חיים תת מימיים וחברות רטובה

על פי התיאוריה הדרוויניסטית, בטבע שורר מאבק מתמיד להישרדות שבו המנצחים הם המתאימים ביותר, אלה המסוגלים להשאיר אחריהם יותר צאצאים. לכאורה מצדיקה התיאוריה התנהגות אנוכית ללא פשרה וללא ויתור. אבל הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה, בין פרטים מאותו מין ובין מינים שונים, מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים.
לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי תוך כדי הגנה על פרטים אחרים בקבוצה. התנהגות אלטרואיסטית כזו, ככל שהיא צפויה ומקובלת בין בני אדם, עשויה להפתיע כשמדובר בבעלי חיים. התופעה שבה פרטים ממינים שונים לחלוטין משתפים פעולה ביניהם מפתיעה שבעתיים.
האם טעה דרווין? בוודאי שלא. כמו בחיי החברה האנושית, או בעולם העסקים, שיתוף פעולה מביא לעתים ברכה לכל המעורבים בו. בחלק מהמקרים התהליך בטבע אינו שכלתני ואינו תוצר של שיקול דעת וקבלת החלטות. במקרים אחרים נראה שתבונה היא שמובילה בעלי חיים לשיתוף פעולה. בכל מקרה, מתברר שהאבולוציה מעדיפה לפעמים יצורים המשתפים פעולה זה עם זה – הם שמשאירים אחריהם יותר צאצאים והם ששורדים.

הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים

חבר עשוי דבש
שותפות בין מינים שונים, סימביוזה (בלועזית – חיים ביחד), נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה במערכת כה הדוקה עד ששניהם אינם יכולים להתקיים באופן עצמאי. טפיל רע מביא, בסופו של דבר, למותו של הפונדקאי שהוא חי עליו. טפיל "נבון" חי על הפונדקאי אך נמנע מלהביא לחיסולו, כמאמר הפתגם הערבי: "לו היה חברך עשוי כולו דבש, גם אז אל תלקק את הכל".
להתפתחות יחסי שיתוף בין מינים שונים נדרש זמן רב, ואין זה פלא שרובם התפתחו במערכות אקולוגיות יציבות ומורכבות כמו יער הגשם הטרופי או שונית האלמוגים. בים

שושנון העגבנייה (Amphiprion perideraion) בין זרועות שושנת ים בשוניות האלמוגים בפיג'י. לאחר תקופת התאקלמות קצרה, בה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא יכול לחיות בין זרועותיה. הוא מצדו מגרש כל זר שמתקרב ועלול לנגוס בה, ובנוסף משיג מזון ומבצע עבודות ניקיון

אפשר למצוא שותפויות רבות בין מיני בעלי חיים שונים. ידוע כי למדוזות יש זרועות ציד המצוידות בתאים צורבים. אחת המדוזות הגדולות בעולם, השלפוחן המצוי (Physalia), היא למעשה מושבת מדוזות שזרועותיה מגיעות לאורך של 15 מטר, והן עשויות לקטול אדם בארס הנורוטוקסי שלהן. אבל לעתים רואים בין זרועות הציד האלו דגים מהסוג Nomeus , שמוצאים דווקא שם הגנה. נוכחותם מסייעת למדוזה לפתות דגים אחרים לנסות למצוא מחסה בין זרועותיה, ודגים אלה הופכים לארוחה.
בשונית האלמוגים, בין זרועותיהן של מושבות האלמוג שטית (Acropora) ושיחן (Stylopora), הנראות כשיחים, חיים דגי האלמוגית (Dascyllus). הם נהנים מההגנה שמספקים ענפי המושבה, שעליהם גם מטילות נקבות הדג את ביציהן. את שכר הדירה שלהם הם משלמים, ככל הנראה, בפירורים ממזונם או בהגנה על האלמוג.
כמה מיני דגים, כמו החשמנון (Apogon), והכילון (Cheilodipterus), מוצאים מחסה באופן דומה בין קוצי קיפוד הים נזרית ארוכת קוצים (Diadema setosum), שם הם מוגנים. ייתכן שהם תורמים לקיפודים בעבודות ניקיון.
מערכת יחסים דומה אך הרבה יותר הדוקה שוררת בין הדג שושנון (Amphiprion) ובין שושנות ים. נמצא שלאחר תקופת התאקלמות קצרה, שבה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא מוגן מפני התאים הצורבים שלה. במצב זה הוא יכול לחיות בין זרועותיה, שם הוא מוצא מסתור. בעת סכנה או בלילה נכנס הדג לתוך חלל הגוף של השושנה, והיא נהפכת לבית עבורו.
תרומתו למערכת היחסים היא גירוש כל זר שמתקרב – השושנון הוא דג בעל התנהגות טריטוריאלית מובהקת, והוא מגן בכל עוז על נחלתו. כך הוא מגן גם על שושנת הים מפני דגים שאוהבים לנגוס בזרועותיה הרכות. תרומה נוספת היא מזון שהשושנון מביא לבעל הבית ועבודות ניקיון שהוא מבצע עבורו.

לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי כדי להגן על פרטים אחרים בקבוצה

לנקות 300 דגים ביום
שיתוף פעולה מדהים קיים בין קבוצת דגים קטנים ממשפחת השפתניים (Labridae), שהתמחו במתן טיפול קוסמטי לדגים ממינים אחרים, כולל דגים גדולים מהם בהרבה,

דג נקאי מגיח מלועו של דג גדול ממנו בהרבה, נפוחית הכוכבים. הנקאים הם הקוסמטיקאים של העולם התת מימי והם מנקים בעלי חיים רבים

שבדרך כלל טורפים כל מה שנקרה על דרכם. המפורסם שבהם הוא הנקאי (Labroides), היושב בתחנה קבועה, שמוכרת לכל הדגים באזור.
כאשר מגיע דג לאזור הוא מזהה את הנקאי על פי צבעו. הנקאי גם מאותת ללקוחות הבאים לטיפול בתנועות מיוחדות, והם נעצרים. בזה אחר זה מקבלים דגים ממינים שונים טיפול – הסרת תאים פגועים, ניקוי מטפילים, טיפול שינני בתוך לועו של המטופל וניקוי מתחת למכסה הזימים. התועלת ההדדית בשיתוף פעולה זה ברורה: הנקאי זוכה למזון, המוגש לו במישרין בתחנה קבועה, ומטופליו זוכים לטיפול היגייני יסודי.
בדומה למערכת יחסים זו, מתגוררים בשונית האלמוגים כמה מיני חסילונים (שרימפ) המעבירים את חייהם על גבי יצורים אחרים, כמו מלפפוני ים, או בנקיקים שבשונית, וגם הם עוסקים בניקוי יצורים אחרים. בצבתותיהם העדינות הם מסלקים רקמה פגומה, גוף זר או טפיל. נקיין המורנות (Hippolysmata) והמחושן נקאי (Stenopus hispidus) מנקים דגים, ונקיין השושנים (Thor) מנקה שושנות ים. יש מיני חסילונים העובדים בסמוך לתחנה של דג נקאי ומשתתפים איתו באותו פלח שוק של לקוחות. על חשיבותם האקולוגית של הנקאים מעיד ממצא של חוקר אמריקאי: אחד ממיני החסילונים מסוגל לטפל בכ־300 דגים בחצי יום!

שותפות בין מינים שונים, סימביוזה, נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה

דגים בשירות הדייגים
עוד דוגמה ליחסי שיתוף בין מינים באזור השונית היא מערכת היחסים שבין דגים קטנים ויפים הנקראים סרטנונים (מהסוג Cryptocentrus ואחרים) ובין סרטנים הנקראים נקשנים (Alpheus). הסרטן חופר מחילה שבה מתגורר הדג. בדרך כלל יושב הדג בפתח בתצפית ומתריע כאשר מסתמנת סכנה כלשהי. בעת סכנה ממהרים השניים, הדג

מערכת שיתוף פעולה מיוחדת התפתחה בין החסילון (מצד ימין) לסרטנון: החסילון, שהוא כמעט עיוור, חופר מחילה והסרטנון יושב בפתחה ומזהיר מפני סכנה מתקרבת. במחילה יש מקום מסתור לשניהם. התקשורת ביניהם היא באמצעות מגע

והסרטן, להסתתר במחילה. הסרטנון מרוויח משיתוף זה מסתור שלא היה צריך לטרוח בחפירתו, והנקשן, הסובל מראייה מוגבלת מאוד, זוכה למערכת התרעה יעילה ביותר. התקשורת בין השניים מתקיימת כמעט רק באמצעות מגע.
דוגמה נוספת לשיתוף פעולה הדוק בין מינים שונים היא התנהגותו של הדבק או הרמורה, דג מהמשפחה Echeneidae. הדגים ממשפחה זו פיתחו איבר הצמדה מיוחד בצדם הגבי, שנראה כמו סולייה שטוחה. הם נצמדים בעזרתו ליצורים גדולים מהם, כמו כרישים, צבי ים ולווייתנים, ומנסים להיצמד מדי פעם גם לצוללנים. בתחילה חשבו שהדבק הוא המרוויח היחיד משותפות זו: הוא מקבל טרמפ – הסעת חינם למקום שיוכל למצוא בו מזון – וגם מצטרף לארוחה של בעל החיים שמסיע אותו. מחקרים הראו שהטרמפיסט משלם על ההסעה – הוא מנקה את היצור שאליו הוא נצמד מטפילים.
במזרח אפריקה ובאיים באסיה ואוסטרליה התפתח שיתוף פעולה ממין אחר: דייגים קושרים לרמורה חבל ומשחררים אותו. הדג שוחה לים ונצמד לצב ים גדול, ואז מושכים הדייגים בחבל ותופסים את הצב. כך נהפך הדג הטרמפיסט לסוס עבודה.
שיתוף הפעולה בין דייגים ליצורים ימיים מגיע לשיאו בחופים המדבריים של מאוריטניה, שלחוף האוקיינוס האטלנטי. שם יוצאים דייגים בני שבט האימראגן (Imraguen) לים ודגים להקות גדולות של דג הקיפון (Mugil) בעזרת דולפינים. על תופעה זו דיווחו לראשונה יורדי ים פורטוגלים במאה ה־15, וב־1973 תיאר אותה החוקר הצרפתי בוסנל (Busnel). הדייגים יוצאים לים ומכים במקלות על פני המים. לאחר זמן מה מופיעים בקו האופק דולפינים, והם דוחקים את להקות הקיפון (בורי) לעבר החוף. הדייגים ממהרים לפרוש את רשתותיהם ולאסוף ככל שניתן, ובתמורה נהנים גם הדולפינים מהשלל. על שיתוף פעולה דומה דווח גם מקווינסלנד שבאוסטרליה.

רמזים לתבונה בעולם החיים
כיצד התפתחו כל מערכות היחסים האלה? כבר הוזכר כי לשם כך נדרשת סביבה אקולוגית יציבה וזמן ממושך. נדרשים אותות לתקשורת בין המינים המעורבים: דגמי צבע מסוימים, צבעים שעינו של המקבל רגישה להם ודפוסי התנהגות מסוימים ומדויקים שהצד השני מזהה כמו מגע, תנועות מסוימות וצלילים; וכמובן גמול לשותף. מתברר שיצורים רבים הם נבונים דיים ומסוגלים לזהות את היתרון ואת הכדאיות שמעניקה השותפות.
החוקר האנס פריקה מתאר באיזו קלות למדו נצרנים (דגים מהסוג Balistes) לזהות את נוכחותו במים כמקור למזון, לאחר שהאכיל אותם כמה פעמים, וכיצד נשמרה החוויה בזכרונם לטווח של שלוש שנים. לפחות בחלק מן המקרים יש רמזים לתבונה בעולם החי, שהביאה מינים רבים לשיתוף פעולה שהגדיל את סיכוייהם לשרוד.