טג'יקיסטן – הממלכה הסוגדונית האבודה

בחלומות המסעות הוורודים ביותר שלי לא חלמתי שאגלה אי שם בהרי מרכז אסיה עם שלכאורה נעלם מההיסטוריה. כותבי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון מספרים על הסוגדינים, עם שחי בהרים אדירים שפגש במסעות כיבושיו. שנתיים לקח לאלכסנדר מוקדון להכניע אותם, אלא שבמהלך הזמן הזה הוא הפך לאחד מהם, ואף התאהב ונישא לאחת מבנותיו, רוקסנה.

ממלכת סוגדיה (Sogdia) השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצאה בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן. עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם, הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון. בתוכו זורם נהר זרפשאן, שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פוריה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

אזור הרי הפאן בטג'יקיסטן מושך אליו בשנים האחרונות מטיילים הבאים לעשות טרקים בנופי בראשית

ההתיישבות הראשונה בעמק היתה כנראה בסרזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור. על פי הכתבים הפרסיים הקדומים, העמים ההודו-אירופאים הגיעו לאזור לפני כ-3000 שנה מארץ אגדית בשם אריאן. בין אותם עמים שהתיישבו באזורי ההרים הגבוהים היו הסוגדינים, בעוד שבעמקים התיישבו הבקטרים שייסדו את בקטריה, בפרס הסמוכה התיישבו האיראנים ובהודו – הארים. כולם היו חלק מברית עמים קדומה, שהאמינה בנביא זרתוסטרא.

הסוגדינים הפכו חלק מהאימפריה הפרסית הקדומה, זו של אחשוורוש ממגילת אסתר, ולאחר מכן ארץ מארצותיו של אלכסנדר מוקדון. עם התפוררות השליטה היוונית הפכו לחלק מהאימפריות של הקושנים (עם מונגולי ששלט במרכז אסיה), ההונים הלבנים ועוד ממלכות מבוזרות אחרות שהיו בנויות על דרכי הסחר הפורה בין מזרח למערב (מה שנקרא דרכי המשי). מפעם לפעם הן הגיעו לעצמאות, וכך היה במאות 7-6 לספירה, עת הקימו ממלכה עצמאית חזקה ובעלת תרבות מתקדמת. מתקופה זו נשארו שרידים של ערים, ארמונות, ציורים, פסלים וכתבים. סמרקנד היתה אחת מעריהם החשובות, אבל בירת הממלכה במאה ה-7 היתה פנג'יקנט (Penjikent), שנמצאת כ-80 ק"מ ממזרח לסמרקנד.

ציור סוגדי בפנג'יקנט

בזמן שכל ארצות העולם נכנעו בפני צבאות המוסלמים שעלו מחצי האי ערב, הצליחה פנג'יקנט להחזיק מעמד כמאה שנים נוספות בהנהגת שושלת מלכים, שתחילתה בתקופה הפרסים האחמנים (המאה החמישית לפני הספירה). תמונותיו האצילות של המלך האחרון, Divashtich, מופיעות על קירות הארמון המלכותי. לסוגדינים הייתה מסורת של ציורי פרסקאות נהדרים שכיסו את קירות הבניין. בשנת 722 נכנעה העיר האדירה והמלך ברח להרים, לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג על ידי הערבים, אך כנראה שזה לא כל הסיפור.

ליד פנג'יקנט ישנם הרים אדירים, המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעיתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה עשו פליטי פנג'יקנט את פעמיהם. שם, בין ההרים הגבוהים, במקומות שאין אליהם גישה, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את הדת ואת המסורת העתיקה. על פי סיפורים שעברו לאורך הדורות מאב לבן, מי ששלט עליהם היה המלך הסוגודיני האחרון. ואכן, במשך מאות שנים המשיכה להתקיים התרבות העתיקה באזור עמק יגנוב (Yagnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדינית. תושבי העמק שמרו על מנהגי דת האש וחיו צורת חיים שיתופית מיוחדת בכפריהם המבודדים, שהיו מנותקים משאר העולם במשך כמה חודשים בכל שנה על ידי השלגים הכבדים.

אגם בהרי הפאן

אלא שמה שהיה טוב כנגד המוסלמים במאה ה-8 לא הספיק בשלהי המאה ה-20. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשטג'יקיסטן היתה עדיין חלק מברית המועצות, עשרות אלפים מתושבי עמק יגנוב הועברו בכפייה לאזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) בכדי לשמש כפועלים בקטיף הכותנה. הטרגדיה האנושית הזאת היא גם טרגדיה אתנית והיסטורית.

יצאתי עם זוגתי למסע בטג'יקיסטן בכדי לגלות את סודותיה של המדינה הזאת, שללא ספק היא המרתקת והיפה במרכז אסיה. לאחר שבוע בהרי פמיר ובדושנבה הבירה, יצאנו לגלות את סודותיהם של הרי הפאן. זהו יעד אידיאלי לטרקים ולאחרונה החלה להתפתח כאן תיירות קיץ ברכבי שטח, שבמסגרתה ישנים בבתים של מקומיים. ההרים מפורסמים באגמי הטורקיז הנהדרים שלהם, שבהם משתקפות הפסגות הנישאות, חלקן חשופות ומצוקיות, אחרות מכוסות יערות ערערים דלילים וכרי דשא. האגם המפורסם ביותר הוא איסקנדר קול (Iskanderkul) על שמו של אלכסנדר הגדול, שעל פי האגדה נהג להירגע לצדו. מרחק כמה שעות נסיעה בג'יפ מאגם זה נמצא עמק יגנוב, שהוזכר לעיל.

הדרך אל הכפר. הבתים המקומיים בנויים מאבן ועל גגותיהם ערמות של חציר

עשינו את דרכנו בין קירות סלע אדירים, תלויים מעל נקיקי נהרות, אל העמק הנסתר. לאחר שעברנו בקניון אדיר, שבתוכו זורם נהר היגנוב, בדרך עפר מטורפת, הנוף נפתח ומצאנו עצמנו בעמק רחב ובו מדרונות מתונים, שעליהם שרידי כפרים ושדות חקלאיים. מסביב נראו פסגות מושלגות, ופה ושם נגלו סימני חיים.

לאחר שחרור טג'יקיסטן מהשלטון הקומוניסטי החלו היגנובים לחזור אט אט לעמק האהוב ולחדש בו את חייהם ואת המסורת. רועה שפגשנו בדרך כיוון אותנו למקום בו נוכל לפגוש את "זקני הכפר", אלו שיודעים את ההיסטוריה. הדרך התפתלה לה בין גבעות ומעל צוקים, על פני מדרונות ובעמקים, כשמדי פעם נראו שרידים של כפר נטוש. היגנובים נהגו לבנות בתים מדורגים במדרון, מחוברים זה לזה כך שיצרו מעין מבוך סגור, שבו אפשר היה לבלות את חודשי החורף, לעבור מבית לבית מבלי לצאת לקור הגדול ולשכן שם גם את החיות. זהו המשך של מסורת הכפרים בפרס האחמנית, שיא האימפריה הפרסית, עת מרכז אסיה היתה חלק אינטגרלי וחשוב מהאימפריה.

גשר על נהר היגנוב

לאחר כשעה וחצי של נסיעה הגענו לקצה הדרך, אל בניין מודרני יחסית, שהתברר כמרכז מקומי, ולצדו מגרש חניה מעפר עם שיירת חמורים. מכאן והלאה אפשר להמשיך רק ברכיבה על חמורים, והגשר הצר על הנהר לא הותיר מקום לספקות. לשאלתנו, הסבירו לנו שהאדם שאותו אנחנו מחפשים נמצא בכפר שנראה למרחוק. התחלנו במסע רגלי, שהזכיר לי מאוד את הטרקים בהימלאיה. עברנו בגשר חבלים את הנהר הגועש וטיפסנו על המדרון. לאורך הדרך היו פזורים פה ושם בתים מבוץ, שהיו מכוסים בערמות חציר ענקיות שכמו קברו אותם. אישה עדרה בבוץ ויצרה לבנים לבנייה, היא נופפה לנו לשלום והזמינה אותנו לתה, אבל אנחנו רצינו להגיע למעלה.

בכניסה לכפר קידמו את פנינו ערימות גדולות של גללים מיובשים, משל היו החומה הסינית… הכפר עצמו היה גיבוב של בקתות, מבוך פנטסטי של מדרגות, חצרות, בתים ומעברים, וכולו נראה כחלק טבעי מהמדרון. בראשו היה בית מעט יותר מודרני ולשם שמנו פעמינו. הכניסו אותנו לחדר אורחים שבו שטיח שעליו ישנים ואוכלים.

זקן הכפר. מהיחדים שעדיין זוכרים את השפה הסוגדינית

את פנינו קיבל זקן הכפר שהעלה זיכרונות מימים עברו. הוא סיפר על ילדות מאושרת ואז מעבר כפוי אל שדות הכותנה הארורים בעמק. העבודה היתה קשה וקוטלי המזיקים גרמו לו לחלות. כשהתפורר הקומוניזם הוא חזר לכפר, אוויר ההרים עושה לו טוב, "תראו אותי! בן 84", הוא אומר בגאווה. יש לו כמה כבשים ופנסיה קטנה, שממנה הוא מתקיים, הילדים שלו חיים בדושנבה, טוב להם שם והם כבר לא יחזרו לכפר. הוא מהיחידים שעדיין זוכרים את האגדות, המסורת והשפה הסוגדינית. לבקשתנו, שר לנו שיר בשפה העתיקה. המעגל נסגר, הממלכה העתיקה חיה וקיימת גם היום בהרים הגבוהים של טג'יקיסטן.

בתמונה הראשית: מנופי הרי הפאן בטג'יקיסטן

לקריאה נוספת:

		טרמז – אלכסנדריה של אוזבקיסטן טיול בדרום אוזבקיסטן, בעיר טרמז ובעמק האמו דריה שעל הגבול עם אפגניסטן, מוביל למחוזות נידחים, לא מוכרים ולא מתוירים, בעקבותיה של ממלכה עתיקה ומשגשגת