חניבעל ופילי הקרב – בין דמיון ומציאות

יש מקום באמצע העולם התרבותי, הכי תרבותי שאפשר לחשוב עליו. אפשר לאכול שם עוגות עם קרמים ולהגיד כל היום תודה רבה ובבקשה, אבל יש לו למקום הזה גם צדדים, שבזמנו ריגשו את כותב השורות האלה ריגוש כה רב, שעד עצם היום הזה הוא מנסה לשמור על קשר של קיימא עם אנשים ואירועים שונים במסלול ההליכה, ואפילו אין זה טיול נועז לאמאזונס או לפסגות ההימלאיה, אין הוא נופל מהם בעצמתו.
הכל מתחיל בכתב חידה:

שפתו הייתה קרובה לשפת עבר, למרות שקרא וכתב יוונית שוטפת. הוא נולד במבצר האדיר על שפת המפרץ שמול המגף, ממנו בא על עמו כובש אכזר ושנוא. בליבו נשבע לשנוא את כל דוברי הלאטינית, על אף שבאופיו דמה להם יותר מאשר לבני עמו. נערותו עברה עליו בבטיקה האגדית שחולקה בין ארצו לבין אויביה. בבגרותו החליט לכפות את רצון מולדתו על האויב, למרות ההפסד במלחמה, ועל-אף שהצבא שהקים לצורך כך, היה קטן מצבא האויב. הוא יצא למסע המלחמה המוזר בתולדות העמים אל לבה של ארץ האויב. במשך שש-עשרה שנים שהה על אדמת האויב ולא נחל אפילו מפלה אחת. על סף הצלחתו, ולאחר שכבר נחל תהילת עולם הצליחו מתנגדיו מבית להחזירו הביתה, ומשהגיע ומצא את האויב בשעריו החליט שמוטב להיכנע לאויב שאותו הביס שש-עשרה שנים רצופות.
מסיבות פוליטיות שונות הוא מת שבע מרורים ואכזבה, עיוור בעינו האחת, מובס וכושל בארץ זרה ורחוקה מביתו, ממנו נעדר 35 שנים רצופות. התמוטטותו היתה הגורם הראשון במעלה להופעת אויביו בשערי המזרח, ובדיעבד הביא חורבן מולדתו הבוגדת גם לחורבן קרובתה – ממלכת יהודה.

התשובה, כמובן, לחידה זו היא – חניבעל. אין בכך רבותא היום. עבור מי שלימדנו היסטוריה בזמנו, היה חניבעל "עוד גנראל" שהפסיד מלחמה מול רומא. גם שמעון בר-גיורא הובס וגם בודויקה מלכת הברטונים, בעצם מי לא?
לפני אלפיים שנה ועוד קצת, כולם אכלו את הקש האיטלקי הזה. לא כמו היום, שעד שלא גונבים לך את הארנק בתחנות הרכבת של רומא, אתה משוכנע, שהאיטלקים הם אספסוף זולל ספגטי, עם רב ראשי פולני, ושארצם היא מוזיאון אחד גדול. וכך, כמובן, גם לגבי השאר. חוץ מאתנו יש עוד מישהו בעולם שיודע מיהו שמעון בר-גיורא? האם, למעט כמה אנגלים הלומי בירה, יש מישהו בעולם ששמע על בודויקה הברטונית? באחריות – אף לא אחד. אבל כל העולם התרבותי יודע מי זה חניבעל וכולם גם קצת אוהבים אותו, בתור מי שעשה צרות לרומאים יותר מכל אחד אחר לפניו, בטרם שתה את הרעל שהמיתו. רק בעיה קטנה אחת הטרידה אותנו. כיצד זה הצליח התוניסאי הזה לקחת מאות פילים וללכת אתם ברגל מספרד דרך שוויצריה, ואחר כך לטפס אתם באלפים ובסוף לרדת לאיטליה עם המעט שנותר לו מהחיות הגדולות והמסוכנות האלה, כדי להפחיד את הרומאים.
אנחנו היינו מתים לדעת מה הוא עשה שם אצל האיטלקים האלה במשך שנים, כשוונציה עדיין היתה שלולית עכורה ובלי אף גונדולה וגלריה אופיצי עוד לא היתה אפילו בתכנון, ואפילו מיכאל אנג'לו הוא סיפור ששייך למאות שנים אחר-כך.

על שבילי עיזים במדבר יהודה שמענו, גם על שבילי חמורים בנגב, ואפילו הלכנו בעצמנו בכאלה. מה שלא היה ברור לנו לחלוטין זה, כיצד מסתדר פיל בשוויצריה, והאם, וגם איך, מסתדרים השוויצרים המטורפים לניקיון עם ערמות הגללים הענקיות שמשאיר אחריו פיל בינוני למדי. גם השתגענו מסקרנות לדעת איך בדיוק נראה "שביל פילים". לצורך העניין נסענו גם לקניה, במקום שלכל הדעות יש פילים, ואז רק התחזקה בנו המחשבה שפיל באלפים זו ממש בעיה. עם פיל יכול לעבור שם, אמרנו, אז אנחנו צנצנת. בלשכת התיירות של לוצרן שאלנו אם ראו פילים בסביבה, וכמעט שהסתבכנו בגלל זה עם המחלקה לבריאות הנפש של הסטרילים האלה. הסתבר שאף לא שוויצרי אחד מסוגל להעיד בשבועה שראה פיל עובר מתחת ליונגפראו או שגור פילים נראה יונק בצל המטרהורן.
לא נראה בשום פנים שההיסטוריונים רימו. הרי אז עדיין לא היו עיתונאים רודפי סנסציות שיסלפו את העובדות. לאור זכרונותינו אשר נשאנו בלבנו מימי בית-הספר, נראה גם שהמורה שלנו להיסטוריה שהיתה מיובשת כמו דף בספר טלפונים – לא יכלה לרמות. גם ההומור שלה היה חי ותוסס כמו אותו דף, ולא הגיוני שהיא חמדה לצון אז בקשר לפילים ולחניבעל. התהפכנו על משכבנו בלילות במשך כמה שנים, והמחשבה על הגנרל שמג'בלע באלפים עם עשרות אלפי לוחמים ועם פילים, תחמושת ומרכבות, סוסים ושאר אביזרי לחימה – העיקר עלינו ולא נתנה לנו מנוח.

הלכנו לראות את הפירנאים של ספרד ושל צרפת. גם בסביבה ההיא עבר חניבעל. זה בעייתי, קשה עם תרמיל וגאזיה, לא צריך אפילו לסחוב פיל שם כדי להבין את זה, מספיק נקניק. בעייתי אבל יפה, ובכל זאת אפשרי. בסוף גם נהנים ומתייחסים להרפתקה כאל דקות נפלאות של חוויה. הלכנו גם אל הרי היורה שבין צרפת ושוויצריה. שם זה באמת הרבה יותר קל. מה גם ששם מדברים רק צרפתית, ומשום שאנחנו לא דוברי השפה הזו היינו צריכים למהר ולעבור אותם מהר. אחרי הרי היורה ירדנו לעמק הנהר רון. אותו נהר גדול העושה דרכו לים התיכון, תוך שהוא יוצר את אגם ז'נבה. היה קל מאוד. גם יש לנו בן-דוד שעוזר להסתדר.
כל האמור לעיל נכון עד לרגע בו הגענו לאלפים אצמם, ושם עברה הצמרמורת בגבנו. חומת שיני סלע לטושות וציפורני קרח התרוממו מעלינו, ולנו נדמה שהנזיר (הר מונך) כאילו מפסיק לרגע לפזול אל הבתולה (היונגפראו), ושניהם כאילו שולחים מבטים מופתעים בנו ובתרמיל הגב האדום והענק שתחתיו התחבאנו, ורוחות מקפיאות שנשבו מהקרח לכיווננו לחשו לחישת בדיקה כזו: "שוב אתם כאן, הים-תיכוניים הנודניקים האלה עם פילים?" נשבענו על המקום שלמרות גודלו של התרמיל, אין לנו אפילו זנב של פיל. רק באנו לביקור נימוסין אצל הבן-דוד השוויצרי, ורק בטעות הכנסנו כמה מפות טופוגרפיות של האלפים לתוך עטיפות ניילון ובכלל לא באנו עם פילים ולא נלכלך את השבילים. רק פיקניק, זה הכל. ההרים עשו ודאי קונסוליום, ובו השתתפו פיץ ברנינה, וווילדשטרובל ומונט-בלאן, ובמו אזנינו שמענו את רוח הקרח לוחשת: "או-קי, או-קי, מעכשיו יש לכם שבועיים לטיול. אפילו לא דקה יותר. ובלי פילים. מספיק היה לנו מהם כבר. והפיל הראשון שנראה – אנחנו גומרים אותו, כמו שגמרנו את אלה של הקרוב שלכם – חניבעל, שעלה עם כמה עשרות וירד בצד השני עם שלושה בלבד, וגם אז היו על תקן של חתולים מרוב מאמץ וגועל נפש".
הבנו את הרמז, ובלילה כשאף אחד לא ראה הוצאנו את הפיל מהתרמיל ונשארנו עם ציוד קמפינג בלבד. הכל נהיה קל יותר בבת אחת. גם היה לנו ברור לחלוטין שחניבעל השתמש בהליקופטרים. היום, אחרי שלמדנו את העניין, ויודעים שאין איש מהחוקרים שיודע היכן עבר הגנראל שתום-העין את האלפים ועדיין זו חידה ללא פתרון, אנו מרגישים הרבה יותר טוב.
אולי מה שעברנו ברגלינו, שהתייבלו שם על טרשים וקרח, לא היה בדיוק המסלול של חניבעל וגן החיות האפריקאי שלו, אבל אנחנו משוכנעים שהצורי הזה היה סומך את שתי ידיו על המסלול. עובדה: עלינו וגם ירדנו בצד השני ונשארנו בחיים.

המסלול הרגלי, שבחרנו לזכרו של חניבעל, התחיל במקום שאילו הגנראל היה מכיר אישית, ספק אם היה מתאמץ להמשיך לאיטליה. מי שמגיע לקאנדרשטג צריך להיות מטורף אמיתי כדי לעזוב אותה למען מלחמה.
עמק של קרחון שהיה ואיננו, הרים תלולים מכוסים ביערות שכל הפיות והגמדים היו חוגגים בהם, בתים לבנים וגגות רעפי צפחה כהים, שהם בסיס יציאה לכמה עשרות שוויצרים חדורי רגשות נימוס מנופח, וכל שיוצא להם מהפה הוא "הממם", זאת כמובן בתנאי שהם מאוד מתרגשים. יש כאן גם תחנת רכבת בקצה של מסילה שחודרת אל ההר בניקבה, ממנה היא מגיחה אחרי יותר מעשרים ק"מ בכפר שנקרא גופנשטיין. זה לא היה בשבילנו וכנראה גם לא בשביל חניבעל. ידענו, אחרי קאנדרשטג, היה מין אינמקום כזה קטן מעבר לשיני הסלע הכהות ולשונות הקרח של באלמהורן. נקודונת בשם הוקנאלפ. לא שיש שם מי יודע איזה ניסים ונפלאות אלא שהדרך משגעת, ואחרי שהעין התרגלה לפינוק של קאנדרשטג ולאחר שהצטיידנו ברקיקים כיאות לגיבורי חיל על תקן של פילי מלחמה נמצאנו פוסעים במעלה העמק אל היער, וממנו עוד יותר גבוה אל האחו האלפיני, ומשם אל טור שיני סלע בולטות בליטה הגונה אל השמים. ועוד בטרם גמרנו לקלל את האינדיאנים שלימדונו לעשן טבק – ניצבנו על גבוה שמים וארץ ולבנו פחד ורחב: מימין שן הקרח של ווילדשטרובל משמאל האייגר ולפניו הגוש האדיר של היונגפראו.
לשונות הקרחונים בוקעות מבין ניבי סלעיהן, גולשות אל העמקים ונעלמות מעל היערות. והיערות – הפחד השחור של הרומאים ושל לוחמי קרתגו מגבול הסהרה, משכן אפל היאה לשדים ורוחות (מהסיפורים) ודובים וזאבים (מהמציאות), וכולם יחד עוטרים-מסתירים את עמק הרון, הוא ה-וולה הנודע, ועוד רחוק מאד לפנים, ניצב סבא מונט-בלאן ומשמאלו מתחדד, קצת עקום, פלא אלפיני נוסף – הוא המאטרהורן.

בקיצור, מסדר כמו צבאי של כל אלה שידענו כבר, כי לא אהבו את חניבעל ואת פיליו, ושבגללם, ורק בגללם, הלך הגנראל עם עשרות טנקים מניפי חדק ומטלטלי אוזניים, וירוד ירד אל מישורי איטליה שמעבר לענקי הסלע והקרח עם שלושה שקי ענק אפורים נטולי שמחת חייים, שאפילו העכברי מהבדיחה המפורסמת לא היה מהסס אז ללבוש את בגד הים שלהם.
שבועיים בין חוד לחוד – ומאלף לאלפ, ולמי שלא ברור העניין: אלפ פירושו אפר, אחו, שקע של מרעה טבעי בגבהי ההרים מעל היערות. מידת הנשיאה שלהם בפרות מוכרת זה דורות, וקבוצות קבוצות של בעלי עדרי בקר שוויצריים חילקו אותם בינם לבין עצמם למען לא יריבו. לשם מעלים את העדרים בימי הקיץ למראה, נותנים להם שם "גוד טיים" במשך חודשיים, והופ, חזרה לרפת שבכפר מיד עם בוא רוחות הסתיו.
ובינתיים, בעוד הפרות מעלות גרה, מוסיפות שומן ומרבות בייצור חלב ושאר מוצריו, יושבים בעלי הבקר או הרועים השכירים בבקתותיהם האלפיניות, עסוקים בלייצר גבינה וחמאה ושמנת, לזלול פירות מיובשים, לאפות לחם ולהכין ריבות, ומה שהכי משמח – הם גם יכולים להיות עסוקים בלארח ארחי-פרחי כמותנו שנופלים עליהם בבוקר קיצי אחד ושואלים:
"ראיתם אולי את חניבעל ופיליו כאן בסביבה?"
הם, כמובן, לא מבינים בכגון דא דבר וחצי דבר, אבל הם כן מבינים בלהאכיל ולהשקות ולתת פינה לישון באסם, על החציר.
ומשאנו ישובים שם בבקתת האלפ בחברתו של אחד מלכיור ושואלים שוב משהו על חיילים נושאי שריון ורומח ושאר בוקי-סרוקי, הוא מתחייך האינטליגנט, ועם הפרצוף שלו המזכיר את פרתו האהובה "פריצי", שמעלה גירה על הר סמוך, הוא אומר: "זה שוב אתם הלא נורמלים מהים התיכון. נכון?"