טוטם אינדיאניים – כבר לא טאבו

צוללת בריטית חדשה בשם "טוטם" (Totem) נשלחה ב־1944 לקרבות של מלחמת העולם השנייה. הידיעה על השקת הצוללת החדשה הגיעה אל כמה גברות קנדיות, שהיו פעילות בוועד למען החייל הקנדי, והן החליטו לתרום לצוות הצוללת קמיע – טוטם אינדיאני. הן פנו לצ'רלי סיימון, אחד מגלפי הטוטמים

אחת הטכניקות שבה משתמשים גלפי טוטמים מודרניים היא התזה עדינה של חול (grain blasting), כדי לחשוף את העץ במלוא הדרו | צילום: פאט קריימר

הידועים בקנדה, והוא הכין בשבילן טוטם קטן. עמוד העץ המגולף נתרם לצוללת בטקס מרשים שנערך במזרח קנדה.

כדי להגביר את תחושת הביטחון של אנשי הצוות, נאמר להם שהטוטם ישמור עליהם מכל רע, ושכל עוד הוא יוצב בצוללת, היא תשוב לנמל הבית. ואכן, במהלך כל תקופת המלחמה לא קרה ל"טוטם" דבר, ואנשיה חזרו תמיד בשלום. ב־1965 מכר הצי הבריטי שלוש צוללות לחיל הים הישראלי, בהן את "טוטם", ששמה שונה ל"דקר". חיל הים הישראלי סירב להצעת הבריטים לקחת את הקמיע.

האם בכך טמון ההסבר להיעלמותה של הצוללת? צ'רלי סיימון אינו משוכנע בכך. פגשתי אותו בבקתת עץ קטנה בעיר דאנקן (Duncan) שבמערב קנדה, רכוב על גזע אדיר של עץ ארז, מגלף אותו בסבלנות. קשיש אינדיאני, בן שבט קאוויצ'ן (Cowichan), המתקרב לגיל 80, עם מעט שיניים בפיו, חגורת גב נגד שיגרון וחוש הומור נפלא. סיימון זכר שגילף מתנה עבור הגברות הנחמדות ב־1944, התרגש לשמוע על גורל "דקר", אבל אמר: "רק האדם הלבן מאמין שלטוטמים יש כוחות. אם לא כן, לבנים עשירים מאריזונה לא היו מזמינים ממני טוטמים שישמרו להם על הבית".

אינדיאנים בשירות התיירות
לא במקרה חי צ'רלי סיימון בעיר הקטנה דאנקן, שבדרום־מזרח האי ונקובר
(Vancouver). עד לפני זמן לא רב, היתה לעיר רק סיבה אחת לגאווה:

"ציפור הרעם" (Thunderbird) בפסגת אחד מעמודי הטוטם בפארק סטנלי, ונקובר. זהו עיט בעל כוח רב, כולל היכולת לחולל ברקים ורעמים, ואחד הסמלים המזוהים ביותר עם הטוטמים של האינדיאנים במערב קנדה | צילום: טל גליק

מיקומה בראשיתו של הכביש הארוך ביותר בעולם, Trans Canada Highway – 7,821 קילומטרים של אספלט, המתחילים במערב קנדה ומסתיימים במזרח המדינה, בניופאונדלנד (Newfoundland) שבאוקיינוס האטלנטי. אבל ב־1986 הבזיק במוחו של ראש העירייה רעיון. הוא הזמין לעירו כמה אמנים אינדיאנים, גלפים של עמודי טוטם, במטרה להפוך את דאנקן ל"טוטם־לנד", בירת הטוטמים של קנדה. והוא הצליח.

התמוטטותה של תעשיית העץ בפרובינציית קולומביה הבריטית, השוכנת לחוף האוקיינוס השקט במערב קנדה, הביאה את הממשלה המקומית להמר על משאב רווחי יותר – תיירות. ובאתגר הכלכלי הזה, כל הכלים לרתק ולמשוך את התייר המזדמן כשרים, לכן הניחו בצד אפילו את הוויכוחים עם התושבים הוותיקים של האיזור, האינדיאנים (ראו "מסע אחר" 91). שני הצדדים זקוקים לתיירים, והאינדיאנים יכולים להציע משהו שיש רק להם – רומנטיקה ומסורת.

חוף האוקיינוס השקט של מערב קנדה נחקר על ידי האדם הלבן רק מאמצע המאה ה־18; ערים ענקיות כמו ונקובר הוקמו רק בסוף המאה ה־19; כמה מסורת יכולה תרבות כזאת להראות לעולם? לעומת זאת, די לראות את ההתלהבות שבה מצלמים התיירים את עמודי הטוטם של האינדיאנים בפארק סטנלי (Stanley) היפהפה שבוונקובר, כדי להבין את הפוטנציאל הטמון בתרומתם הייחודית.

העורב מגלף מסכה של זאב
בכל חנות מזכרות במערב קנדה אפשר למצוא טוטמים קטנים מפלסטיק משובח או פותחי בקבוקים עשויים ברונזה פשוטה, מעוצבים בצורה של טוטם. מצד שני, המוזיאונים הרציניים של מערב קנדה, וגם מרכזים קהילתיים ובתי חולים, מתהדרים בטוטמים שהם יצירות פאר אמנותיות.

מי שיכול קונה מאמן אינדיאני עכשווי עמוד טוטם בגובה של עשרה מטרים ויותר, שגולף מעץ ארז. מי שיכול יותר, כמו המוזיאון האנתרופולוגי של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, אוסף ומשקם טוטמים עתיקים, עמודי ענק

בצילום, משנת 1900 בערך, שחזור של דמויות שהשתתפו בטקסי קבורה קדומים יותר, מהסוג שעליהם דיווחו אנשי ספינות הסחר ואלה שמיפו את החוף המערבי של אמריקה בסוף המאה ה-18. כאמנות ממוסדת, הטוטמים הם תוצר של המאה ה-20 צילום: B.C שירותי ארכיון

המתנשאים לגובה של עשרות מטרים, בהם כאלה שננטשו בתחילת המאה בכפרים אינדיאניים עזובים לאורך החוף. שיא השיאים בתחום נרשם בשנת 1995, עת גולף עמוד הטוטם הגבוה בעולם, המוצב כיום בגאווה, על 56 המטרים שלו, בעיר ויקטוריה
(Victoria).

בניגוד למה שראינו בעשרות סרטים הוליוודיים וקראנו בספרי המערבונים של קרל מאי, טוטמים אינם, ולא היו, נחלתם של כל האינדיאנים באמריקה הצפונית. טוטם הוא מאפיין ייחודי של שבטי האינדיאנים מחופה הצפון־מערבי של יבשת אמריקה – ממדינת וושינגטון בארצות־הברית, דרך מערב קנדה והאיים הגדולים הסמוכים לחוף, ועד אלסקה.

בסדנה לגילוף טוטמים ואביזרי פולחן אינדיאניים, שנערכת בפארק קפילאנו
(Capilano), עשרים דקות נסיעה ממרכז העיר ונקובר, פגשתי את יון דֶק קֶן־יית' ("העורב עם הכנפיים הפרושות"), העונה גם לשם האמריקאי וויין, מגלף מסכת פולחן מחתיכה של עץ ארז. וויין הוא בן לשבט טלינגיט (Tlingit), שמוצאו באלסקה, ואת אמנות הגילוף הוא למד מדודיו מצד אמו. מגלפי טוטמים לעולם יירשו את אמנותם מצד האם, והמסכה שהוא מגלף תאפשר לספר את סיפור השבט שלו, שגם אותו שמע מאמו. זאת תהיה מסכה של זאב, בעל החיים שאליו "שייך" השבט של האמן.

לדברי וויין, האינדיאנים מגלפים טוטמים ומסכות כבר אלפי דורות, מאז הגרסה האינדיאנית למבול. וויין הוא ללא ספק גלף טוטמים מוכשר, אבל מתברר כי אינו בקי במיוחד בכל הקשור למה שעומד בבסיס האמנות של גילוף הטוטמים, ועוד פחות מכך בהיסטוריה של העניין.

אדמה, טקסים, צפרדעים ודובים
בחדר צפוף ומבולגן במוזיאון האנתרופולוגי של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, יושבת פרופ' מרג'ורי הלפין – אשה לבנה ומבוגרת, הנחשבת לאחת המומחיות הגדולות בעולם לנושא הטוטמים האינדיאניים. מדבריה עולה כי גילוף הטוטמים לא הצליח לחמוק מגורלה של התרבות האינדיאנית כולה במפגש עם האדם הלבן.

"אמנים אינדיאנים נוטים אמנם לייחס את אמנות גילוף הטוטמים לראשית ההיסטוריה", אומרת הלפין בעצב, "אבל למעשה, הטוטמים התקיימו תקופה קצרה מאוד. הם הופיעו רק בסוף המאה ה־18, האינדיאנים הפסיקו לגלף אותם בשנת 1874 בקירוב וחזרו למלאכה רק במחצית המאה הנוכחית. האמן הרציני הראשון שגילף טוטם בגודל מלא במאה ה־20 היה רוברט דיווידסון

פרט מעמוד טוטם שגילף ביל הולמס, אנתרופולוג ואמן החי בסיאטל, ארצות-הברית. מתברר כי גילוף הטוטמים לא הצליח לחמוק מהגורל של התרבות האינדיאנית כולה במפגש עם האדם הלבן | צילום: ג'ק פארסונס

משבט היידה (Heida). הוא עשה זאת בסוף שנות השישים, אחרי כ־80 שנה שבהן לא גולפו טוטמים, והחזיר לחיים מסורת אשר הפכה לאופנה, וכיום עוסקים בה עשרות אמנים".

למה הם הפסיקו?
"זה חלק מהסיפור הטרגי של האינדיאנים באיזור. הטוטם קשור לטקס מיוחד, והממסד הנוצרי בקנדה של אמצע המאה ה־19 ראה בו טקס אלילי ואסר בחוק על הקמת טוטמים עד שנת 1951. מאחורי האיסור עמד הבוז שחשו המיסיונרים כלפי הטקס, שבו רוקדים, שרים ומחלקים מתנות במשך שבועיים. זה לא התאים לתפיסה הוויקטוריאנית של התקופה, שדגלה בחריצות ובעבודה קשה".

מהו מקור הטוטמים ומה עמד מאחורי הטקס?
"אנו חושבים שלאינדיאנים היתה כבר לפני מאות שנים מעין 'הצהרה מונומנטלית' של סיפורי מסורת משפחתית ושל סמלי משפחה. היו אלה ציורי קיר ענקיים, שצוירו על בתי העץ של האינדיאנים. העדות הראשונה לקיומם של עמודי טוטם היא מסוף המאה ה־18, והיא הובאה על ידי המגלים של החוף המערבי [ג'יימס קוק הגיע לאי ונקובר בסוף המאה ה־18]. כאמנות ממוסדת, הטוטמים הם תוצר של המאה ה־20. אין שום עדות ארכיאולוגית לקיומם של טוטמים עתיקים יותר.

"כאן צריך לסייג ולומר, שאחת הסיבות לכך היא העובדה שהטוטמים עשויים מעץ שנרקב ואין לו סיכוי לשרוד שנים ארוכות באקלים לח. צריך גם לעשות עוד עבודה ארכיאולוגית רבה, אבל אנו משוכנעים לגבי הקביעה שלנו מסיבה פשוטה – אי־אפשר לגלף בדייקנות גזעי ארז ענקיים בלי כלי עבודה ממתכת, והאינדיאנים של החוף המערבי הכירו את המתכת ולמדו עליה רק עם הגעת האדם הלבן".

מה מסמל הטוטם עבור האינדיאני?
"הטוטם הוא למעשה ה'שלט' של המשפחה. דומה מאוד למה שסימלו שלטי האבירים בימי הביניים באירופה. השלטים האלה היו בבעלותן של משפחות שונות. כאשר עמוד טוטם מגולף על ידי אמן ומוצב רשמית במקום מסוים, בטקס רשמי ומרשים שנקרא פוטלץ' (Potlatch), הוא מספר את סיפורה של אותה משפחה ומעביר אותו הלאה. למעשה, הוא מקשר בין הדורות הקודמים, אבות אבותיה של המשפחה, לבין הדורות הבאים. בסופו של דבר, הטוטם הוא דימוי של בעלותם על האדמה".

מותר להעביר טוטם ממקום למקום?
"בהחלט. צריך להבין שזו היתה תרבות ללא כתב, ולטוטמים היה תפקיד של חוזה על האדמה. תרבות הטוטמים התפתחה פה, באיזור הזה, מסיבה

טוטם בדרום אלסקה, גבול קנדה. לטוטמים היה תפקיד של חוזה על האדמה, ותרבות הטוטמים התפתחה באיזור זה משום שכאן חיו ביישובי קבע אינדיאנים עשירים, שהתפרנסו מדיג, ציד וסחר בפרוות. אין טוטמים אצל אינדיאנים נוודים צילום: דובי טל

פשוטה: בני השבטים האלה היו האינדיאנים העשירים ביותר באמריקה הצפונית. הם חיו על דיג, ציד וסחר בפרוות, ולכן גם היו יושבי קבע באיזור. אין טוטמים בתרבויות של אינדיאנים נוודים, רק בקרב האינדיאנים של מערב קנדה".

לטוטמים היה תפקיד פשוט של הכרזת בעלות על הקרקע?
"לא בדיוק. הגדרה נכונה יותר היא שהטוטם משמש לקבלת 'אישור' מצ'יפים אחרים, על כך שהצהרת הזכויות של השבט אשר הקים את הטוטם אכן נכונה, מקובלת. בטקס חנוכה של טוטם חדש, היה נעמד אחד הצ'יפים ואומר: 'הסיפור הזה שמסמל הטוטם נכון, שמעתי אותו סיפור מדודך הזקן…'.

"את הטוטמים היו מגלפים בעיקר כאשר צ'יף מסוים נכנס לתפקידו. בכמה מהשבטים היה מקובל שהצ'יף מקים טוטם זהה לטוטם הקודם, ובאחרים – הצ'יף החדש היה חופשי להקים טוטם חדש לגמרי. עד 1860 בקירוב, היו בשבטים השונים אמנים, שמלאכתם היחידה היתה גילוף טוטמים. הצ'יף והאמן היו יושבים יחד ומשוחחים כיצד יגולף הטוטם לפי צורכי הצ'יף".

ומה מסמלות החיות השונות המגולפות על הטוטמים?
"כיום, חיות שונות מופיעות על כל מיני טוטמים. זה היה שונה אצל שני השבטים שהתמחו בעבר בגילוף טוטמים. שבט היידה [מאיי המלכה שרלוט] ושבט טלינגיט [מהגבול עם אלסקה] השתמשו בגילוף עורב, צפרדע, דוב, בונה, זאב על פי חלוקה לשבטים – הזאב לשבט הזה, הדוב לשבט אחר. העברה של סמל החיה נעשתה על ידי צד האם של הצ'יף. הוספת סמל אחר נעשתה רק אם התחתנו עם אדם משבט אחר".

האם הטוטמים נחשבו מקודשים?
"לא במובן שאנו רואים קדושה. הם סימלו זהות, אבל לא התפללו אליהם. מצד שני, לחיות שגולפו על עמודי הטוטם יש משמעות מיוחדת. הן נחשבות התגלמות רוחנית של אותה חיה. הטוטם כאילו אומר: לפני דורות רבים היה לאבות אבותי מפגש עם רוח של עורב…".

עוד טיולים בקנדה

תודת המערכת ללשכת התיירות הקנדית בישראל ול"Air Canada" על עזרתן הרבה בהפקת הכתבה.