אירופה כבר שם, ואין מי שיעצור אותה. להפך, היא תתחזק ככל שיתאמצו לעצור בעדה מלהיכנס. את הפרדוקס הזה ראיתי במו עיני באחר צהריים אחד במדרחוב ההומה של איסתיקלל (Istiklal), אותו העורק הקצר אך חסר מנוחה במפת איסטנבול שסימל מאז ומעולם את חלקה באירופה; איסתיקלל, או בשמו הישן "גְרָאנְד רוּ דֶה פֶרָה", על בתיו הגבוהים וכרכוביו המצועצעים כמו בפריז, והפסאז'ים שמסתעפים ממנו כמו בעיר איטלקית, ובתי הקפה המסוגרים מאחורי שמשות במתכונת גרמנית. באמצע כל זה, בתוך נהרות העוברים והשבים שנשפכו באותה שעת בין ערביים מתוך נקבת ה"טונֶל" – אותה הקרונית התת קרקעית העתיקה המעלה את הקהל מגובה פני הים של קרן הזהב אל הגבעה שפסגתה היא הרחוב דמוי אירופה הזה – עמדו כמה עשרות צעירים נוקשי פנים והחזיקו מול עיני העוברים את העיתון אדום הכותרת "קומוניסט", בטאון המפלגה הקומוניסטית התורכית שמטה הפעולה שלה ברחוב איסתיקלל. עמודו הראשון של העיתון קרא להתנגד לאימפריאליזם של אירופה. ניגשתי אל אחד המוכרים וביקשתי שיסביר לי. באנגלית לא רהוטה הוא סקר באוזני בקצרה את תוכן העיתון, שכלל קריקטורה שמלגלגת על העזרה של האימפריאליסטים האמריקאים לנפגעי הצונאמי, ודף על הדיכוי הישראלי בפלסטין, ולבסוף – וזה מה שגרם לי לשלם לתמים הזה לירה וחצי ולקחת מידיו את הגיליון, באקט מובהק של רכישה קפיטליסטית־בורגנית מאמר על המשורר התורכי הגדול של המאה העשרים, נַאזִים חִיכְּמֶת, ששילם את מלוא המחיר על דעותיו השמאלניות בשנים של מאסר, בגלות ולבסוף במוות במוסקבה. המאמר הופיע לרגל העלאת מחזה שכתב נאזים חיכמת מעט לפני מותו. המחזה, "טרטיף" שמו, הוא עיבוד ברוח הקומוניזם למחזהו הנודע של מולייר, מחבר הקומדיות הצרפתי בן המאה ה־17, על הכומר הצבוע המתנחל בביתו של איש ישר לב וסוחט אותו עד העצם. במודעה שלצד המאמר נכתב ש"טרטיף" עולה ב־17 בינואר באולם התיאטרון שבאחד הפסאז'ים של רחוב איסתיקלל. אִמרו לי מה אירופי יותר מזה שחבורת צעירים קומוניסטים באמצע רחוב קניות איסטנבולי משווקת עיבוד של מולייר מעשה ידי משורר תורכי, כלומר עדיין מאמינה בכוחה של שירה להשפיע. לזה לא פילל כמדומני אפילו גדול המשוררים האירופאים גתה, לא כן? עם דף הספרות של העיתון "קומוניסט" בידי, נלהב כמפרש של ספינה המחשבת להתפקע מעוצמת הרוח, אני מתחיל את מסעי באיסטנבול; מסע אחד, עלי לומר, מני רבים שאני עושה באיסטנבול מאז ביקורי הראשון בה בגיל חמש, עוד כשסבתי גרה בה, בשכונה ושמה קַדִיקוֹי (Kadiköy), והבית שלה שינה את פניו והיום הוא מרכז לאמנויות. וברחוב איסתיקלל, ממש בצמוד לפתח השגרירות הרוסית, עוד עמדה אז החנות לממכר עתיקות של הדודה של אמא, ז'נטי, בתולה משכלת וחמורת סבר שדיברה צרפתית וקראה ספרים ודקלמה שירה יותר משמכרה סחורות עתיקות. לכן איסטנבול היתה בשבילי תמיד, ובאופן טבעי לגמרי, אירופה: כי שנים לפני האיחוד האירופי החברות לברידג' של סבתא ושל הדודה ז'נטי היו אירופאיות ודיברו את השפה הרשמית של אירופה, והן אהבו והתקוטטו בצרפתית, ומי לימד אותי קרוא וכתוב צרפתית עוד לפני עברית? הן, וזה התחיל באיסטנבול. חוט דק של חוכמה יהודיתמה נשאר מן היהדות המעודנת הזאת, המצורפתת, באיסטנבול? ומה נשאר מן התלמים שחרשו בה חוויות יהודיות אחרות? מסע בעיר הענקית הזאת בעקבות כל אלה אינו אפשרי בלי המדריך האולטימטיבי, אך גם היחיד כמדומני, שכתב ישראלי אחד חולה־איסטנבול ושמו אילן כרמי, שהיה לזמן מה כתב של העיתון "הארץ" באיסטנבול, וכשמת בדמי ימיו במחלה מסתורית לפני כעשר שנים, אלמוני בארץ זרה, הוריש לעולם את הספר "אתרים יהודיים באיסטנבול" בהוצאת איסיס איסטנבול, האוצר בתוכו את כל הפרטים שיש לדעת על מקומות יהודיים בעיר האהובה. התמזל מזלי ומצאתי עותק נדיר של הספר שאזל מזמן, תלוי באטב בשוק הספרים של איסטנבול, אותו השוק הבנוי לצד הבזאר הגדול ושלא רבים התיירים הנקלעים אליו. זהו התנ"ך של זה המוכן לצאת להרפתקה התת קרקעית הזאת ולגלות איסטנבול שאין לה דבר וחצי דבר עם המונומנטים המפורסמים, אלא היא זורמת לרחובות צדדיים, לשכונות נידחות, שפעם פעמו בהם חיים יהודיים ערים. מי שמתמצא קצת בהוויה הנסתרת הזאת, הנתפשת־לא־נתפשת של איסטנבול היהודית, תרטיט את לבו עצם הכתובת של בית ההוצאה איסיס: רחוב שֶמסִי ביי 10, בֵּיילֶרְבֵּיי (Beylerbey).
ובכן, שמסי ביי היה מורה להיסטוריה שנכנס להיסטוריה משום שתלמיד אחד שלו, מוסטפא כמאל אתאתורק, נהיה לימים מייסד הרפובליקה התורכית. ומה צריך להרטיט את לבנו בעובדה הזאת? התשובה היא ששמסי ביי, האיש שהשפיע עמוקות על השקפת עולמו של אתאתורק, היה צאצא לאחת מאותן המשפחות היהודיות הרבות שהתאסלמו בימי משיח השקר שבתי צבי במאה ה־17, אך שמרו לדורות על חוט דק של חוכמה יהודית ושל בידול יהודי. והרי אורחות חייהם של השבתאים־לשעבר הם אחד הדברים היותר מסקרנים באיסטנבול: קהילה שלמה שלכאורה היא מוסלמית כמו כולם, אך טבועה בה עמוק־עמוק השונות היהודית הזאת, שלא מרפה. בעזרת המדריך של אילן כרמי הגענו אל בית הקברות של קהילה נבדלת זו, השוכן בשכונה האסייתית אוּסְקוּדַר (Üsküdar). הרחוב שמו בּוּלְבּוּלְדֶרֶה (Bülbüldere), ובאמצע, בין הבתים וחנויות המסחר, נפתח שער בית קברות מוסלמי ישן, שבחלקה הראשונה שלו, הכל לפי מדריך כרמי, קבורים היהודים השבתאים הללו, שהתאסלמו. ואיך אפשר להבדיל בין קברי שבתאים לקברי מוסלמים? בניגוד למוסלמים, שציור דיוקן המת זר למסורתם האנטי־פיגורטיבית, אצל השבתאים, או ה"דוֹנְמֶה", זה שמם בתורכית, רווח מנהג לצייר על לוח חרסינה סגלגל פורטרט של המת, ולקבעו בראש המצבה. לאחר שיטוט קצר בין המצבות נמצאה לנו מצבתו של המורה שֶמסי ביי, ולבנו רגש. זה מרטיט את הלב גם מהסיבה שלא פעם נאמר שגם אתאתורק עצמו, מייסד תורכיה המודרנית, היה ממשפחה שבתאית כזאת. עדות חותכת כביכול לכך נמצאת באוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה הלשון העברית, שנפגש לדבריו עם אתאתורק בהיותו קצין זוטר עדיין בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה.
מצפון־מזרח לאוסקודר, ממש מעבר לכביש, בשכונה רוגעת בעלת שם קשה להגייה, "קוּזְגוּנְג'וּק" (Kuzguncuk), שכנה פעם קהילה יהודית גדולה סביב בית הכנסת בית יעקב, העומד עד היום ברחוב הראשי של השכונה, רחוב אִיגַ'אדִיֶה (Icadiye). בכניסה לבית הכנסת מתחיל המשא ומתן הרגיל, שמעתה ואילך יתלווה לכל נסיון כניסה לאתר יהודי כלשהו. שומר שפוסק "אסור" ומצביע על עדשת מצלמה שהציבה המשטרה, והוא הרי לא רוצה להסתבך; ולאט לאט מתחלף ה"אסור" ב"אולי", לפי מידת ההתרשמות שלו שאיננו נראים כמו טרוריסטים מסוכנים; ואז מתחיל שלב שני של חיפוש אחר המפתח של בית הכנסת. המפתח יהיה מדרך הטבע ביד השַמָש, שיהיה נניח החייט היהודי בחנות פינתית ושמו יהיה נניח נסים או ליאון. ונסים או ליאון האלה, שרידים יהודיים מקריים של הקהילה הגדולה שהיתה ואיננה עוד, לא מבינים מצדם מה רוצה מהם המשלחת הקטנה שנחתה עליהם פתאום מישראל ומפריעה את שלוותם הגלותית. ואנחנו מצדנו, כבר לא מעניין אותנו המבנה של בית הכנסת:הרבה יותר מעניין להבין איך זה שיהודי אחד או שניים שנשארו לחיות שם, רחוק לכאורה מהמסלול המרכזי של ההיסטוריה היהודית, נראים לגמרי שמחים בחלקם, ורואים בנו, הישראלים, את החיות המוזרות. בקוזגונג'וק הלזו, כשעולים במעלה רחוב איג'אדיה, נתקלים בבתי עץ מצועצעים כבתי ביסקוויטים של "עמי ותמי", שהיו בתים יהודיים והתרוקנו מדייריהם המקוריים. ברחוב צדדי אחד, רחוב בִּיגַ'אן (Bican), החזית מצביעה על יהודיותו של הבית: שנת ייסודו קבועה על המשקוף על פי המניין היהודי, תרפ"ג. וברחוב צדדי אחר, רחוב פֶרִיהַן אָבְּלָה (Ferihan Abla), שורת בתי עץ שהיו יהודיים לגמרי עד לא מכבר על פי המדריך של כרמי. החלונות הרחבים הפונים לרחוב מחופים בווילאות של תחרה בדגמים של שושנים. סקרנותי החרידה את הדיירת הזקנה שישבה מאחורי מסך התחרה. היא שלחה את המשרתת להציץ מי החצוף הטורד את שלוותה. המשרתת הסיטה את וילון השושנים וחייכה אלי. אמרתי: "אני עיתונאי", ומיד חזר אלי זכרון שיר של המשורר נאזים חיכמת. השיר מספר על רשל היהודייה, בתה החיננית של בעלת פנסיון שהמשורר העני שוכר בו חדר בקוזגונג'וק ו"בעלת הפנסיון ובתה רשל, רוקחות ריבת ורדים מצוינת… במסגרת המראה, גלוית דואר: נוף של העיר ניצה, כיסא, מיטה, שידה… החלונות משקיפים אל הים…" וכן הלאה ועוד כתב חיכמת על הפנסיון היהודי, שאולי זה הבית הזה ממש שאני עומד מולו? וגם אם לאו, זה די מפליא שספר שירים מרכזי של חיכמת, "נופים אנושיים", מביא מיד בהתחלה תיאור של הווי יהודי. וזה העניין בדיוק: מרכזיותה של היהדות באיסטנבול היא בחשאיותה! בהיותה דבר שעין רגילה חולפת על פניו בלי להתעכב, אבל מי שנשמה יתרה באפו חש את נוכחותה מתחת לפני השטח, מאחורי הקירות הגבוהים, שיש בהם שער נעול, וכאשר הוא נפתח, או־אז נגלה לפעמים מראה מרהיב עין, כגון בית הכנסת של שכונה יהודית סמוכה לזו שעכשיו תיארנו. שם השכונה הזאת הוא הַיְדַרְפָשָה (Haydarpasa). ברחוב אִיזֶטִין (Izettin) מס' 63 (לכאורה, מה הבעיה, אבל עד שגומרים לתעות בסבך הסמטאות החד סטריות של השכונה, הסבלנות של נהגנו היקר כמעט פוקעת) עומד בית הכנסת חמדת ישראל, שבו התחתנו סבי וסבתי הנ"ל, זו שבזכותה איסטנבול חרותה בי, בתחילת המאה העשרים. השם "חמדת ישראל", יש לדעת, רומז על שמו של הסולטן עבדול חמיד, שהעניק לקהילה היהודית את חלקת האדמה לבניית בית הכנסת. והוא יפה להפליא, הבניין, על נברשות הבדולח והקירות המאוירים בסגנון רוקוקו מזרחי. ופתח לנו את שעריו סלומון, הלא הוא שלמה, חייט יהודי כפוף גו, שהשביע אותנו לבל נצלם את המקום פן יבולע לו, אך לבסוף נעתר, ופתח לפנינו את ארון הקודש, והצצתי בכתרי הכסף. היה חרות שם, בעברית: "תרם נסים טרנטו". נכון, תולדות יהודי תורכיה הם תכופות תולדות הנדבנים היהודים שהיו רחמנים דיים לפזר את כספם לרווחת אחיהם העניים. ועל כן, במחווה לאחת המשפחות הנדבניות הללו, משפחה שסיפורה טרגי מאוד כפי שיתברר להלן, כמעט חובה לסייר ברובע גָלָטָה (Galata), אותו הגטו המקיף את המגדל בסגנון ונציאני שמתנשא על גדתו האירופית של הבוספורוס, מצדה הצפוני של קרן הזהב. ברובע גלטה רחשו חיים יהודיים עד לימי העלייה ההמונית לארץ, עם הקמת המדינה. כמעט הכל שם היה יהודי. על הכל חלשה בימי מפנה המאה שעברה משפחת נדבנים בשם קָמוֹנְדוֹ, שמייסדה המיתולוגי, אברהם קמונדו, בנה במורד התלול מגלטה אל קרן הזהב שכיית חמדה קטנה בסגנון אר־נובו: מערכת מדרגות הקרויה עד היום "מדרגות קמונדו", ששופצה לא מכבר בעזרת ממשלת גרמניה. וברחוב קוּצ'וּק הנדק (Küçük Hendek) הסמוך למגדל גלטה הקים קמונדו בתי מגורים ליהודים עניים, שהיום, כמובן, הם משכנות של יאפים. משפחת קמונדו היגרה לפריז. שם, בפאתי פארק בצפון פריז, הקים יורש המשפחה, נסים קמונדו, ארמון המפעים עד היום את כל רואיו. יורשיו שלו כבר נשלחו לאושוויץ, ולא נשאר למשפחה שריד. הארמון הוא היום מוזיאון עירוני ושמו מוזיאון נסים דה קמונדו (Nissim de Camondo). הנה עוד אחד המסלולים הנפתלים של הקשר האירופי לאיסטנבול. הוא עובר, כצפוי, דרך טרגדיה יהודית.
עצה מעשית: מרדף סתמי אחרי אתרים יהודיים באיסטנבול רק כדי לסמן לעצמך שהיית בהם עלול להיות לדבר מייגע, ממש כמו מרדף סתמי אחרי קתדרלות בצרפת ואחרי כנסיות באיטליה. הפתרון לכך הוא לקחת את המסלול היהודי כמסגרת כללית, ולהרשות לעצמך לסטות ממנו ימינה ושמאלה. ברובע חָסְקוי (Hasköy), עוד אחד מאותם הגטאות היהודיים לשעבר, שהיום נשאר מכל יהודיותו אולי רק מבנה מונומנטלי אחד,‐ בית הספר אליאנס ברחוב קוי־מֶכְּתֶפּ (Köy Mektep), שהיום משמש בית אבות יהודי; ברובע חסקוי, אם כן, הכרזתי פתאום באוזני מדריכנו הטוב סרקאן שנמאס לי. והלכנו אל משהו שלא היה בתוכנית, אל המוזיאון לטכנולוגיה, מוזיאון רחמי מ. קוץ' (Rahmi M. Koç Technology Museum), השוכן על שפת המים. מוזיאון ענקי המשכן מכוניות אספנות לדורותיהן, ומכונות תעשייה וקרונות רכבת ומטוסים ואוניות, והכל מודגם בשלל קולות ואורות צבעוניים לשמחת ילדים והורים, שכולם היו כמדומני תורכים, כי תיירים כמעט לא מגיעים למחוזות האלה. והייתי לרגע ילד בן שש כשפסעתי אל תוך קרונית ישנה של חשמלית שמוצגת באחד האולמות. הקו של החשמלית הוא מספר 20, קדיקוי־מודָה. וכשעולים לקרון, אות אלקטרוני מפעיל מנגנון שמקים רעש של נסיעה ומטלטל קמעה את הרצפה. וכמו במנהרת זמן החזירו אותי תחושת הטלטול והרעש אל ימי קיץ רחוקים, כשבחשמלית הזאת ממש, המזדעזעת וחורקת ומשמיעה קולות עץ ובחלונותיה וילונות בד בצבע בז', הייתי יורד עם סבתא, שגרה בקדיקוי, אל חוף הים שנקרא מודָה. אללי, ולחשוב שאני עתיק כמו הקרונית הזאת, אלא שעדיין אני מתגלגל איכשהו בחוצות, לעומתה, המשחקת בכאילו. ולחשוב שהיום הרחצה בחוף של מודה אסורה בגלל זיהום המים. ולחשוב שאיסטנבול היא לגמרי אחרת מזו שהיתה כששקקו בה חיים יהודיים, ודיברו בה שפות רבות, ולא היה ויכוח בעד או נגד אירופה. אירופה היתה שם בלי שום ספק. אז אגמור בהצדעה למשהו באיסטנבול שהוא ארכי־יהודי אך איש לא שם לב לכך. זה המוזיאון החדש־חדש, איסטנבול מודרן (Istanbul Modern), שנפתח בתוך חללי בית המכס הישן על גדות הבוספורוס, בתוך הנמל הישן ממש. זו התשובה המעודכנת לטייט מודרן של לונדון, או לאורסיי של פריז ולהמבורגר באנהוף של ברלין, כולם מוזיאונים לאמנות שהוקמו בחללים תעשייתיים נטושים. באיסטנבול מודרן, שחלונותיו משקיפים על נוף מרהיב עין של ים וצריחי מסגדים, ראיתי תערוכה מקיפה של תולדות הציור התורכי מתחילת המאה העשרים ועד היום. נו, טוב, מה יהודי בזה? ובכן כך: תולדות הציור התורכי לא היו נראות כפי שהן נראות אלמלא איש אחד שהיום כמעט נשכח שמו: זה היה ליאופולד לוי, צייר ומורה לציור שהוזמן במחצית הראשונה של המאה העשרים על ידי אתאתורק לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. ליאופולד לוי הביא לציור התורכי את צרפת – את האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם והקוביזם והפוביזם – הוא הצעיד את עולם האמנות הרדום של עיר הירכתיים הזאת בכמאתיים שנה קדימה, כל גדולי הציור התורכי חבים לו רבות. נכנסתי אל הספרייה של המוזיאון החדש ושאלתי אם יש להם חומר על ליאופולד לוי. הספרנית ידעה היטב מיהו ופתחה לפני ספר אחר ספר. צילמתי עליו חומר רב. איני יודע אם יש בעולם עוד ארץ שצייר יהודי אלמוני חולל בה מהפכה בציור, שמקבילה למהפכה הכמאליסטית בתחומי החיים האחרים. והצייר היהודי הזה מת, וההיסטוריה רצה קדימה, ואני, כמו אותה הקרונית הישנה של חשמלית שכבר בקושי פועלת, מתעקש לעשות קצת רעש כאומר: היי, פה היו פעם יהודים גדולים. הם היו, הרבה לפני איחוד אירופה, האירופאים האמיתיים. זִכרו אותם. |
בני ציפר, שליח "מסע אחר", יצא לשוטט ברחובות צדדיים ובשכונות נידחות באיסטנבול בעקבות יהודי העיר, שהיו האירופאים האמיתיים שלה זמן רב לפני שדובר על הצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי. "היו פה פעם יהודים גדולים", הוא מספר, ומבקש: "זכרו אותם!" עודכן 28.12.19 |
כדור פורח בקפדוקיה
Array
(
[area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 457
[name] => איסטנבול
[slug] => %d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 457
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 456
[count] => 57
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 456
[name] => תורכיה
[slug] => turkey
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 456
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 175
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )