעין פשחה ומשם למצדה, סדום, המכתש הקטן, המכתש הגדול ורביבים. 14 ימי מסע עם "כל הבית" על הגב. בתמונה אנחנו נראים, שלושה צעירים, עם הידיים מורמות מעל לראש, תומכות בתרמיל גב וחבילת בגדים, טובלים עד מעל לטבור בתוך מי הים, ולימיננו יורד הקיר האנכי של ראס פשחה (ראש צוקים) היישר למים העמוקים. מאז אותו מסע ירדו פני ים המלח ב-35 מטר.
כשיורד מפלס הים יורד בעקבותיו מפלס המים המתוקים של המעיינות הנובעים לרגלי המצוקים. והטבע לא מרחם ולא סולח: מכתשים גדולים, שקיבלו את השם המפחיד (ובצדק) "בולענים", נפערים בחוץ כתוצאה מהתמוטטות ושקיעת פני הקרקע המלוחים, וקטעי חוף גדולים בין עין גדי ובמצפה שלם כבר נסגרו בפני מטיילים, כי סכנת מוות בהם.
כיום מאיימים על העושר הנופי והארכיאולוגי הזה של מצוקי המדבר וחוף ים המלח שני תהליכים פוגעניים: ים המלח ההולך ומתכווץ ומפעלי ים המלח המכרסמים את סביבתו הטבעית של האגן הדרומי של הים. הלב מתכווץ מן המחשבה שיום אחד ייעלם הים לחלוטין, ואז כבר לעולם לא ישוב לצורתו המקורית הנוף הזה, שאין שני לו בעולם.