טיול ג'יפים בחורף מושלג

הנוף של קפדוקיה, הכפרים של יוון ההררית, מעברי ההרים. כולם יפים. אבל יש מי שמעדיף לטייל בהם דווקא בחורף. ושיהיה שלג. בשנים האחרונות מחפשים הג'יפאים ריגושים חדשים, גם ביוון ובתורכיה. יותר ויותר אנשים נוסעים לטיולי ג'יפים דווקא בעונת החורף – חלק מהמקומות בהם מטיילים בקיץ מתאימים גם לטיולי חורף. הכל בהתאם למגבלות מסוימות: ניסיון המשתתפים, נסיעה בקבוצה, תנאי מזג האוויר. נפגשתי עם שלושה ג'יפאים מנוסים – אבינעם ארבל, אודי ארבל ונורית טל – שמעדיפים דווקא תנאי מזג אוויר קיצוניים – לשיחה קצרה על שלג, טיולי ג'יפים והמלחמות שבדרך. השלושה משתייכים לחבורת "המשוגעים של ארבל" (על שמו של אבינעם, המנוסה שבחבורה), המטיילים יחד באופן קבוע בארץ ובחו"ל. 15 איש (בעיקר גברים) בני ארבעים־חמישים מרכיבים את הגרעין הקשה של קבוצת אוהבי האתגר. וקשה זו לא סתם מילה (וגם לא משוגעים).

"הטיול הראשון שלנו היה בפברואר 2000 להרי הטאורוס", מספר אבינעם. "ביום השני הגענו למעבר אימג'יק (Imecik), שגובהו כ־1,800 מטר. השלג הגיע לגובה מטר, מטר וחצי. זו היתה הפעם הראשונה שהתמודדנו עם שלג, ולא הצלחנו לעבור אותו. היינו צריכים לחזור. נסענו חמש שעות והדלק הולך ואוזל. והג'יפים התחילו להיתקע, הגענו עד טיפת הדלק האחרונה לקמר (Kemer)", הם אומרים.

אז התחילה האהבה לשלג. "למה התאהבנו בשלג? כי זה עולם אחר. השילוב של נופים לבנים, דחיפות וגרירות. אין את זה בארץ". לטיול הבא במרכז יוון הם כבר הגיעו מוכנים. הביאו איתם אתי חפירה מהבית. שיהיה.

קפדוקיה בחורף | צילום: דובי טל

שלג טרי וג'יפאי מנוסה
יש להם גאוות יחידה, וקודים משלהם. "לתת בגז", למשל. אבל בסך הכל, הם אומרים, הם לא נוסעים מהר. נהנים מהנוף. עוצרים להפסקות. אוכלים מרק. "מסניפים את השלג", אומרת נורית.
באיזה גובה של שלג אפשר לנסוע?

"אם הג'יפ מזוּוד כמו שצריך (עם שרשראות שלג לארבעת הגלגלים), אפשר לנסוע גם על שלג בגובה שלושים־ארבעים סנטימטר. אבל רק כשזה שלג טרי.כשהשלג טרי יותר קל לנסוע". מלבד שרשראות לגלגלים, צריך גם אנטי פריז (נוזל לרדיאטור שמונע מהמים לקפוא), וכששוכרים ג'יפים צריך לוודא שיש בהם חימום. בכל מקרה חייבים לצאת לטיול כזה עם מכונאי, מדריך מנוסה וחלקי חילוף למיניהם. ואם נוסעים בשלג, חשוב שיהיו אנשים שמבינים בנסיעה בשלג, כי אחרת אפשר להתהפך וליפול לתהום. אסור לצאת לבד (גם שני ג'יפים זה מעט מדי). אחרת זה מסוכן.

כל אחד יכול?
"קודם כל צריך להיות 'ג'יפאי'. להיות איש שטח. לדעת לקראת מה הולכים. לחפש את הריגוש. זה לאנשים שאוהבים את זה, לא מפחדים מקור ולא מפחדים להיתקע. צריך לרצות להגיע לאיזשהו מקום ולהגיד, את המקום הזה אנחנו עוברים, לא משנה איך". זה לא מתאים לכל אחד, הם אומרים. "מגיעים לטרמינל ויוצאים לשבוע מילואים".

באזור מעבר אימג'יק. הג'יפים לא הצליחו לעבור ולא היתה ברירה אלא למשוך אותם בידיים | צילום: אודי ארבל

מעל העננים, בתוך הבוץ
בטיול הבא, במרכז יוון, הגיעו למעבר אגרפה (Agrafa). "עברנו את הגובה של העננים וראינו את העננים מתחתינו. הכל היה לבן. טיפסנו עד שהגענו לשפיץ של ההר". הם חשבו שאם הצליחו להגיע למעלה (ברוורס – החלק האחורי של הג'יפ גבוה יותר), לרדת לא תהיה בעיה. ישבו לאכול צהריים (לא מתחילים לרדת לפני שאוכלים). "התחלנו לנסוע ולא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. וזה היה כמעט מלחמת עולם. נסענו עוד רבע שעה והגענו למפולת שלג על הדרך. אי אפשר לחזור אחורה. לא היתה ברירה אלא לפַנות. התחלנו לפנות עם האתים. והרוח דוקרת. אז חייבים לזוז, כי אם עומדים הרוח דוקרת כמו מחטים וקר, אבל כשעובדים לא מרגישים את זה". אחרי שעתיים בערך סיימו לפנות. וכשעבר הרכב הראשון, ששימש מעין מפלסת שלג, אפשר היה להמשיך. "כבר חשבתי שאנחנו הולכים לישון שם", הפטיר אבינעם.

שאלתי אותם על רגעי פחד. כתשובה הם דיברו על האתגר, על הרצון לנצח, פחד כמעט לא הוזכר. הזכירו את הרטיבות והקור. "אבל אלה חוויות של בדיעבד. שבוע אחרי שחוזרים שוכחים את כל הלחצים. החוויות נותנות את הדלק". עד הפעם הבאה.

בטיולים הבאים היה גם בוץ ("אנחנו לא מתנגדים לשחק קצת בבוץ", אומר אודי) ופילוס דרך אל הכפר התורכי מאדן (Maden) שתושביו היו נצורים כמה ימים בגלל השלג, וגם מפגש עם שוטרים תורכים מקומיים שרצו לתהות על קנקנם כשטיילו בקצ'קר בשלכת (האזור יפה במיוחד בנובמבר, אז משתלבים הרי הקצ'קר הלבנים באדום־כתום של השלכת).

אחר כך הם אמרו, "כשיהיה שלום עם סוריה זה יהיה נהדר. למשל הנסיעה שלנו לאדנה. אם היה שלום היינו מגיעים יותר מהר עם רכב. היינו מגיעים לשם תוך יום".