בדמיונו או בנפשו של כל אחד מאלה שקשרו את חייהם בנופים של הארץ הקטנה והמיוסרת הזו, יש בוודאי פינה אחת או שתיים שבלי כל סיבה הגיונית וניתנת להסבר, דווקא הן המסמנות עבורו תמצית של מרחב גדול שהעין לא יכולה להקיף בבת אחת והרגליים לא יכולות לגמוע אפילו בכמה ימים. אזהרה: הטיול בשמורת טבע מחוץ לשעות המוכרזות אינו חוקי אחת הפינות האלה שלי היא ה"פרסה" הלבנה של נחל נקרות. אולי משום ששם נחשפתי בראשונה לניחוחם של עשבי המדבר בחורף ולאד המיתמר מן האדמה בחרבוני האביב. שם האזנתי לראשונה לשקט הסמיך של המדבר, המדוד בין צווחה של עורב לחבטת הכנף השורקנית והמבוהלת של הקורא במנוסתו. שם, זרוק על הקרקע מתחת לסלע מצל, עם תרמיל כבד ומימייה מתרוקנת, למדתי את ההבדל השקט בין אוושתם של עצי השיטים ושיחי הרותם, לבין החריקה של מדרך הרגל על חצצי האפיק; מין קול כזה, שאפשר לעתים למשש בידיים באותה הצלחה מדומה של זה שמנסה לנצור בזכרונו את צורתם המדויקת של העננים הנמלטים מעל המדבר. לפי שכל אלה נפסדים עם השנים בהן אתה לומד עוד ועוד, נותר בסופו של דבר הזיכרון שנכלם מעט בשולי הדרך ונדחק אל פינת התחושה העמומה, מעין "דז'ה וו". כך אני בא בשערי היופי של נקרת הנחל, שנקרא פעם בפי הבדווים "וואדי א-סיך", ומשמעותו אכן היא "נחל הנקרה". מצד אחד מערה, ומהצד השני גושי סלעיש בו, בנחל נקרות, פינה קטנה; כולה נקיק צר אחד חלק ובוהק, שבתחתיתו לכודות כמה גומות של סלע לבן. מערה גדולה נפערת בדפנו של הנחל מצד אחד של הנקיק, ומצדו השני מוטלים גושי סלע ענקיים – בולדרים בלע"ז – מלוא הרוחב, כאילו מישהו רב מידות הטיחם בערבוביה גדולה באפיק, לחסום בהם את מרוצתם של שיירות החמורים והגמלים בימי קדם ואת זו של רכבי השטח בני ימינו, ולסנן אל אפיקו של הנחל את החפצים באמת בפינה יפה של הנגב.  שביל החלב מעל נחל נקרות יש פעמים שחורפי הנגב משלחים נדי מים חומים וגועשים באפיקים, הם נושאים איתם חצץ ושיחים וחיות שנטלו מהן החיים וקצף רב. אז, אם עובר שיטפון כזה בנקיק הנקרות, גומות הסלע הלבנות הלכודות באפיק, קולטות את הזרם בשטפו ומותירות בקרבן מזער מן המים שדוהרים הלאה אל הערבה ואל כליונם. בשוך המהומה, מצטללים מי הבריכות והגבים ועינם ירקרקה ומרצדת, וזהרורים של אור מלטפים את הסלעים מעל המים, ליטוף קטן, רועד ועוד אחד ועוד, עד בוא הצל המכסה באדרתו האפורה את הנקיק ומותירו לצינתו. יש פעמים שחורפי הנגב צחיחים כאדמתו ומשלחים בה סילונות של אור, שמלהטים את הסלעים ומייבשים את חצצי האפיק. אין בגבי הנקיק טיפה של מים ולובנו מסמא עיניים, עד שנגללת אדרת הצל והצינה שהיא צוררת בכנפה. פינה זו של הנקרות שייכת רק להולכים ברגליהם, שעל כן רק רגליים יכולות לדלג מעל מחסומי הסלעים הגדולים עד המקום שבו נחל רמון פורץ את קיר הסלע העצום של המכתש, פוער בו פער שמשני צדדיו משורטטים באלכסונים גדולים, לוחות ענק של סלעי המסד ממסגרת המכתש, והמתבונן בה מרחוק או ממרומים, יראה בה צורות שיניים ענקיות או קשקשים על גבו של דרקון ארוך. נחל רמון עולה מעט בשיפוע הבא מעמקו של המכתש, ובמרחק של כלום מחיבורו אל נחל נקרות הגדול, הוא מתכסה בירק ובעצים, משל חזיון תעתועים הוא; שהרי ממשלת הירק והעצים רחוקה מאוד מכאן. כל יופיו בשממתו הקשה העשויה משלל צבעי הקשת ומכל גוון ובן גוון, שבין לבן לשחור ומנומר ברצועות של אדום ובכתמים של צהוב וחום וכתום ומה שביניהם. הירוק הזה, זועף כירוק של מדבר – סביב בריכות קטנות ופלגים צלולים, כבארץ חלומות אחרת – דוקר במסמרות חדות את החומדים אותו. המים של עין סהרונים נובעים בין חצציו של נחל רמון וסלעיו והם כאבן השואבת לצמחים, אך אוי לטובל בהם פניו, כי מלחם יסמא את העיניים ויעקצץ את עורו של הטועה. אין הם לרוויתו של ההולך ואף לא למילוי כליו, והחוגג את מליחותם הוא כאמור הסמר, שככל שימלחו המים כך יוריקו חודי מסמריו כשל פרוות הדרבן.  שמיים זרועים כוכבים מעל נחל נקרות הפראים חוזרים למדבר אותו חמור בר, שגודלו כשל סוס, פראי מאין כמוהו, מהיר חימה ותאב קרב. זכרים שבהם נלחמים אלו באלו בשיניים, בבעיטות ובמכות הפרסות, וכולם חבולים ושרוטים, נשוכים ומרוטים. המתבונן בהם מקרוב רואה שכל חלקת עורם היפה שעינו כעין החול, פצע וחבורה ומכה טרייה ואין בהם מתום. הקימו גדרה על חלקת הסמרים ושיחי המלוח של עין סהרונים, והביאו פראים ופראיות לכאן מן ה"חי-בר" שבערבה, ששם הוא המקום בו מגדלים את החיות הנדירות שהובאו ברוב עמל וטורח מארצות רחוקות, ומשעובר זמן וגרעין הרבייה ב"חי-בר" מתחזק וגדל, מוציאים ממנו אל הנגב הגדול את מה שהתכוונו. כך הביאו את הפראים לגדרה כאן ולעוד מעיינות עתירי מלח וסמרים במקומות אחרים בשולי הערבה, ומשחלף זמן והפראים הראו סימנים ברורים שהם חיים בטוב, פרצו בעבורם את הגדרה והם שבו לשוטט במרחבי המכתש. היום הפראים נעים ונדים בכל הר הנגב, ואף לירדן הגיעו בשיטוטיהם והם פרים ורבים כמצופה ושמחת החוקרים רבה, כשמחתם של חובבי החיות ממש. הגללים וטביעות הפרסות בבוץ שליד המעיין, הם הסימן שחמורי הבר האלה עדיין פוקדים את המקום, שותים מן המים המלוחים, רומסים בשמחה את הגדר הזרוקה ונושכים בעליצות רבה זה את זנבו של זה. לי בכל זאת שמורה פינה חמה אל מערה אחת קטנה, בסתר סלעי החסימה של "פרסת הנקרות". מצעה חול רך, היא מוגנת מרוחות קרות בחורף, היא מחביאה את נוכחות הפולש האנושי מפני אדוני הממלכה הזאת, חיות הבר. ויותר מכל, היא מקום נפלא להקים קן אוהבים. איך להגיע? שביל "כחול" מסומן באפיק. אפשר להגיע בכל כלי רכב לחניון, ליד מצד דקלים בלב מכתש רמון. |