טרק באלפים הצרפתיים – לבד בהרים

המשבר בא כבר ביום הראשון למסע. באותו יום הרגיש מנחם מרקוס שאולי עשה בעצם שטות כשיצא לדרך לבד וללא ציוד הולם. "אני הרי תמיד עושה שטויות, אבל מבוקרות, או לפחות ככה אני חושב", הוא אומר.

באותו יום, במעבר האלפיני הראשון, בגובה של 3,200 מטרים, לבד, ללא נעליים מתאימות, יתדות, חבלים או מוטות, הוא הרגיש לפתע מתח לא מבוטל. בלילה הקודם הזהיר אותו האחראי על בית ההרים שבו לן, בחור בשם מרסל, שהוא עושה טעות גדולה, שאסור לו ללכת לבד ובלי ציוד מתאים לטיפוס על קרח.

לעניין ההליכה הסוליטרית נגיע מאוחר יותר. עניין הציוד לא קשור לאידיאולוגיה מסוימת. "פשוט לא עלה על דעתי לקחת את הדברים האלו", מחייך מרקוס חיוך שובב, ולרגע אתה מאמין לו.

הקצב של אדם שהולך לבדו שונה מקצב ההליכה בשניים או בחבורה. "כשאתה לא לבד, הקצב יותר איטי. פה אתה מסתובב להגיד משהו, שם נקרע שרוך נעל ואתה נעצר לחכות. כשאתה לבד, התנועה קצת היסטרית, אתה קצת נלחם". מרקוס עלה ביום הראשון בצעדים נמרצים מגובה של 1,300 מטרים, מבלי לעצור ולהתרגל לאוויר הדליל יותר, עד לגובה של 2,700 מטרים. שם נעצר. האוויר היה קלוש, עננים כבדים כיסו את השמיים, והראות היתה אפסית. "הגעתי באפיסת כוחות, הכל היה מכוסה בעננים, חשבתי שאולי פיספסתי את המעבר, ואני בארץ זרה, לבד. הלכתי מאה מטר, התיישבתי לאסוף אוויר, עוד מאה מטר, עוד מנוחה. כשהגעתי למעלה, העננים התפזרו וראיתי לפני את המדרון – משטח קרח משופע. במפה היה כתוב A VERY HAZARDOUS AND HARD PASS ("מעבר קשה ומסוכן מאוד"). אבל את יודעת איך זה אצלנו, לא מתרגשים בקלות ממילים כאלו. HAZARDOUS? מסוכן? הם בטח מתכוונים שמזיעים שם קצת. ככה עמדתי שם, הסתכלתי על מדרון הקרח, ונתקפתי לרגע חולשה. חשבתי שאולי אני צריך לחזור. אבל מה אגיד למרסל – צדקת?".

בסופו של דבר לא חזר מרקוס על עקבותיו. תחילה גילה עקבות מטושטשים בקרח, זכר למטפסי הרים שעברו שם לפניו. אז שלף את הציוד היחיד שעמד לרשותו, סכין שווייצרית קטנה שהביא איתו לחיתוך נקניק. הוא נעץ עקבים בשקערוריות שבקרח, חיטט בשלג באצבעות עד שהגיע לשכבת הקרח הקשה, נעץ את האולר והתקדם הלאה. צעד אחרי צעד אחרי צעד ירד במדרון עם אולר כיס קטן. "פסיכולוגית, לפחות, האולר עזר", הוא אומר. "מאוחר יותר השתכללתי. ירדתי ליער, כרתתי ענף מעץ אשור, חידדתי אותו והוא שימש לי במעברי הקרח הבאים".

אין ספק שמנחם מרקוס אינו הטייל ההרפתקני המצוי. הוא איש מיושב בדעתו, בעל משפחה ועבודה אחראית. בתור הגיאוגרף של רשות שמורות הטבע ביצע מרקוס סקרי נוף בשישה אזורים בדרום הארץ – ובימים אלו הוא מסיים את הסקר השביעי, בהרי יהודה. כל סקר שכזה מצריך חודשים ארוכים של סיורים רגליים בשטח, שהוא מבצע בגפו. בסופו מניב הסקר ספר. כלומר, מרקוס עובד עכשיו על הספר השביעי שלו. את החופשה השנתית הוא מבלה בטיולים, בעיקר בהרים ובעיקר באירופה. "אחרי קרוב לעשרים שנה שאני מטייל, גיליתי שחוץ מהרי הטאטרה, שבגבול פולין-צ'כיה, אין רכס הרים באירופה שלא עברתי". אבל כששואלים אותו מה בדבר הרים אחרים, באסיה למשל, הוא דוחה את הרעיון בעדינות. "חברים שלי חזרו מנפאל מלאי התלהבות. אבל מה שמפריע לי היא ההתארגנות המייגעת עד שיוצאים לדרך. באלפים, עשר שעות אחרי שעזבת את הבית אתה יכול להתחיל ללכת: אתה עולה על המטוס בבוקר, אחרי ארבע-חמש שעות אתה מגיע ליעד ומתחיל ללכת, שום דבר לא עוצר אותך. טיול בהימלאיה מרתיע אותי. עד שמגיעים להודו… ואז אתה תקוע באיזה כפר ויש אוטובוס או שאין אוטובוס. המחשבה שאני עלול להיתקע יומיים במקום כזה גורמת לי התמוטטות עצבים. אני כבר מעדיף לשבת בבית".

לא תמיד מטייל מרקוס בגפו. בעבר חצה את האלפים האיטלקיים בחברת ידיד, הפעם יצא לבד. הטיול לבד אינו נעשה מתוך עיקרון, יספר לך מרקוס, אלא מתוך מציאות – הוא לא מצא שותף מתאים. אבל אין ספק שלטיול ביחידות יש קסם לא מבוטל עבורו. "לצאת לבד, יש בזה מידה של התמודדות, אולי הרצון לא להשתחרר מאווירה צבאית מסוימת. יש לנו, הגברים הישראלים, יחס אמביוולנטי לצבא: מצד אחד אתה רוצה למחוק את הקטעים הלא נעימים, ומצד שני יש רצון לתרגל מחדש מבצעים פיסיים".

"בעיקר, יצאתי לבד", הוא מודה ברצון, "כדי להוכיח לעצמי שאני צעיר. יש המתח הזה, של להסתדר לבד, להיות טרזן, אינדיאני. במסע באלפים הצרפתיים היתה עצמאות בלתי רגילה. גיליתי שאני יכול לחיות בתת-תנאים. אם אין, אז אין. כסף מאבד משמעות, פשוט לא צריך כסף, אתה לא כפוף למערכת, לא תלוי בתחבורה, בלוח זמנים. מה איכפת לך אם השעה ארבע, חמש או שש? כשאתה לבד, אתה קולט הרבה יותר טוב, מפתח תכונות חייתיות. לטייל לבד זה לא עיקרון אצלי, אבל זאת הנאה לא קטנה".

כשהולכים בחברותא אפשר לדבר, להתייעץ, לשתף אחרים בהרגשות ובמראות עוצרי הנשימה. כשהולכים לבד, אין עם מי לדבר. מרקוס צוחק כשאני שואלת אם דיבר עם עצמו. "לא, אתה לא מדבר עם עצמך. מקסימום, אתה שר שירים שאתה אוהב – זה הביטוי הכי קיצוני לאופוריה". ומה הוא שר שם, בלב האלפים, מוקף בקרחונים, עצי אדר ותרזה, יעלים ומרמיטות? "שירים של הדלתות", הוא עונה בלי להניד עפעף, "אני מאוד אוהב את ג'ים מוריסון".

עשרים יום ארך מסעו של מרקוס באלפים הצרפתיים, במסלול שחיבר את מון פלווּ (PELVOUX) בדרום (כשישים קילומטר דרומית מזרחית לגרנובל), עם מון בלאן בצפון. "שטח קשה", הוא אומר ביובש. 400 קילומטרים צעד, לפעמים בגבהים של 4,000 מטרים, כולל חציית קרחונים (ללא ציוד מתאים, כאמור), ימים שלמים הלך מבלי לפגוש בנפש חיה. בלילות ישן בבתי הרים נידחים, שהאספקה מגיעה אליהם על גבי פרדות או באמצעות מסוקים. החדר הכי אינטימי בבתי ההרים הללו, המתוחזקים על-ידי המועדון האלפיני הצרפתי, מכיל 14 דרגשים לשינה. את נעלי ההליכה משאירים בחוץ ובמקומם מקבלי כפכפי גומי. לפעמים מוצאים בית שכזה מלא עד אפס מקום, ואז מניחים את המזרון מאחורי המזווה או בעליית הגג. לפעמים הבקתה ריקה מאדם, ורק תיבה קטנה מבקשת מהמשתמשים לשלשל תרומה צנועה לתחזוקת המקום. היו ערבים שבהם בילה מרקוס בגפו בבית ההרים. גם בלילות שפגש מטיילים אחרים ושוחח איתם על מסעות, טיפוס הרים וחצי האי סיני ("מדהים עד כמה מטפסי ההרים האירופיים מתעניינים בסיני"), העדיף לא להצטרף לארוחות הערב הדשנות שהאחראי על המקום מבשל למעוניינים – מרקים, בשר, תפוחי אדמה ויין. במקום, במשך הטיול כולו התקיים מרקוס מ"מזון המילוט", שכפי שהוא קורא לזה, שהביא איתו מישראל: קרקרים, אבקות מרק ותה, מתוגברים בגבינה צהובה ובנקניק שקנה בדרך. "לא הייתי זקוק לאוכל", הוא אומר במפתיע. "אני מטבעי גרגרן גדול, נורא אוהב לזלול. בדרך כלל, גם אם אני לא אוכל, במחשבה אני מנגב צלחות חומוס. אבל כשאתה לבד, אתה לא משתעמם לרגע. אתה כל כך עסוק כל הזמן, מתכנן מה יהיה, סופג אינפורמציה, עד שאתה לא נותן את הדעת לאוכל. עד עכשיו אני אוכל הרבה פחות ממה שאכלתי לפני הנסיעה".

את שאלת ההיגיינה האישית פתר מרקוס בדרך מקפיאת עצמות: "בבתי ההרים אין מקלחת, לעיתים השירותים הם פשוט בורות באדמה. ואתה לא יכול ללכת בלי לדאוג להיגיינה שלך. אז אין ברירה, אתה מנער את עצמך, חורק שיניים וקופץ לאגמים בדרך. המים צלולים, נפלאים, אבל הקור נוראי – גושי קרח צפים מסביבך. אתה קופץ פנימה, יוצא, מסתבן, קופץ שוב פנימה ויוצא. פיתחתי לי גם טכניקה של כביסה: כל יום כיבסתי את הבגדים של היום הקודם ותליתי על הזיזים של התרמיל, שיתייבשו בדרך". כי אם חשבתם שלקח איתו כמות גדולה של בגדים לדרך – טעות בידכם. את המסע הרגלי הסבוך הזה עשה מרקוס כשבתרמילו שישה פרטי לבוש בלבד: זוג מכנסיים ארוכים, שני זוגות מכנסיים קצרים ושלוש חולצות טריקו.

לב אירופה זה כאן
המציאות המודרנית טפחה בפניו יום בהיר אחד, וזאת היתה "הפתעה קשה מאוד". בעודו הולך לבדו בשבילי ההרים הפראיים הסתכל למטה ועיניו חשכו. "ראיתי את טין (TIGNES), כפר שעליו קראתי פעם במסע אחר, ומהכתבה הצטייר לי כמין מקום חלומי באלפים. והנה ראיתי מקום שמאוד לא מצא חן בעיני. התאווה להפיק כסף מהאלפים מדהימה: מגלחים מדרונות מעצים כדי לעשות מסלולי סקי, כל המדרון מכוסה ברכבות כבלים, רעש המנועים עצום, הנחל מלא בסחף מעבודות עפר, ובמקום המים הצלולים של האלפים, זורמים שם מי קקאו. והכי גרוע – בלב האלפים החליטו לבנות מגרשי טניס, ריבועים ריבועים אדומים ועליהם עשרות אנשים בלבן משחקים טניס. הלכתי על הרכס מעל למקום הזה והרגשתי נעלב.

טין, אולי יותר מכל מקום אחר, מדגים עד כמה עדין האיזון בין הפראוּת האלפינית, הטבע המדהים והעצום הזה, לבין אתרי נופש מאוכלסים ועריה הגדולות של מרכז אירופה. רגע אחד אתה הולך בארץ בראשית טוטאלית, וברגע הבא אתה חוצה עמק שבו עוברת רשת רכבות אדירה המקשרת את ליאון עם טורינו.

הקירבה הזאת, של מרכזים עירוניים מתועשים להרי האלפים, היא בעוכרי ההרים. "האלפים לא מספיק מבודדים", אומר מרקוס. "יש שם נוכחות מסיבית של אדם, וכמובן, בעיית הגשם החומצי חמורה מאוד. כל הסחר היבשתי של אירופה מתרכז באלפים. רכבות, משאיות דיזל הפולטות כמויות אדירות של פיח, תעשיות – כל זה הורג בהדרגה את האלפים. העצים נאכלים על-ידי הגשם החומצי. מומחים מעריכים ש-80 אחוז מהעצים ביער האלפיני כבר חולים. העץ נחלש, וכאשר יבוא החרק או הווירוס העץ לא יהיה מסוגל להתמודד".

בכל זאת, למרות הקירבה לערים, האלפים הצרפתיים עדיין פחות מפותחים מהאלפים האיטלקיים, היכן שטייל מרקוס בשנה שעברה. "יש בצרפת שמירה אמיתית על הטבע וכנראה שגם אכיפה רצינית של החוק". באמצע הדרך גילה מרקוס שלטי עץ המזהירים שאסור ללכת עם כלבים, אפילו לא קשורים ברצועה ("כדי לא להפחיד את היעלים", הוא מנחש). אסור להשליך פסולת ואסור לקטוף פרחים. הקנס על העבירה האחרונה יכול להגיע עד 300 דולר. "מצד המטיילים יש יחס עצום של כבוד לנוף", הוא אומר. "תראי, אצלנו בארץ כולם מגיעים לכל מקום. הילד אומר, 'אבא, המורה סיפרה על עין גדי'. ומייד מגיעה כל המשפחה לשמורת עין גדי. וכשהוא משליך שם קופסת סיגריות ואתה מעיר לו הוא אומר: 'למה מה? היא היתה ריקה'. שם, בצרפת, היתה לי הרגשה שאופי האוכלוסייה המטיילת שונה. אתה פוגש שם אנשים שבאמת מתעניינים בדברים שאתה מתעניין בהם". את השבילים, כמו את בתי ההרים, באלפים מתחזק המועדון האלפיני הצרפתי (CAF – CLUB ALPIN FRANCAIS), אירגון של מתנדבים הפועל ללא כוונת רווח.

מסע כומתה לצד רכבלי הסקי
היום הקשה ביותר מבחינה פיסית במסע באלפים היה לקראת סופה של הדרך. באותו יום חצה מרקוס את המון בלאן. "המון בלאן הנחיל לי אכזבה גדולה. חשבתי שכמו גיבור אטפס על הפיסגה הגבוהה ביותר באירופה, אבל כשהגעתי וראיתי את המדרון מכוסה ברכבות כבלים, נראה לי פתאום מגוחך להילחם על פיסגה שכל פקיד יכול לעלות עליה ברכבל".

באותו יום צעד יותר משלושים קילומטרים בשטח הררי מפרך. היום היה אפור וגשם דקיק שהלך וגבר ירד ללא הרף. זה היה הרגע שאפילו למרקוס נראה כל העניין חסר טעם. "אמרתי לעצמי, זה כבר ממש מסע כומתה, לא טיול". ואם להמשיך בדימוי הצבאי, חסרה היתה לו אותה קריאת עידוד כדי לזקוף גב ולהמשיך הלאה. שפוף ומדוכדך נכנס לאחד הכפרים. הרחובות ריקים מאדם – מי יוציא אף החוצה ביום סגרירי שכזה? לפתע, מראשו של בניין שמע קול. אדם במעיל גשם עמד על הגג ותיקן רעפים. "הוא הסתכל עלי וקרא 'הלו?', כשהנהנתי בראש, הוא הרים ידיים למעלה ואמר, 'חזק ואמץ!'. זאת היתה זריקת אדרנלין, זקפתי ראש והמשכתי ללכת עוד שלוש שעות בלי להרגיש את הגשם". בסופו של אותו יום נח לו מצד אחד אגם ז'נבה, כמו ים גדול ושקט, ובצד השני "צף" בתוך אד רכס המון בלאן.

המסע בן שלושת השבועות הסתיים בהליכה פסטורלית בין כפרים קטנים, בשדות חיטה. "פתאום הרשיתי לעצמי לשבת כמו פריץ", הוא מחייך, "ולשתות יין לבן עם עוגה". אז גם שחה את השחייה הראשונה האמיתית שלו, לא סתם טבילה חטופה במי קרח. היה זה באגם ז'נבה שבו אומנם המים קרירים, אבל לפחות לא קפואים. מרקוס נכנס לאגם ולפתע הרגיש שהוא מתחיל לטבוע. "הרגשתי שאני לא יכול להזיז את הידיים והרגליים. עד אז לא הייתי מודע לאיזו אפיסת כוחות הגעתי". רק לאחר דקות אחדות הצליח להתאושש ולשחות.

ואיך הוא מסכם את המסע הבודד הזה? "ימים אחדים לאחר מכן טסתי בטיסת בוקר מפריס לתל אביב. להפתעתי גיליתי שמסלול הטיסה עובר בדיוק מעל הדרך שעשיתי. במשך עשרים דקות מעכתי את האף אל החלון. יכולתי לזהות את כל מעברי ההרים, האגמים והקרחונים. מצד אחד, זה היה נפלא. מצד שני, אמרתי לעצמי, לעזאזל, אני עשיתי את הדרך הזאת בעשרים יום, והנה אפשר לעשות אותה בעשרים דקות".

מסלול ההליכה באלפים הצרפתיים
יום 1 – תחילת ההליכה בכפר שנקרא לה שפל בעמק גודמאר, 60 קילומטרים דרומית מזרחית לגרנובל (LA CHAPELLE EN VALGAUDEMAR). לינה בבית ההרים קסביה בלאן.

יום 2 – עמק ג'וברני (GIOBERNEY), קרחון ג'וברני, קרחון פילט (PILATTE), לינה בבית ההרים פילט.

יום 3 – שמורת האלפים אקרן (ECRINS), עמק טור (TOR), לה ברארד (LA BERARDE), עמק אטאנקון (ETANCONES), לינה בבית הרים שאטלרה.

יום 4 – עלייה למעבר קאבאל (CLOT DE CAVALES), קרחון קאבאל, אגם פאבה (PAVET), עמק רומנש (ROMANCHE), מעבר ארסין (COL D'ARSINE), עמק טאבוק (TABUC), מונטייה לה בן (MONETIER LE BAIN).

יום 5 – מעבר רוש נואר (COL DE ROCHE NOIR), מפל פונטקובר (FONTCOUVERT), בית הרים ריקו (RICOU).

יום 6 – אגמי ל'אראמון (L'ARAMON), פסגת לק בלאן (LAC BLANC), מעבר ואלו (VALLON), עמק אנטרואט (ENTROITE), מעבר אנטרואט, לינה בבית ההרים "הר תבור".

יום 7 – הר תבור, עמק שארמה (CHARMAIX), מודאן (MODANE).

יום 8 – מעבר בארביה (BARBIER), אגם פלאן ד'אבאל (PLAN D'AVAL), רכס ונואז (VANOISE), לינה בבית ההרים ארפון (ARPONT).

יום 9 – לרגלי קרחון שספורט (CHASFORET), עמק לס (LEISSE), אגם לס, קרחון גרנד מוטה (GRAND MOTE), עמק פאלה (PALET), לינה בבית ההרים פאלה.

יום 10 – אגם גרסה (GRASAZ), בית הרים פוּרי (POURRI).

יום 11 – אגם מוטון (LAC DE MOUTONS), המעבר הגדול, קרחון טוריה (TURIA), יער רונה (RONAZ), העיירה לה פרה (LE PRE), עמק איזר, בורג סן מוריץ.