יופי: מי אמר שחלק זה יפה

אבל כמובן, כמו כל נורמה חברתית, גם הציווי על נשים להקפיד על גוף חלק הוא רק אופנה, והיא די צעירה, יש אומרים בת פחות ממאה שנה. מוסכם כי ערך החלקוּת לנשים הופץ בארצות הברית מאז 1915, בעקבות המצאת סכין הגילוח הבטיחותי של ג'ילט, שאִפשר לנשים ולגברים להתגלח בבית בהתאם לערכים חדשים של היגיינת גוף.

ככל שאופנת הלבוש הנשית חשפה טפחיים ורגליים, כך הלכה ורווחה האופנה הזאת בארצות המערב. לגרמניה ולמזרח אירופה, למשל, היא הגיעה רק בשנות השמונים של המאה העשרים. אבל במקומות שבהן השתרשה הפכה האופנה למצווה דתית כמעט, כמו המצוות המחייבות גברים מוסלמים אדוקים להניח לזקנם לגדול, וגם לקצץ את קצות השפם, למרוט את השיער בבית השחי ולגזום את שיער הערווה (ולעבור מילה ולקצץ את הציפורניים), כי כך מוחמד, שליח האל, ציווה.

הצורך של תעשיית הגילוח להתרחב, למצוא שווקים חדשים, הוא גורם אחד ברור להתפשטות אופנת החלקות הנשית. התעשייה, באמצעות פרסומות, שכנעה המוני נשים שחובה עליהן להתגלח; אבל יש גם פרשנות אחרת, שהיתה נכונה במידה רבה עד לעת האחרונה, והיא שחובת החלקלקות הזאת

הציירת פרידה קאלו. לא נכנעה למוסכמות ולא מרטה שפם וגבות

כרוכה בהבדלים שבין המינים, וליתר דיוק, בצורך להבחין באופן מובהק בין המינים – כלומר בחרדה החברתית העמוקה מפני המצב האנדרוגיני.

כך סברה, למשל, ההוגה הפמיניסטית ג'רמיין גריר, שייחדה בספרה "הסריסה" מ־1970 פרק לסוגיית שיער הגוף, והסבירה בו כי "שעירות מעלה בדמיון הרווח פרוותיות, המיוחסת לחיות, כלומר, סמל למיניות תוקפנית", וזו מיניות מהסוג שלפי גריר "גברים לומדים לטפח, כשם שמעודדים אותם לטפח דחפים תחרותיים ותוקפניים אחרים, ואילו נשים לומדות לדכא (את המיניות התוקפנית – א.ק.), כשם שהן לומדות לדכא את הליבידו שלהן וכל היבט אחר של הוויטאליות שלהן".

גריר ופמיניסטיות רבות בעקבותיה ראו אפוא בהסרת שיער גוף הפנמה של דיכוי מיני, וקראו לנו להניח לשיער לצמוח, גם מתחת לבית השחי, כי הרי לנו לא יגרמו לסלוד מגופנו, ומהמיניות שלנו ומטבענו, וכי לפעמים פלומה רכה על הרגל היא דווקא יפה ומושכת, ותסלחו לנו כולכם, אפשר להירגע.

אלא שבשנים האחרונות, כידוע, גם גברים מתחילים לסלוד מהשיער שעל עורפם ומהצמיחה שמתחת לבתי השחי שלהם – אופנה שהתחילה, כרגיל, אצל ההומואים והתפשטה בהדרגה אל הגברים העירוניים האמידים באשר הם (המטרוסקסואלים). זהו טרנד שקל לקשור לצרכים העסקיים של חברות הגילוח, אבל הוא בוודאי הולם גם ערכים תרבותיים אחרים, למשל את ערך הנעורים, המקדש יופי ילדי, חלק, א־מיני, ומטפח אגב כך חרדה מהזדקנות (חרדה שיודעים היטב לגדל ולהצמיח בתעשיית הקוסמטיקה, בתעשיית הניתוחים הפלסטיים ובתעשיית הסרת השיער).

וכן, אפשר להסביר את הרעיון המוזר הזה, שגבר חלק הוא גבר יפה, גם על רקע תמורות שעוברת הגבריות באחרונה באופן כללי. תכונות הכוח, הוויריליות,
עבודת הכפיים, החייתיות – תכונות שהגדירו בעבר כתכונות "גבריות", בשונה מהתכונות ה"נשיות", ושה־שעירות החייתית סימלה אותן – כבר אינן תכונות נושאות רווחים, כי ממילא כולם יושבים היום במשרדים ומקלידים, ולפיכך משתנים גם ערכי היופי.

עוד מעט אולי (זה כבר חזון אחרית הימים) יהיה אפשר להשתחרר ממוסכמות, תארו לעצמכם, ולצד גברים חלקים ומעודנים נראה נשים משופמות ושעירות רבות יותר, כמו האמנית פרידה קאלו, כמו הזמרת פאטי סמית, ויהיה אפשר לשחק יותר עם האפשרויות הטבעיות, לחגוג את הפרווה, לגדל שפם, לקצוץ כאן ושם, להצמיח ולצבוע ולחמצן ולעזוב במנוחה, אבל הכל במשובה, ביצירתיות, בלי פחד, לפי הטעם, לפי החשק.