כאשר ראתה סבתי רנה את ציורי הראשונים בחינה, היא אמרה לחרדתי "חְסומה!", מלה מרוקאית לתיאור משהו לא יאה ולא נאה: בושה! יהודים לא אמורים להעלות קעקוע על בשרם, גם אם קעקוע החינה הוא בעצם עיטור שיורד מעצמו כעבור שבוע־שבועיים. למרוח קצת על הידיים בטקס חינה זה בסדר, אבל קישוטי עור? חסומה! כדי להסיר את גזירת החסומה של סבתי התחלתי ללמוד את הנושא, לאסוף חומר ולנבור בשורשים, תרתי משמע. התברר שמדובר באמנות עתיקה מאוד, עוד מימי מצרים העתיקה. בחפירות ארכיאולוגיות בקברי הפרעונים התגלו ממצאים שמתארים שימוש בחינה כחלק מתהליך חניטת המתים. העדויות הקדומות ביותר לשימוש בחינה על גבי הגוף נמצאו על מומיות מצריות בנות יותר מ־5,000 שנה, ומהן עולה שהמצרים הקדמונים נהגו לצבוע בחינה את השיער ואת ציפורני הידיים.
השימוש בחינה היה נפוץ בכל רחבי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית, ומשם עבר לחלקים אחרים של אפריקה ואסיה, כנראה עם התפשטות האיסלאם במאה השביעית ובמאה השמינית לספירה. מספרים שאפילו הנביא מוחמד נהג לצבוע את שיערו בחינה. להודו היא הובאה כנראה על ידי השליטים המוגולים (המוסלמים) בסביבות המאה ה־12, ושם היא נקראת מהנדי (Mehndi).
בכל מקום התפתחה מסורת עיטורי חינה מקומית שונה מעט, אך הבסיס לכולן היה משותף. קעקועי החינה הם בדרך כלל צורות גיאומטריות, כנראה בגלל האיסור המוסלמי (והיהודי) על ציור דמויות אדם. בעולם הערבי אהבו דגמים גדולים של פרחים וצמחים על הידיים והרגליים, בהודו נהגו לקשט בדוגמאות מעודנות דמויות תחרה, ואילו באפריקה העדיפו צורות גיאומטריות זוויתיות יותר והשתמשו בחינה שחורה, שנוצרה כתוצאה מתוספת של שמנים ומינרלים שונים, כדי להלום את העור הכהה. במרוקו מרבית העיצובים גיאומטריים והמוטיבים הפופולריים הם העין והיד – הכוח להגן והכוח להרוס. טקסי הציור נחשבו עבודה מקודשת שנעשתה על ידי נשים, שהעבירו מדור לדור מתכונים, דגמים וסמלים, בעיקר סמלי פריון והגנה מפני רוחות רעות ועין הרע. כפי שקרה לא פעם לאמנות עממית של נשים, נדחקה אמנות זו לשוליים ושרדה ללא תערוכות ותיעוד פורמלי. רק בשנים האחרונות התעורר העניין באמנויות מסורתיות כתופעה תרבותית שראויה לתצוגה במוזיאונים.
בעשר השנים האחרונות מסתמן מהפך. קעקועי החינה נעשו פופולריים מאוד גם במערב, בעיקר בארצות הברית. שם פועלים שפע של מועדוני קעקועים בחינה, יש כנסים מקצועיים, מגזינים ופורומים באינטרנט. בניגוד לקעקועים הרגילים, קעקועי חינה הם עדיין תחום נשי בעיקרו. אבל עכשיו הסלבריטאיות ומכתיבות האופנה בעולם המערבי הן אלה שמייצגות אותו: הזמרות מדונה וביורק התקשטו בקעקועי חינה, וכך גם השחקניות קתרין דנב, ליב טיילר, דרו ברימור ודמי מור ואפילו שרי בלייר, אשתו של ראש ממשלת בריטניה. לא בן יום חדרו קישוטי החינה מהשוליים אל לב הקונצנזוס. את התרומה העיקרית תרם הגל האתני ששטף את המערב בעשרים השנים האחרונות והביא איתו שלל השפעות וסגנונות ממקומות שונים בעולם – מתימן ועד ג'מייקה, מאפריקה המערבית ועד הודו. ההשפעות האלה התבטאו במוזיקה,
באוכל, באמנות וגם באופנה, שמיהרה לאמץ סוגים חדשים של תסרוקות, בגדים, בדים, צבעים, תכשיטים וגם קישוטי גוף – מפירסינג ועד קעקועים – מכל רחבי תבל.
כשמשתמשים בביטוי זה מתכוונים בדרך כלל לאותם חלקי תבל שנחשבים "אתניים", כלומר לא מערביים, שבטיים, שפעם – לפני עידן הפוליטיקלי קורקט – קראו להם פרימיטיביים, אבל עכשיו הם מקור השראה אופנתי. מה שפעם נחשב "נמוך" עכשיו נחשב "גבוה". לפני עשרים שנה מי עשה קעקועים חוץ מאנשי שבטים בפפואה ניו גיני, מלחים, עבריינים ואנשי שוליים? עכשיו כולם מתקעקעים: דוגמנית וספרית, מרצה באוניברסיטה ואוצרת במוזיאון, מנכ"ל של חברת היי טק ודי.ג'יי במועדון לילה.
על רקע זה זכו גם קעקועי החינה לתחייה מחודשת ונהפכו מאמנות נשים מסורתית באסיה ובאפריקה הצפונית לאביזר אופנה עדכני. האפקט דומה לזה של קעקוע קבוע, אבל, כאמור, קעקוע החינה דוהה ונעלם מעצמו בתוך שבוע־שבועיים. החומר טבעי, אין לו תופעות לוואי (חוץ מעיטור בחינה שחורה, שעלול להיות מסוכן), אפשר לחדש ולגוון את הדוגמאות לעתים קרובות, והכי חשוב: בניגוד לקעקוע, תהליך העיטור אינו כואב. בארץ עברה החינה מסלול מעניין אפילו יותר. לכאורה לא היה צורך לגלות אותה, היא תמיד היתה כאן. צביעת שיער בחינה, למשל, היא מנהג מקובל, וכך גם טקס החינה שבני עדות מסוימות נוהגים לקיים לפני החתונה, ובמהלכו מסמנים את ידיהם של הכלה, של החתן ושל האורחים בצבע שמופק מצמח החינה. בדור הקודם היתה החינה מזוהה בעיקר עם נשים מסורתיות מעדות המזרח. כיום היא אופנתית (כצבע לשיער וכאביזר קישוטי) בקרב נשים צעירות בנות כל העדות; "בוטיקים" לעיטורי חינה פורחים בכל חלקי הארץ, ואמניות חינה מוזמנות להשתתף באירועים שונים ולצייר על עורם של המוזמנים. חינה הוא השם הפרסי של Lawsonia inermis, צמח בעל פריחה עדינה אדומה, ורדרדה או לבנה שמשתמשים בו רבות בתחומי הקוסמטיקה והרפואה הטבעית העממית. נעזרים בו לעצירת דימום ולטיפול במחלות עור, בכאבי ראש, בצהבת, בדיזנטריה ועוד. משערים כי השימוש המוקדם ביותר בחינה היה טחינת העלים, הוספת מים והנחת העיסה על העור במטרה להוריד את טמפרטורת הגוף.
הטכניקה שבה משתמשים כיום להכנת הצבע לעיטור הגוף לא שונה בהרבה. מייבשים את העלים בשמש במשך יומיים, כותשים אותם לאבקה, מערבבים את האבקה עם מים (יש המוסיפים חומרים אחרים לפי מתכונים שונים), מכינים עיסה בעלת ריח מיוחד המזכיר ריח אדמה וחוֹמר, ומורחים אותה בעדינות על פני העור בשלל טכניקות. התוצאה היא מעין קעקוע זמני, שיישאר על העור בין כמה ימים לכמה שבועות.
חוקרים משערים שהקדמונים ראו בצמח החינה צמח קסום, שכן העלים הירוקים מפיקים חומר אדום בעל סגולות רפואיות. מכאן הגיעו למסקנה שיש לצמח כוח להגן, להביא מזל טוב ולספק שפע חומרי ורוחני כאחד. הדרך לשילובו בטקסי נישואים, לידה וטקסי מעבר בכלל היתה קצרה. האמונה הרווחת במרבית התרבויות העתיקות היא שאנשים פגיעים יותר במצבי ביניים ובתקופות מעבר, והם זקוקים להגנה. אחת הפעולות היחידות שיכול האדם לנקוט נגד ה"מָכְּתוּב" (מילולית: "כתוב"; הכוונה היא לגורל) היא שימוש בסמלי ההגנה. זוג שעומד להתחתן, למשל, מצוי במצב העדין הזה, ולכן על פי האמונה, קיומו של טקס חינה כמה שבועות לפני החתונה הוא הכרחי, כדי לפייס את הרוחות ולהביע משאלה לעתיד טוב. הגוון והעומק של הצבע בטקס החינה וזמן עמידותו נחשבים כמבשרים על יציבותו של קשר הנישואים לעתיד.
גם התקופה הרגישה שלאחר החתונה נחשבת זמן פגיע. במרוקו, למשל, היה מקובל לתמוך בזוג הצעיר באמצעות הזמנה לבקר ולהתארח אצל משפחת הבעל. בני המשפחה ביטאו את שמחתם במתנות רבות ובציורי חינה שעיטרו את כפות ידיה ורגליה של האשה, בעיקר עיטורים שמייצגים סמלי יציבות. סמלים אחרים צוירו על קרסוליה בתקופת ההריון, כדי להגן על האם ועל הילד במהלך הלידה. זהו אולי המפתח להבנת תפקידם של ציורי החינה בחברה המרוקאית. קבלת העל־טבעי כדרך חיים והאמונה בקיומה של "בַּרָכָּה" (קיומם של נשמה וכוח מיסטי בבעלי חיים ובאובייקטים דוממים) הביאה ליצירת שפע של קמעות, תכשיטים ודוגמאות אריגים, שמכילים בַּרָכָּה בדרגה גבוהה. הכוח מועבר לאובייקטים על ידי השימוש במילון הסמלים הייחודי. אנשים מערביים מודרניים נוטים לפעמים להתייחס לתופעות כאלה בזלזול, כאל גילויים של בורות ונחשלות. אבל אפשר לראות זאת גם אחרת. האמונה בבַּרָכָּה הופכת כל רגע ותפקיד שגרתיים בעולם הזה להזדמנות למדיטציה רוחנית. פעולות פשוטות ויומיומיות הופכות לצורה של פולחן ותפילה, או למה שאחדים יסבירו כקסם. בכל פעם שאני מציירת על פני גופו של אדם את משאלות לבו אני מרגישה כמי שניתנה לה מתנה, להיות עוד אשה בשרשרת נשים מהעולם הקדום ועד ימינו אשר עושה שימוש בצמח החינה ובשפת סמלים מלאה סוד.
|
בשנים האחרונות מסתמן רנסאנס של ממש לחינה, אותה עיסה שצובעת שיער וידיים באדום, מככבת בטקסי חתונה ולידה ומשמשת כבר אלפי שנים להגנה מפני עין הרע. על הדרך שעשו קעקועי החינה מאמנות מסורתית של נשים באסיה ובאפריקה ועד האופנה האחרונה בקרב סלבריטאיות הוליווד פורסם 13.9.08 |
Array
(
)